"מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתה לי איזושהי תשוקה מאוד-מאוד גדולה למוזיקה, לא הוכוונתי לזה, לא הוסללתי. זה משהו שלגמרי הגיע ממני, עד כדי כך שגם בבית הרבה פעמים לא הבינו מה האובססיה הזאת. נולדתי בתל-אביב. ואז עברנו להרצליה. למדתי בבית ספר רגיל בכיתה א', והיה לי בסדר, אבל כבר בגיל הזה לא הרגשתי כל כך שאני משתלבת או מוצאת את מקומי. נפגעתי מהמורה לציור כי היא כעסה עליי שלא צבעתי בתוך הקווים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד סיפורים מאחורי השירים:
כבר אז עברת את השוליים.
"בדיוק. אבל הייתה לנו שכנה, ברכל'ה, שהייתה נשואה לדודו שליטא, המאייר המדהים, שהמציא את 'הכינה נחמה' ואת 'מכופף הבננות' ובמבה. אני שמעתי אותה מספרת לאמא שלי שהבת שלה לומדת בבית ספר לאמנויות בצד השני של העיר וששווה לה לחשוב על לשים אותי שם. מאותו רגע נידנדתי לאמא ולא הרפיתי עד שהיא לקחה אותי לשם וברגע שכבר התקבלתי, לא היה לה נעים להפריע לילדה. עברתי לשם בכיתה ב' וזה ממש רגע מכונן בחיים שלי".
"למדתי לנגן על פסנתר וחליל ואז גם התחלתי קצת ליצור. כתבתי את השיר הראשון בחטיבת הביניים, שיר פאנק בשם 'שתישרף בגיהינום' שכתבתי והלחנתי. הוא בא מתוך כעס, עד היום אחד הדברים שהכי מפעילים אותי. היו לו מילים מאוד קשוחות, ועוד חברות שלמדו איתי שרו את זה ומפה לשם השיר הפך להיט שכבתי. מצד שני הייתי מאוד ביישנית ולא היה לי שום ביטחון שזה שווה משהו. חשבתי שזה נורא ואיום, אבל היה כיף לצעוק את זה".
"בתיכון אלון ברמת-השרון פגשתי את אלון עדר, והתחלנו להופיע. אצלי בלטה הביישנות עדיין, אבל הרצון לשיר היה חזק יותר. שם זו הייתה הפעם הראשונה שהאמינו בי וגם דחפו אותי ואמרו לי: תיקחי את המקום הזה. באותה תקופה הייתי מאוד מכוונת על ג'אז בכלל. הייתה לי תוכנית שלמה לאסוף כסף כדי ללמוד בניו-יורק ובינתיים שרתי עם הרכבי ג'אז. היינו מנגנים בבתי קפה למיניהם".
את התיכון היא לא סיימה. "בסוף י"א התחלתי ללמוד בבית הספר למוזיקה רימון, במקום לעשות י"ב בתיכון. היה שם פער גילים מאוד גדול, הייתי מאוד ילדה. קרן (פלס) ומירי (מסיקה) היו בסיום שלהן שם נדמה לי, אבל קיבלו אותי יפה, ומשם יש לי הרבה זיכרונות טובים".
"לא ניסיתי ללכת ללהקה צבאית, אבל כן התגייסתי. לא גרתי בבית כבר. לפני כן די נפלטתי מכל המסגרות, ביקשתי לא להתגייס בשלב הזה, כבר הייתי באמת ברשות עצמי, לא ראיתי איך אני יכולה לגרום לזה לקרות. אמרו לי, 'תתגייסי בכל זאת'. בסופו של דבר הלכתי לקב"ן, שמאוד לחץ עליי ואמר, 'אני חושב שהצבא יעזור לך, זה להיות עם בני גילך אחרי שנפלטת מכל המסגרות'. אוקיי, סופחתי לבקו"ם במשך חודשיים ורק אחר כך הוציאו אותי לטירונות במחנה 80. היה לי מאוד קשה. לא מצאתי את עצמי שם. ביקשתי לראות קב"ן ושוחררתי אחרי כמה חודשים".
"יום אחד מספר לי חבר בשם טל קירשבוים, שהוא התחיל לנגן עם מישהו שקוראים לו יוני בלוך, והם מחפשים זמרת ליווי. טל למד איתי, גיטריסט מדהים. ניגן בכל האלבום הראשון. הגעתי לפגוש את יוני, ומהרגע הראשון היה לי חיבור מוזיקלי מאוד-מאוד טוב איתו. באותו שלב יוני פירסם שיר באתר 'במה חדשה' וקיבל שם תשומת לב מאוד גדולה, יחסית. כשאני פגשתי אותו, יוני כבר היה בתהליכים לחתימה בחברת NMC והם רצו לראות אותו מופיע לפני שסוגרים על חוזה. עוד לפני ההופעה הקלטתי לו שיר כדי שיהיה להציג לחברה. חיים שמש (לימים מנהלה האישי - ר"ש) היה שם, ניגש אליי ואמר לי, 'אנחנו רוצים להחתים אותך'. התגשמות של כל החלומות".
"הוצאתי סינגל כפול ראשון, 'שחזור' ו'ג'ורג'יה'. 'שחזור' עלה לאתר 'במה חדשה', אבל שניהם יצאו יחד. ברק ואני ישבנו ביחד לפני שהוא כתב, סיפרתי לו על החיים ונוצרה בינינו היכרות אינטימית ממש, גם מתוך רצון באמת שזה יהיה כמה שיותר אותנטי. יש שם סיפור ודרמה, אבל זה לאו דווקא משהו שברק שאב מהחיים שלי. 'שחזור' היה כמו מקרה מבחן, להוציא שיר עוד לפני שיש אלבום. אני חושבת שחברת התקליטים רצתה רגע להרגיש איך מקבלים אותי בחוץ".
סוג של פיילוט.
"זה באמת לא מתנהל ככה בדרך כלל. אני זוכרת שהתקשרו וסיפרו לי שהולכים להשמיע את זה בתוכנית של סינגלים חדשים בגלגלצ. באותה תקופה של 'ג'ורג'יה' יצא גם הסינגל של שלומי שבת, 'בחוף של טרפטוני'".
לא טיימינג אידיאלי.
"ממש לא, אבל אני זוכרת שזה היה משעשע. אלה שני שירים שעוסקים בים, וכל אחד מזווית מאוד שונה. הודיעו לנו ש'ג'ורג'יה' עומד לעלות, יצאתי לקיוסק כדי להביא משהו ושם לראשונה שמעתי את עצמי ברדיו. אמרתי למוכר, 'תגביר, תגביר'. הוא היה נחמד ושם ווליום. היה מאוד מרגש".
ב-1.3 תחגוג גוש 20 שנה לאלבום הבכורה במופע מיוחד בהאנגר 11, עם האורחים: יוני בלוך, עמיר לב, אלון עדר ועלמה גוב.
"הטקסט לא נכתב על מישהו ספציפי, אלא על כמה אנשים. אמנם אני שרה כל הזמן 'אתה', אבל זה בעצם שיר עליי, עם חיבור לכמה דמויות שהיו בחיי עד אותה נקודה, גם דמויות בחיים של ברק, סימביוזה בין שנינו".
להיט אפל לפתיחת הקריירה.
"זה באמת צד שהיה קיים בי ועדיין קיים, זה היה רק להאיר עליו. יש בי גם צד אחר שמסתכל על חצי הכוס המלאה. הרבה אנשים הזדהו עם המילים. כשאת רוצה יותר מהבן אדם שמולך, איפה זה שם אותך, כמה זה מקטין אותך. והרצון הזה של עוד כמה פירורים בלבד, אבל בעצם את רוצה את הכל ולא יכולה לקבל. ליוני הייתה התחלה של הלחן, הוא השמיע לי ופתאום אמר, 'לא יודע, אולי זה לא מתאים לך'. הייתי צריכה להילחם על השיר".
אולי חשב שהשיר טוב מדי, כדאי שיישאר אצלו.
"נקודה טובה, אם לא האמין בשיר או דווקא האמין בו יותר מדי. אתה לא תמיד יודע או מרגיש, אתה גם מתאהב כמעט בכל דבר שאתה כותב. כתיבת שירים היא תמיד אובססיבית".
"תמיד כשאתה בא" הפך אותך לכוכבת. השיר הושמע ללא הפסקה. הביקורות התחרו מי יחמיא לך יותר.
"הייתי כל כך מוכוונת מטרה מגיל צעיר, אולי אפילו בתמימות מאוד גדולה, כך שאיפשהו היה לי ברור שלשם זה הולך להגיע. לא חוויתי את זה בתור איזה פיצוץ, בטח לא בזמנו. בדיעבד אני יכולה לראות חלק מהמחיר הנפשי ששילמתי גם בתקופה הזו, אבל בזמנו לא הרגשתי שזה יותר מדי".
למה בדיעבד כן?
"מהנקודה של היום אני יכולה לראות את המסע שעשיתי בפרספקטיבה של 20 שנה, אז אני כן מבינה שהיו הרבה דברים שהייתי צריכה להתמודד איתם, אבל לא הייתי מטופלת ולא היה לי תמיד מספיק מערך רגשי להישען עליו. תמיד הייתי מאוד מוחזקת, אסופה, מופנמת. הכל כאילו קורה אצלי בפנים, אנשים מסתכלים ולא תמיד יכולים לדעת מה קורה, אבל קרה. הפריצה קרתה לי בגיל צעיר, אבל כן חרשתי במות, העבודה הייתה מאוד קשה".
מעריצים?
"כן, התחיל אז, והם היו מאוד קרובים אליי בגיל. היה פער מאוד גדול אז, שהלך והתעצם ככל שהשנים עברו, בין איך שאני הרגשתי כלפי עצמי לבין מחיאות הכפיים שקיבלתי. לא הרגשתי שהבסיס שלי באמת טוב - וחשבתי שאולי כל הטוב הזה לא מגיע לי ממש".
"אהבתי כבר אז מאוד את עמיר לב, ונדמה לי שחיים שמש אמר שבאלבום ראשון כדאי בכל זאת להכניס שיר מוכר. אז הלכנו על 'פעם בחיים' שאהבתי, והשמענו לעמיר לפני שזה יצא. אחר כך גם יצא לי להקליט עם עמיר באלבום שלו. מאוד התרגשתי כשפגשתי אותו לראשונה והוא יבוא להתארח בהופעת ה-20 שנה אחרי שהרבה שנים לא נפגשנו על הבמה. הייתה לנו כבר חזרה ושרנו יחד. אני מאוד אוהבת את 'פעם בחיים' וזה לגמרי שיר של עמיר לב, אבל אני מרגישה שהוא גם שלי".
"שיר קצת יוצא דופן משאר השירים של האלבום, כי רוב האלבום באמת מתעסק במערכות יחסים ובכאב שהן גורמות. לא הייתי אז בזוגיות, כן אחרי כל מיני מערכות יחסים כושלות, אבל לא משהו קבוע. חיפשתי אהבה, זה העסיק אותי. 'טוב לבד' הוא שיר שפתאום בא דווקא מאיזה מקום חיובי, ולא רק זה - הוא גם מדבר על אוננות בצורה מאוד תמימה. לא זוכרת שקיבלנו על זה ריקושטים, עבר מתחת לרדאר. אני כמובן הקלטתי את זה בידיעה על מה אני שרה, אבל רק בהמשך הנושא זכה לתשומת לב.
"בזמן שהאלבום יצא הייתה לי כבר מערכת יחסים, עם הספר ויטוריו שלימים עשה מה שנקרא 'תספורת אפרת גוש'. פשוט כל הזמן היה לי חם בעורף, אז זה הגיע ממקום פונקציונלי ולא אופנתי. מקדימה הוא השאיר יותר ארוך ומאחורה קצר, אבל לא חשבתי לרגע שהתספורת הזו תקבל כל כך הרבה תשומת לב".
"שיר שהגיע מתוך מכתב אהבה שכתבתי, וגם שיר באלבום הבכורה שהייתי הכי מעורבת בכתיבה שלו ממש, ויש שם חלקים שנלקחו מתוך אותו מכתב שהשארתי. הייתי אז בגיל 19 וסיפור האהבה הנכזבת קרה עם שלומי שבן. היה לנו רומן קצר, הייתי צעירה ממנו וזה עוד היה בשלב שפער הגילים הוא יותר משמעותי. נורא התאהבתי בו וזה בא לידי ביטוי במכתב. היום אנחנו חברים כמובן, וזה שיר שבשנים האחרונות אני פחות שרה בהופעות. לפני שנתיים בערך נזכרתי בו. ברגע הראשון גם אני כבר לא זכרתי על מי זה, וגם שלומי כבר לא זכר. שאלתי אותו אם הוא זוכר שזה נכתב עליו באיזושהי צורה, וצחקנו ביחד. הוא תמיד היה מהמם".
בסוף נגלה שהוא כתב עלייך את "אריק".
"לא, לא זכיתי ממנו לשיר".
"מי שקישר ביני לבין עופר מאירי היה חיים שמש. עופר התחיל כמתופף והפך למפיק. זה היה הרגע שהוא רצה לעשות לביתו, מה שנקרא. חיפש כל מיני זמרות וזמרים, נפגש עם לא מעט. אני זוכרת שהקשבתי לחתיכות ממה שלימים ייקרא 'יפן'. לא ידעתי אם יקרא לי שוב. זה היה סוג של אודישן, בלי שאף אחד קרא לזה ככה. אחרי מספר שבועות עופר קרא לי, אמר שממש אוהב את גוון הקול ואת מה שאני מביאה. אחר כך הוא ביקש שאשיר גם ב'מלאכים'".
"זה היה שיר לפרויקט של גלי צה"ל. זה היה סולם טיפה גבוה יחסית עבורי. אני חושבת שלשלום לקח קצת זמן להתחבר לביצוע הזה. הוא גם אמר לי בזמנו בכנות שלא התלהב, שמע, לפעמים לוקחים איזשהו שיר שאתה קשור אליו, ופתאום מישהו נותן לו פרשנות חדשה לגמרי. זה לא תמיד קל, זו הרגשה של היי, למה אתה נוגע לי בדברים? לימים, ודי מהר, כשנפגשנו בכל מיני הזדמנויות חברתיות, שלום כבר אמר דברים טובים על הביצוע".
הסתדר ביניכם בלי לומר מילה.
"בדיוק".
"הטקסט ממש נצץ בין שאר הטקסטים שברק שלח לי ואז שלחתי אותו לאסף אמדורסקי, שתמיד היה מלחין מדהים בעיניי. תוך משהו כמו 24 שעות, אסף שלח הקלטה שלו על הפסנתר שר את השיר. עם השנים ההקלטה אבדה, הלוואי שהייתי מצליחה למצוא אותה. אני חושבת שלא סתם כל כך הרבה אנשים מתרגשים מהשיר. הוא מדבר על להיות במקום מאוד כואב וקשה, ועל היחלצות מהדבר הזה".
לא על התאבדות? לראות את האור הלבן שבמנהרה?
"לא, אבל כן נתנו לו לאורך השנים הרבה פרשנויות כאלה. כשהשדרן עדי טלמור ז"ל מגלי צה"ל נסע להמתת חסד, הוא ביקש מהתחנה שזה יהיה השיר שילווה את כתבת הפרידה ויפתח את השעה. לא הכרתי את עדי אישית, התקשרו אליי מהתחנה ושאלו אם שמעתי. זה היה מאוד מרגש".
אני שמעתי את השיר גם בביקור באושוויץ.
"לאורך השנים השיר מלווה משלחות של בני נוער שיצאו לסיור במחנות ההשמדה בפולין. מאז 7 באוקטובר השיר לפתע קיבל אפילו משמעות נוספת, כשנלווה לסרט על מסיבת הנובה. לקחו המון קטעים של מבלים שהיו שם, שצולמו בטלפונים, וחיברו אותם לסרט אחד עם השיר 'לראות את האור'".
איפה פגשה אותך המלחמה?
"כבר בימים הראשונים הייתי בדרכים. לפעמים הפסנתרן אסף מידן ואני, לפעמים עם הגיטריסט אדם בן אמיתי, ובאיזשהו שלב גם עם יוני בלוך. פשוט הגענו לאיפה שהיה צריך, זו סיטואציה איומה. הייתי במגע ישיר עם שורדי הנובה ועם משפחות מפונים שחלקן הגיעו מתוך התופת, כולל ילדים ובני נוער, כשהמון אנשים חסרים להם בחיים. והיו גם לוויות ששרתי בהן, לא פעם את 'לראות את האור'. הגעתי ליום ה-30 לנפילתו של אור בלומוביץ' ז"ל שנפל בעזה והותיר אחריו אח, טל, והורים, רוני וגיל. זה היה קורע לב".
"לא יכולתי להפסיק לחשוב על החטופים ועל החטופות. חזרתי יום אחד הביתה בערב, כמה חודשים אחרי שהתחילה המלחמה, וכתבתי מה שעבר לי בראש. זה אין-סוף של כאב ואין-סוף של צער, וכתבתי בגוף ראשון, מהזדהות נוראית ואולי לא תמיד בריאה עם מי שנמצאו שם".
אני חושב שלכולנו היה קשה במיוחד עם העובדה שהנשים שלנו בשבי.
"ברור שגם הגברים בעזה עוברים גיהינום והתעללות מתמשכת, אבל כאישה כל הזמן שמתי את עצמי בנעליים של החטופות. בתור אישה להיות במקום מהסוג הזה, בגיהינום, זה בלתי אפשרי אפילו לחשוב על עצמך בסיטואציה הזאת. אני חושבת שפשוט הכרחתי את עצמי לדמיין את עצמי באותו מצב כשכתבתי את השיר וזו הייתה הרגשה נוראית רק לדמיין. זה באמת היה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. אני חושבת שאנשים שאומרים 'לא' לעסקת החטופים, לא שמים את עצמם במקום הזה, אולי גם מתוך איזשהו רצון להגן על עצמם, להרחיק, כביכול זה לא שלי. אבל זה של כולנו".
הצלחת להבין למה מקללים בני משפחות של חטופים?
"בלתי נתפס. כל כך כואב לי לשמוע. איך לא ברור שרק צריך להיות כלפי המשפחות האלה בחמלה מלאה, בהזדהות מלאה ובתמיכה הכי חזקה".
אגב, אמירות שקיבלו כותרות: הפתעת עם התגובה להראל סקעת בנושא הפרגון שלו לראש הממשלה בנימין נתניהו אחרי הנאום בקונגרס.
"משתדלת לא לעשות את זה בגלל האלמנט הצהוב שבדבר, אבל זה באמת היה רגע של כעס מאוד גדול שהרגשתי, שפתאום הוא תומך במשהו שלא צריך לתמוך בו, בטח לא בנסיבות האלה. אבל זה גם לא היה באמת מול הראל, יותר דעתי על הנושא".
התקשרת אליו אחר כך?
"לא, אבל הייתי צריכה. גם הוא לא כתב לי כלום".
"השיר ממש התפרץ ממני והיום אני יודעת שזה מיוחד מאוד כי את רוב השירים שלי אני כותבת בדם, יזע בדמעות. עשיתי סאבלט עם מישהי שלימים תהיה אשתו של יוני בלוך והיא נתנה לי את הדירה שלה לכמה חודשים, ומה שמשך אותי בדירה הזו היה הפסנתר. מצאתי את עצמי יושבת עליו ומתחילה לכתוב את 'קרב אגרוף'. זה לקח בערך שעתיים. התקשרתי לחיים שמש, וזו הייתה הפעם הראשונה שהצגתי לו שיר שיצרתי מהתחלה ועד הסוף. הוא אהב, אמר שזה חזק, ביקש שנקליט".
זה שיר על מערכת יחסים אלימה. מניח שמניסיון אישי.
"בצעירותי הייתי במערכת יחסים אלימה. היא לא נמשכה זמן רב והיה לי מזל שידעתי לקום ולצאת ממנה. כתבתי את הטקסט מתוך חוויה אישית, אבל רק כשהוצאתי אותו הבנתי כמה הוא נדרש - כי כל כך הרבה נשים כתבו לי ועדיין כותבות, וכי אין מספיק שירים שעוסקים בנושא של אלימות כלפי נשים. אני מסתכלת על השיר בתור האחות הקטנה של השיר 'הבא שנוגע בי מת', רק שזה כבר שיר הרבה יותר אקטיבי".
"המשך ישיר ל'קרב אגרוף'. השיר לא רק עוסק באלימות כלפי נשים ובאלימות מינית כלפי נשים, אני גם מספרת אותו כאישה שעוסקת בזנות. הסיבה שבחרתי בדמות הזאת היא גם כי רציתי לחפש את העיניים של מי שדמה מותר כביכול, הרי היא עוסקת בזנות. זה גם מתקשר לשיר 'כוח גדול', לגמילה ולהתמכרות שלי. כשנכנסתי לגמילה, בפעם הראשונה חלקתי חדר עם נשים שהיו בזנות. התמכרות וזנות אלה דברים שהולכים הרבה פעמים ביחד, אז היה לי חשוב להנכיח את זה בשיר".
סיפור של מישהי ספציפית?
"נכתב על נשים רבות. במרכזי הגמילה חייתי, ישנתי, אכלתי וחלקתי חדר גם עם נשים שעסקו בזנות כדי לממן את ההתמכרות שלהן, וכן עם נשים שהתחילו להשתמש בסמים כי לא יכלו לשאת את מה שהזנות עוללה לנשמה שלהן. זה מעגל אכזרי שקשה לצאת ממנו. ג'ניפר הייתה אחת מהנשים שהכרתי. היא הייתה מכורה לסמים קשים, הגיעה לכאן מארה"ב, בת לאבא אלכוהוליסט ואמא שנטשה אותה כשהייתה ילדה קטנה. לא הייתה לה כאן משפחה והיא ניסתה להיגמל, ובכל פעם נפלה חזרה. בפעם האחרונה, היא הצליחה להחזיק תקופה ואז חזרה להשתמש ומתה ממנת-יתר. היא הייתה אחד הטריגרים שלי לכתיבת השיר. לא יכולתי לשאת את העובדה שאף אחד לא יזכור אותה כאן".
"שיר מסע של הבוקר שאחרי, שבעצם מלווה אותי בדרך הביתה מהדירה של מישהו שהייתי איתו באותה תקופה. רבים מהשירים שלי נכתבו בזמן הליכה, וגם השיר הזה הוא כזה. המקצב המונוטוני של הצעדים, הרגליים שעושות את הפעולה החדגונית והראש שיכול לעוף למקומות אחרים. רק בשונה משירים אחרים, השיר משתמש בהליכה עצמה ובמה שסביבי. 'מצעד הגאווה' זו בעצם פרפרזה על המונח walk of shame, הרגע הזה שבו את חוזרת עם השמלה מאתמול והאיפור המרוח הביתה. היום, ממרום השנים, אני קוראת לו שיר אהבה לתל-אביב. הוא בהחלט סימל את החיים שלי בה, בתור רווקה".
"יהונתן היה איש אהוב עליי מאוד. יותר מזה, הוא היה בעל ברית - זיהה את השדים שלי ואני את שלו. חלקנו בור בלב. אהבתי אותו על כל מה שהוא, עם כל המורכבות. הוא תמיד היה עדין אליי ואיתי. הפעם האחרונה שפגשתי אותו, ימים ספורים לפני שנפטר, הייתה בזמן שהקלטנו ביצוע לשיר 'מקום לדאגה'. הוא הגיע עם שירה, שגם אותה אני אוהבת כל כך. כשנפרדנו חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו כמה שאני אוהבת אותו. לרגע לא חשבתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שנהיה ביחד. אני מתגעגעת אליו מאוד".
"כשהתחלתי לכתוב את השיר, הייתי בזמן ניסיונות גמילה מאלכוהול איפשהו ב-2019. כששמעתי על הקורונה, כבר הייתי בתוך מרכז גמילה. לא היה טריגר מסוים. הרבה מאוד שנים הסבך הלך וגדל. הבסיס היה כל כך לא יציב, והעמסתי עוד ועוד".
דיברת בוועדה בכנסת על ליטר וודקה ליום.
"קיצוני, כן, במשך לא מעט זמן גם".
אפשר בכלל להופיע ככה?
"רוב ההופעות היו בסדר. אבל בסוף הימים האלה, הגוף מפתח סיבולת, כמו לכל הרעלים. אתה כל הזמן צריך עוד ועוד, ובסוף התחיל לקרות לי יותר ויותר שהיו לי הופעות שכבר לא ידעתי את המילים כמו שצריך, וכבר ראו עליי, והיה לי הכי חשוב שלא יראו עליי - אבל כבר לא הצלחתי להחזיק את זה".
קיבלת פידבקים מהקהל?
"ברור שכן. זה לא נעים לראות בן אדם שנמצא במקום כזה, אבל אני לא הייתי צריכה פידבקים מהקהל. כבר הייתי במודעות עם עצמי שאני מכורה לפחות שנה, ידעתי בתוך תוכי שזה הסיפור. אבל עד שהעזתי לעשות את הצעד הזה ולבקש עזרה, זה היה אחד הדברים הכי קשים. חייתי פשוט בסבל בלתי נסבל".
איך זה בא לידי ביטוי?
"סבלתי מדיכאון ומהתקפי חרדה. לא דיברתי על זה, גם לא עם הקרובים אליי ביותר. חייתי כמו דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. מה שרואים מבחוץ, ומה שראיתי אני. המשכתי להעמיד פנים שאני אפילו יותר מבסדר - שאני יכולה לעשות הכל: להיות האמא המושלמת, האישה המושלמת, לעבוד, להיות בוועד הורים. התחלתי לשתות יותר ויותר כדי לעבור את היום, עד שהגעתי למצב שלא יכולתי להעביר את היום בלי זה. התמכרות היא תוצאה של טראומה, היא לא הסיבה. הקושי הגדול ביותר הוא לא הגמילה הפיזית, אלא הטיפול בכל אותן סיבות שבגללן התחלתי לשתות".
איך הגעת לתובנה שאת חייבת גמילה?
"הטיפול הפסיכולוגי הגיע רק אחר כך. הייתי צריכה שמישהו יעיר, כי באמת כבר לא יכולתי להכיל את זה. חייתי חיים כפולים הרבה זמן, לא יכולתי כבר לשקר יותר, לא יכולתי כבר להכיל יותר. תיפקדתי רוב הזמן, אבל בכאילו. בגלל שהייתי בתפקוד מהבוקר עד הערב, הייתי חייבת לתחזק את זה, כי אחרת יש לי תסמינים פיזיים, ואני גם כבר לא נמצאת במצב נפשי שמאפשר לי לחיות את החיים בצורה אחרת. הכל עם עצמי והכל לבד. זו הרגשה נוראית ואלימה".
איך מסבירים לילד שעוזבים לכל כך הרבה זמן?
"הוא היה מאוד צעיר אז, סביב גיל ארבע עד שש, אבל היה לנו חשוב לא להגיד שאמא נוסעת לחו"ל, לעבודה. כן השתמשנו במילה חיובית, וזה משהו שאני יכולה לומר שאולי יכול לעזור לאנשים שנמצאים במצב כזה. לא אמרנו שאמא הולכת לבית חולים, אלא לבית מרפא. כלומר, אמא לא מרגישה טוב וצריכה לקבל עזרה".
הזכרת כמה ניסיונות לגמילה.
"כן. הייתי מצליחה להחזיק כמה חודשים, ואז הייתי נופלת ומיד נכנסת פעם נוספת לגמילה, וזה היה מאוד מורכב ומאוד קשה. ואחר כך, כשג'וליאן כבר גדל, ישבנו שלושתנו ונתנו לו קצת יותר פרטים על הדבר הזה, לפני שיצאתי עם זה החוצה בפוסט ברשתות החברתיות. דאגנו שהוא לא ישמע על זה מבחוץ".
הוא הבין הכל?
"עד כמה שהוא היה יכול להבין בזמנו. הוא כבר לא כל כך שואל ומתעסק בזה, כי זה כבר לא נוכח אצלנו, תודה לאל. אבל בזמנו, אם היו לו שאלות, דאגנו שזה יהיה נושא שאפשר לדבר עליו ולא משאירים אותו מאחור ומטאטאים".
איך את ידעת שזה מאחורייך?
"זו שאלה ממש טובה, כי בכל פעם שנגמלתי חשבתי שזה מאחוריי או רציתי להאמין שזה מאחוריי. אבל לא ידעתי במאה אחוז. גם לא בפעם האחרונה, לפני ארבע שנים. למה בפעם הזאת הצליח כשבעבר לא? זה גם עניין של ניסיון ואיזושהי כנות מאוד גדולה שפיתחתי ביני לבין עצמי, אומרת איפה אני משחקת באש ואיפה אני נמצאת במקומות בטוחים שלי. וגם איפה אני צריכה לבקש עזרה, מה שלא ידעתי לעשות פעם".
מה זה אומר, לבקש עזרה?
"זה אומר להתקשר לספונסרית. אני משתמשת בתוכנית של גמילה, הולכת לקבוצות תמיכה עד היום, לא בתדירות של ההתחלה, אבל מדי פעם, יודעת שחשוב לי לשמור על הקשר הזה. אני ממשיכה לעבוד בזה, וברגע שאני אפסיק לעשות את זה, כנראה ששם יתחילו הבעיות. לקח לי זמן ללמוד איך לחיות לצד מחלת ההתמכרות. היא חלק ממני, אבל היא בטח לא כולי".
2 צפייה בגלריה
אפרת גוש בישיבת השדולה למניעת התמכרויות בישראל בכנסת. ''אנשים לא מבקשים עזרה בגלל הבושה''
(צילום: מתוך ערוץ הכנסת)
נשמעת מאוד נסערת בכנסת. קרה שם משהו?
שאלו אותי בכנסת אם אני יכולה לבוא ולדבר. אמרתי שכן, אבל כמעט ביטלתי לפני. חשבתי לעצמי, מה אני צריכה שוב את כל ההתעסקות הזו בהתמכרות? אבל אני יודעת שיש לדבר חשיבות מאוד גדולה. אנשים לא מבקשים עזרה בגלל הבושה, בגלל הפחד, בגלל הדעות הקדומות".
חווית פרידה מבן זוגך יובל באותה תקופה.
"תשמע, פשוט הרבה זמן הייתי שם בחוץ, לא בבית, וברור שהייתה תקופה מאוד קשה. אבל הנה, יובל ואני פה, ביחד. לימים הזוגיות בינינו נהייתה חזקה יותר ממה שהייתה לפני המשבר, כי הצלחנו לצאת מהצד השני כשאנחנו מבינים הרבה יותר טוב ממה כל אחד מאיתנו מורכב".
