לא חסרות הנחות יסוד שמתערערות כשגיל 40 אורב מעבר לפינה, אבל נדיר כשאבן זהות בסיסית כמו מי זה אבא שלך, זזה ממקומה. במשך שנים דפנה לוסטיג התהלכה בעולם עם סיפור ברור על המשפחה שלה. אביה, שמחה לוסטיג ז"ל, מבכירי תעשיית היהלומים הישראלית, נפצע בעת פעילות מבצעית במהלך שירותו בנח"ל המוצנח בשנות ה-50, כ-20 שנה לפני שנולדה, והפך לנכה המרותק לכיסא גלגלים. ילדותה עברה עליה בבית עצום בכפר שמריהו עם מדשאות מוריקות ועצים מסוככים, שהיה בנוי במפלס אחד ועם בריכה מונגשת בחצר. השאלות על הדרך שבה הגיעה לעולם עלו רק כשהתבגרה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"מגיל 19 התחלנו לשאול את השאלה, גם כי היה משונה שאחותי רונילי ואני מאוד לא דומות וגם אולי כי אנשים התחילו לשאול אותנו. ואנחנו כבר יודעות מה זה סקס ואיך ילדים באים לעולם. אני זוכרת שיצאנו לחופשה משפחתית, וכשאבא שלי לא היה בסביבה, אחותי ואני שאלנו את אמא איך הגענו לעולם בעצם אם הוא נכה. היה לה ממש סיפור מוכן, סיפור שיש לו גם אחיזה במציאות, אם זה היה קורה 25 שנה אחר כך", היא מחייכת בהשלמה. "היא אמרה שכשהוא נפצע, לקחו מאבא זרע ‑ וכשהיא רצתה להיכנס להיריון, זה חיכה לה להפריה. פעמיים. לקחתי את מה שאמא שלי אמרה לי והתמסרתי לסיפור, הפכתי אותו אפילו למופע. עשיתי ממנו מטבע סחיר, הייתי אומרת לחברים ׳רוצים לשמוע משהו מגניב עליי?׳ זה חתיכת סיפור, ההורים שלי בנו עלילה שהחזיקה. רציתי תשובה פשוטה כמו שאמא נתנה לי, שאוכל לספר אותה לעצמי ולמסור לעולם וזה הכל״.
עד שכבר לא. ובשלב די מתקדם בחייך.
״אחרי הגירושים מאסף (הראל, ט״ג) היה לי אקס שהבאתי פעם לאמא. הוא נכנס אלינו וכאילו סירב להתפעל מהבית הזה, מהסיפור שלנו, מכל מה שהראיתי לו. הוא הסתכל על אחותי, אמא שלי ועל תמונה של אבא שהייתה שם ואמר לי, ׳את באמת מאמינה לסיפור הזה?׳ עמדנו בבית שגדלתי בו, אבל משהו במפגש בינינו לבין אמא שלי היה אחר. לאמא שלי הייתה איזו אינטואיציה לגביו והיא רצתה שאעיף אותו מהסביבה. הייתה ביניהם איזו חשדנות אחד כלפי השנייה. ההורים שלי לא התערבו לי אף פעם בבחירות הזוגיות, אבל איתו אמא לא הפסיקה לומר שמשהו בו מרגיש לה לא נכון, ועוד כשאני בת 30 ומשהו. הוא סירב לשחק את המשחק. לא רצה לדעת על ההקשרים המשפחתיים המעניינים שלנו. לא קנה אף סיפור שהיה לי למכור לו. הוא ראה כמו לייזר את זה שאף אחד מאיתנו לא דומה לשני. והוא גם לא שמר את זה לעצמו, כמו אחרים ששמו לב אולי, אבל לא אמרו שום דבר. בדיעבד, כשחקרתי את זה, הקפאת זרע עדיין לא הייתה קיימת בישראל באותה תקופה כמובן. גם בעולם זה התחיל רק באמצע שנות ה-50״.
וכשאת מבינה מה כנראה לא היה שם, את שואלת את עצמך מה כן קרה.
״וזה לוקח זמן. אפשר לומר שהאקס ההוא עשה לי טובה, לא פשוטה, אבל בסופו של דבר קיבלתי ממנו מתנה. הוא בא בזמן שהייתי בשלה לפתוח את זה ולהתחיל לשאול שאלות. כשהייתי שואלת איך בדיוק קרתה ההזרעה של רונילי אחותי ושלי היא אמרה לי: ׳דפנה, אני לא זוכרת, הזריעו. וזהו. יש לך אבא אחד, זהו׳. בסוף חילצתי ממנה שם של חבר ותיק של המשפחה, רופא, שהיה מי שעזר להם בכל הפרוצדורה״.
היא לא אהבה את כל השאלות.
״היו לנו על זה הרבה חיכוכים ושם גם היו לי התנהגויות שהייתי צריכה קצת לצמצם, אבל הייתי מאוד נסערת. באיזשהו שלב אחותי הגדולה אמרה לי, ׳דפנה, שחררי את זה, זה פוגע בה׳. זה היה מאוד קשה לאמא, ממש נפל עליה. שום פרט לא הסתדר עם שום פרט בתשובה שלה, עד שהיא התוודתה שלא הייתה שום הקפאה ופשוט סיפרו לנו סיפור. הייתי שותלת עקיצות כדי לחלץ ממנה את האמת, דבר נורא לעשות אבל אינני מושלמת. הייתי אומרת לה ׳מה אמא, ספרי לי, מאיזו עדה אני?׳ והיה משהו מוזר גם עם העיניים של לילי, הבת שלי, שנולדה עם שני פנסים כחולים והיינו אומרים ׳זה מסבא׳, למרות שהיה לו כחול אחר. עד היום אנחנו אומרות לאמא, ׳מה היה הקטע של להגיד לנו ׳את ירשת את השיער של אבא?׳ הרי לא היו חייבים להגיד את זה״.
"יש לך הכל", הספר הראשון של לוסטיג (הוצאת כתר, בעריכת יערה שחורי) על משפחתה מרובת האמצעים והסודות, מציג מנטליות של אלחוש. מגירת תרופות שמסתירה פרוזק ויש בה תרופה לכל מכאוב, והורים עם סיפור כיסוי מהודק לכל צרה. הוא ניתן לקריאה כסיפור על משפחה יפה ומלוכדת עם קצוות פרומים בפרבר עשיר במרכז הארץ, וגם כתמונת מאחורי הקלעים של הדור שהקים את המדינה - והתמודד עם הכל, אבל לא עם רגשות מורכבים מדי. לוסטיג בוראת בספר הקטנטן הזה את המשפחה שלה בגרסה משוחררת יותר, מכבסת בחוץ עניינים כמו דיכאון, הפרעת אכילה וגנטיקה מתעתעת, ואת עצמה כסופרת בגיל 45, אחרי שנים כאשת רדיו וטלוויזיה.
בדירה מעוצבת שצופה אל כיכר דיזנגוף היא חיה היום עם בן זוגה, השף יונתן (ג’וני) הלר, הבת לילי מנישואיה הראשונים לאסף הראל, ועפרי, הבן המשותף עם הלר. גם אחרי הגילוי המאוחר, באמצע שנות ה-30 לחייה, היא שמה את הסוד בצד, עד שנכנסה לתהליך תחקיר וכתיבה. בשלבים הראשונים הצטרפה עם אחותה לקבוצת “ילדים מתרומת זרע” בפייסבוק, אחר כך עברו יחד בדיקה גנטית, ואת התחקיר על התופעה המשיכה לוסטיג לבדה. ״יש אלפים כמונו. כל התחום של טיפולי הפוריות בישראל היה פרוץ כמעט, עד האייטיז. הייתה תעשייה של הזרעות מחתרתיות, הפריות שנעשו ללא פיקוח. זוג עם בעיה היה חותם על טופס ויתור והסכמה, הרופא היה מארגן זכר אלמוני, והזוג לא ידע עליו שום דבר. מבחינת כולם היא בהיריון מבן הזוג שלה ואף אחד לא שואל אף שאלה”.
"לילה אחד אני רואה את אבא כפוף במיטה, והוא לא מדבר איתי, רק אומר שוב ושוב ׳ציאניד׳, ׳ציאניד׳. בתקופה הזאת אני מוצאת במגירה שלו פרוזק - בהלם שיש לנו כזה דבר בבית אחרי שקראתי את הספר ‘דור הפרוזק’. זה היה רגע מטלטל בשבילי, כי הייתי בטוחה שזה מחיים של אנשים אחרים, לא שלנו״
מתי הבנת שתהפכי הכל לסיפור?
"לא חשבתי שאכתוב על זה ספר, חשבתי שאכתוב על סיפורו הציוני של אבא שלי ועל איך בכל זאת מנצחים הכל, אבל אמרתי לעצמי ׳אני יכולה לתת יותר מסיפור יפה ומעורר השראה׳. רציתי לספר על המחיר של ההדחקה, והייתה לי תחושת בטן שהאדוות של הסיפור הזה יכולות לעורר הזדהות אצל הרבה אנשים. היה כאן דור שרצה למחוק את המחירים ששילמו בשביל לחיות במדינה הזאת, את המחיר שגברים צעירים שנלחמו בצבא שילמו כשהקימו משפחה. והמחיר של המחיקה הוא כל כך כבד. זה לא ספר שנכתב בהאשמה חלילה, אין משפחה שגאה בראש השבט שלה יותר ממשפחת לוסטיג, עם כמה שזה נשמע פטריארכלי. זה מגיע מתוך הערצה, ומתוך זה שיש כאן סיפור לספר״.
אמה נעמי לוסטיג, אחות במקצועה, עדיין מתגוררת בבית המשפחה בכפר שמריהו. "היא ואבא שלי נפגשו דרך חברים. היא הייתה גרושה עם ילדה, בשנים מאוד סוערות, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. אבא שלי נפצע ב-56׳, הוא היה רווק בשנות ה-30 לחייו והם היו ההורים המבוגרים ביותר בכיתה שלי. הייתה ביניהם מערכת היחסים היפה בעולם. היא מטבעה סקפטית והוא מטבעו היה בן אדם עם אש כזאת. הוא היה מרותק לכיסא גלגלים והיא אחות שלא פחדה מבעיות פיזיות אקוטיות. להפך, זה הפעיל אותה. כשהיינו קטנות היא עבדה במחלקות לחולי נפש ובאונקולוגית, הכי הארד-קור. יש לאמא שלי את הגדולה להחזיק מצבים מאוד לא פשוטים נפשית ופיזית. הם התחתנו והיא ידעה מה היא מקבלת, ידעה שתהיה את שאלת הקמת המשפחה ובמקביל ידעה גם שזה הדבר שהוא הכי רוצה”.
לא פשוט.
“השבוע היא אמרה לי, ׳היו עליות, היו מורדות, אבל אף פעם לא היה ספק׳. הייתה ביניהם גם נאמנות נדירה, וביחד הם ניצחו בכוח של אהבה ומשפחה את הפציעה. הם בנו יחד את הבית בכפר שמריהו, תמר, הבת הבכורה של אמא, גרה עם אבא שלה בפריז, רונילי ואני העברנו שם את רוב הילדות. הם באמת דוגמה לזה שאפשר להצליח ולצמוח מהנכויות הכי קשות״.
תמונת התבגרותה של לוסטיג נראית כמעט אוטופית עד לגיל התיכון. כטינאייג׳רית היא עסוקה בעיקר בבנים ובמוזיקה, נכנסת פעם בחודש לחנויות תקליטים כמו האוזן השלישית ופיקדילי ושואלת אם צריכים מוכרת. ״האידיליה נשברת עם הדיכאון של אבא. היה את שם הקוד ׳בעיות בעסקים׳ שאמא הייתה אומרת ושחזר כל כמה שנים, ופשוט התנהלנו עם זה. באותם ימים היינו רק אני וההורים בבית, כי אחותי הייתה בצבא, והוא הולך ודועך, עד שמגיע לילה שאני רואה אותו כפוף במיטה שלהם, והוא לא מדבר איתי, רק אומר שוב ושוב ׳ציאניד׳, ׳ציאניד׳. בתקופה הזאת אני מוצאת במגירה שלו פרוזק - בהלם שיש לנו כזה דבר בבית אחרי שקראתי את הספר ‘דור הפרוזק’. זה היה רגע מטלטל בשבילי, כי הייתי בטוחה שזה מחיים של אנשים אחרים, לא שלנו״.
וזה נוחת עלייך בבת אחת.
״אני חושבת שאמא שלי פשוט רצתה לחלוק. אלו דורות שהאמינו בהסתרה, הדיסקרטיות נחוותה אצלם כאמצעי לגונן והיו להם הרבה פחות אמצעים להבין מה עובר על אנשים. עד שהגעתי לגיל שכבר אי-אפשר להסתיר ממני, במיוחד כשזה קרה בתקופה שאבא היה מאוד מדוכא וחולה. אולי אמא גם הייתה צריכה שותפה, וכבר הייתי ילדה גדולה שיכולה להיות שותפה כזו״.
איך את מגיבה?
״היה כל כך קשה לראות אותו ככה. הפער בין שמחה המתפקד, שעובד קשה ומבלה מלא, שהוא Go big or go home, שמרים מסיבות מיתולוגיות ובכל שבת מארח עשרות אנשים בגינה ונותן בנדיבות לכולם, שכל הזמן רק רוצה לאכול, ממקופלת בלילה ועד ארוחות מפוארות במסעדות הכי טובות, שטס לסין או לאוסטרליה לא משנה בכמה לוגיסטיקה זה כרוך, לא משנה כמה מסורבל לבן אדם כזה לעשות פיפי במטוס. הפער בינו לבין שמחה החולה, הרזה והמדוכא עם העיניים הכבויות, הוא בלתי נתפס. זה בן אדם אחר ממש. גל הדיכאון ההוא, שנמשך שנתיים בערך, הוא מוריד 25 קילו. זה התחיל כשהייתי בת 16 והסתיים כשכבר הייתי לקראת הצבא. בטקס סיום י״ב שלי הוא כבר היה שוב איתן. בשנים האלה החזקתי את זה עם אמא שלי, עד שהוא החלים. אני רואה אותה אז עולה על מוד משימתי, משנסת מותניים, מכניסה אליו את העוגיות לחדר, נשארת שם עם הפסיכולוגים שלו ואומרת ׳אוקיי, אנחנו נוציא את שמחה מזה׳״.
הם מתפרקים בתורות. כשאביה יוצא מזה, לוסטיג עצמה שוקעת. ״בדיכאון שלו עדיין לא נשבר משהו ביני לבינו, אבל בצבא משהו קורה לקשר שלנו. הוא מסדר שאהיה בשייטת ואני לא מצליחה להתאקלם שם ומשתחררת תוך כדי השירות. לא הצלחתי להיות החיילת המצטיינת שהוא רצה שאהיה, הוא לא היה יכול להסתובב בכפר שמריהו ולהגיד שהבנות שלו משרתות כסמב״צית חי״ר ובשייטת. הצבא תווך לי אז כמשימה שיש רק אופן אחד למלא אותה, ולהיות בשייטת פשוט לא התאים לי. חטפתי דיכאון והפרעות אכילה. אני חוזרת מהקורס ואוכלת בלי הכרה, לא מצליחה להרגיש שובע. עולה במשקל ונעשית מודעת לזה, אחרי שנים שזה לא היה בכלל בראש שלי, שאני אוכלת בכיף טילונים עם אבא בבריכה. חלק מהתקופה הזו היה להפסיק לאכול איתו, כדי לסמן לו שהוא לא ראה אותי במשבר הזה של הצבא ושהיחסים שלנו זה לא מה שהיה פעם. העיסוק בגוף קיבלו תפנית של אובססיה, ולצערי זה גם מלווה אותי מאז״.
עד אילו עומקים מגיע הדיכאון שלך אז?
״ידעתי כל הזמן הזה ששום דיכאון לא יהיה כמו הדיכאון של אבא שלי, קליני ועמוק. גם לא ידעתי כמה מותר לי להתחפר ולהגיד שקשה לי, לחשוב שאולי אני בעצמי צריכה תרופה. אני זוכרת את עצמי נוהגת בחזרה מהצבא ומאיצה ומאיצה, רוצה שיקרה לי משהו כדי שיבינו כמה רע לי. שתהיה לי הצדקה לכאוב״.
קצת לפני גיל 30 היא נכנסת להיריון מבן הזוג לשעבר אסף הראל וממהרת להרים חתונה, כשאביה בינתיים נחלש פיזית. אל האירוע הוא לא מספיק להגיע, המסיבה מתבטלת וחור עמוק נפער לה בלב. "ערב יום זיכרון, אני זוכרת שהיה חם נורא, אני באה לבקר את ההורים ואבא בסדר, מרגיש טוב, היה בבדיקת סקר בבוקר, אמרו לו שהלב שלו במצב מצוין. ובכל זאת הוא מוותר על טקס יום הזיכרון של כפר שמריהו, אומר שהוא לא מרגיש מספיק חזק לצאת. אני זוכרת שנשכבתי לידו במיטה, הוא בצד שלו ואני בצד של אמא שלי, דיברנו על המוזמנים לחתונה וראיתי שהוא קצת לא בפוקוס. היה לי מאוד קשה והייתי צריכה רגע אוויר, הלכתי למטבח לאכול שניצל והוא אמר לי שהוא גם רוצה שניצל. איזה בן אדם. אני במטבח אוכלת את השניצל, הוא מתקשר למרלין שעבדה במשק הבית שלהם כדי שתביא לו גם אחד, ומת. אני שומעת צרחה, ומתברר שאמא שלי מצאה אותו בלי דופק במיטה. עשר דקות אחרי שהלכתי למטבח. וזה רנדומלי לחלוטין ולא רנדומלי בכלל. הוא מת בערב יום הזיכרון. השמועה פשטה בכפר שמריהו, היו פקקים, אסף טס אליי עם האופנוע, ולקח זמן עד ששחל והמשטרה וכולם הגיעו. רק בתשע בלילה הוא פונה".
את התשובה לשאלה איך הגיעה לגילוי משמעותי כזה רק בגיל 40 כמעט, היא תולה בחיים עצמם. ״אבא מת כשהייתי בהיריון ודקה אחרי חזרתי לעבוד, מההלם. אני זוכרת את עצמי שלושה שבועות אחרי הלידה כותבת טקסט על ריהאנה ושישה שבועות אחרי, באיזה משדר של ערוץ 24. אני אומרת אז כן לכל, גם בעבודה וגם בלילות. זה מה שידעתי לעשות, לפרק את האישיוז שלי בלילות בכל מיני דרכים. את כל ההתמודדות עם האבל דחיתי. הייתה לי תינוקת קטנה, אמא נשארה לבד, היו המון עניינים טכניים לטפל בהם. אחרי שנתיים אסף ואני התפרקנו, לקחתי תוכנית בוקר, הכרתי את ג׳וני, עפרי נולד. הכל קרה בסמיכות ועד שהגעתי לאבל לקח איזה שש שנים. התחלנו לשאול את השאלות על הזהות האבהית, ואז נולד הספר״.
באחד הקטעים היפים מתוכו, לוסטיג כותבת על תרחיש שקורה שוב ושוב בילדותה: רכב ביואיק מפואר מתקרב, מי שמסובב אליו את המבט חושב ׳יש לה הכל׳, ואז יוצא ממושב הנהג כיסא גלגלים, ואחריו אב נכה. במביטים מן הצד הקנאה שוככת, אולי מתחלפת ברחמים. ״אבא שלי קרע את התחת ועבד נון-סטופ, כשהוא כבר מרותק לכיסא גלגלים, כדי ליצור את החיים המבוססים והמאפשרים האלה. הקושי היה ניכר גם אם לא דיברו עליו, גם אם אמרו לי שאבא גיבור. מילדות ידעתי בעומק ליבי שאנחנו משפחה אחרת, שיש בה יותר מורכבות ממה שרואים בחוץ. השם של הספר ‘יש לך הכל׳ הוא כאילו אירוני, אבל שואל בעצם מה זה הכל כשאבא שלך לא מלמד אותך לרכוב על אופניים ועושה את זה מישהו שעובד במשק הבית שלכם במקום. שאבא שלך לא מחליף נורה בבית ולא מכין חביתה״.
"הנאמנות בין אמא לאבא שלי הייתה פסיכית, ואני מעריצה אותם פי אלף אחרי שאני יודעת מה הם עברו. זו הייתה המחויבות של הדור ההוא, לבנות פה חברה ומשפחות בישראל. כולם הרגישו שהם עושים מצווה, גם החבר של המשפחה שעזר להם למצוא את התורם ולעשות את הפרוצדורה, לאפשר לפצועים להקים משפחה"
ועדיין, אבא שלך למעשה תיפקד כאבא לכל דבר, למרות שידע שהוא לא אביכן הביולוגי.
"יש לי על זה דיון עם אמא שלי. היא אומרת שהוא לא באמת התייחס לזה, שזה ׳היה, סודר, נגמר׳, אבל אני לא מרגישה שתשובות כאלה מסתדרות עם העולם הנפשי שלי. אני לא קונה את זה. אני חושבת שהוא זכר את זה כל יום בחיים שלו. הוא הכי פחד שאם נגלה, זה יתפרק. שם הוא החזיק פחד מאוד גדול. אם הייתי יכולה, הייתי אומרת לו ׳אבא, זה כל כך לא אכפת לי. שים כאן את כל האבות בעולם ואותך אני אבחר, עם הדיכאון ועם הנכות׳. כי לא הייתה זכות גדולה יותר מלהיות הבת שלו״.
אמא שלך בעצם נכנסה להיריון מבלי לדעת כלום על התורם.
״כן, הנכונות שלה לא הייתה רגילה, לא כל אחת הייתה מסכימה לזה. אמרו להם ׳נביא לכם תורם טוב, אשכנזי׳, כי זו הייתה אז רוח התקופה. היא אמרה לי, ׳תודה לאל, הכל הלך בסדר, לא הייתה בעיה ולא היו מחלות או שום דבר מיוחד, אז פשוט המשכנו בחיים שלנו’. או כמו שהיא אומרת: ׳היה כלא היה׳. אני גם לא יודעת אם הם עשו נכון או לא שהם הסתירו את זה ככה. הם פשוט עשו מה שהם עשו. אמא לא ידעה לומר אם השתמשו באותו הזרע, למרות שתיארנו לעצמנו שלא. הם באמת לא ידעו כלום”.
אבל את ואחותך רציתן לדעת.
“עשינו בדיקה גנטית ביחד, בסיטואציה סוריאליסטית שבה שתינו יורקות לתוך מבחנה ושולחות לחו״ל, אבל זו רק הייתה עדות בשבילנו לכמה אנחנו חזקות וקרובות. עד כמה המהות של משפחה היא בערכים, בתשתית, לא בביולוגיה. ואכן, הבדיקה הראתה שאנחנו half sisters. זה בעיקר היה קומי. סוף-סוף הבנו למה היא 1.76 ואני גמדה ואיך זה שאנחנו בנויות אחרת לגמרי. שלושתנו דומות מאוד לאמא שלי, וזהו. ראיתי הכל בתור ילדה, אבל דבר כזה פשוט לא עלה בדעתי. היום אנחנו מדברות, אמא והאחיות, הרבה על הסיפור הזה. היא מודה שהם לא ידעו אם לגלות ופחדו ממה יגידו״.
5 צפייה בגלריה
“מהות של משפחה היא בערכים, לא בביולוגיה". משפחת לוסטיג: ההורים שמחה ז"ל ונעמי, והאחיות תמר, רונילי ודפנה
משהו נפתח.
״לגמרי, והרבה אנשים הולכים להיות עכשיו מופתעים. אנשים בכפר שמריהו, המשפחה המורחבת. שאלתי את אמא שלי אתמול אם היא סיפרה על זה לאחותה, והיא אמרה שלא. הנאמנות בינה לאבא שלי הייתה פסיכית, ואני מעריצה אותם פי אלף אחרי שאני יודעת מה הם עברו. זו הייתה המחויבות של הדור ההוא, לבנות פה חברה ומשפחות בישראל. כולם הרגישו שהם עושים מצווה, גם החבר של המשפחה שעזר להם למצוא את התורם ולעשות את הפרוצדורה, לאפשר לפצועים להקים משפחה״.
כשמאחוריה פרויקט הספר הראשון, מספר דו-ספרתי של שנים בטיפול ודריסת רגל כתסריטאית, לוסטיג כבר יודעת מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. במקביל לכתיבה, היא השיקה לאחרונה גם פודקאסט, מבית אול-אין, ובו היא נוברת בדיכאון גיל המעבר, נישואים, גירושים, חיפוש עצמי ובוטוקס - כן או לא. מארחת חברים כמו מיה דגן, מאיה ורטהיימר ויוסי מרשק. ״אני כל כך לא בעניינים עם הבוטוקסים. מאחר שבאתי מהתעסקות אובססיבית בדימוי גוף, אין לי מקום לפתוח חרך לעוד משטור חיצוני. עברתי יותר מדי עם זה״.
איך ההרגשה כשסוד כזה פתאום משתחרר מהבקבוק?
״הייתה לי עכשיו תקופה של כמה מופעי דיכאון וחרדה לקראת היציאה של הספר וכל מה שהדחקתי מ-7 באוקטובר, הרגשתי שאני עולה על גדותיי, שאני מתפקעת. כתיבה היא גם כלי לטפל בעצמי. התחלתי לכתוב בסגר השני של הקורונה, היו לי דפיקות לב והחריף לי העניין עם האוכל, האובססיה בראש. כתבתי בסדנה עם אבנר ברנהיימר ובסלון של מירי חנוך ובסדנה של ארנה קזין. אני לא חושבת שזה מקרי שאני מתחילה לכתוב כזהות וכקריירה של גיל 40, קצת אחרי שאמא שלי מספרת לי את האמת. זו הייתה לידה ארוכה, ועכשיו אני רוצה לכתוב עוד”.
זוהר זה לא.
״שמחתי להיפרד מכל מיני תארים כמו ׳פשניסטה׳ ו׳איט גירל׳, דברים שתמיד אמרו עליי אבל אף פעם לא אמרתי על עצמי. אף פעם גם לא הייתי הבן אדם הקלאסי לטלוויזיה ולתוכניות בוקר. צריך שם איזו ממלכתיות ואני לא כזאת פליזרית. לפעמים אני רדיקלית והייתי גם פרובוקטיבית פעם, למרות שהיום אני כבר מאוד ביתית, כמו שאת רואה. להיות כמו חבריי הטובים שאני שרופה עליהם, אסי עזר ולירון ויצמן? אני לא הדבר הזה, אני לא מספיק מיינסטרים. וגם יכול להיות שהיה בהם רעב שלא היה בי. תמיד הייתי חצויה בין להיות העיתונאית השואלת ממרחק לבין להיות הסיפור בעצמי״.
והמאבק על דקות מסך הוא מתיש.
״אף פעם לא בדיוק חטפו אותי לפריים-טיים, וגם כשעשיתי ‘כוכב נולד’ זה היה בפריזמה מאוד מסוימת שהייתה קשורה למוזיקה ולדברים שעשיתי מגיל 17. אז ההתרחקות מהפרונט? רציתי בה, אבל גם זה בא עם זה שלא היה לי מקום מדויק על המסך. ברדיו כן דווקא כן, אבל תוכנית הבוקר שהגשתי עם מיה דגן ירדה אחרי שבתחנה רצו לעשות כל מיני שינויים והציעו משהו שלא הצלחנו להסכים עליו. מיה בנפשה היא לא שדרנית ואני הייתי מאוד עייפה. עשיתי אחר כך תוכנית בתאגיד סביב האירוויזיון, עפרי היה קטן, ג׳וני ואני היינו זוג צעיר, שנים שעברתי בהן הרבה. והתחילו בדיוק השאלות על אבא״.
וכך, אחרי שנים של רדיו, טלוויזיה ואופנה, היא הצטרפה לצוות הכותבים של סדרת הנוער המצליחה "מקיף מילאנו". "זה התחיל כשראיתי את הסדרה של אבנר ברנהיימר ומיכל מונצ׳ז, 'יש לה את זה', וזה עורר בי משהו. זה מצד אחד קומי וכיפי, צד שאני מחוברת אליו, כי בואי, אני לא אכתוב מחר את 'בטיפול', ומצד שני, יש כאן אמירה והתייחסות לדברים חברתיים. פגשתי את מונצ׳ז ברחוב והחמאתי לה, ואמרתי שהייתי מתה לעשות משהו כזה בעצמי. היא הציעה שאדבר עם ברנהיימר, שעבדנו יחד כשעשיתי עריכה מוזיקלית ל׳פיק אפ׳. עשיתי קורס כתיבה עם אבנר, שהפך לעבודה ב׳מקיף מילאנו׳, ושם כבר הבנתי שאני במקום אחר. ידעתי שהולכות להיות פה שנים שבהן אני צריכה לא להיעלב אם אף אחד לא יזכור מי אני, שיש איזו מחילה של זמן שאני צריכה לעבור בה, חשוכה ובודדה, שאכתוב בה גם את הספר על המשפחה שלי. לשמחתי, היה לי מזל להיות מוקפת באותן שנים באנשים של ׳מקיף מילאנו׳ ולהרגיש פחות בודדה״.
שאלות ה"לאן נעלמת" ודאי הגיעו.
״כן, היו את כל שאלות ה׳אז מה את עושה היום׳, וכשאת אומרת שאת כותבת, זה נשמע לאנשים מופשט, ובצדק. ׳אוקיי, את כותבת, ומה?’ אף אחד לא אמר לי אף פעם משהו כמו: ׳יש לה כסף, היא לא צריכה באמת לעבוד׳, אבל זה מה שאנשים חושבים, וזה בסדר. באתי מבית מאוד מבוסס, זה לא סוד. העושר כתרבות הלך למקום הפוך מזה שגדלתי בו, גם במספרים ‑ אנשים היום עשירים בצורה שקשה לעלות על הדעת, וגם במה שהם בוחרים לעשות עם הכסף שלהם. לאף אחד לא היו בילדות שלי טסלה או יאכטה או מטוס, לא טסו לחו״ל עשר פעמים בשנה, הכל היה מוצנע, כל הערכים היו אחרים”.
ועדיין כסף הוא אישיו?
“אנשים וכסף זה סיפור, זה מאוד מפעיל. לקח לי הרבה שנים להבין שאני לא אחראית לאיך הכסף שלי מפעיל אחרים, וגם אם מישהו אומר לי ׳אז מה את עושה כל היום?׳ ובאחורה של הראש שלו חושב ׳ברור שהיא כותבת, היא לא צריכה לעבוד׳, אז אל״ף, אני צריכה לעבוד, ובי״ת, זה לא הסרט שלי. יש את החיים שלי ואני מנהלת אותם, עם תקציב, אגב״.
מה הייתה הנקודה שהבנת את זה?
״זה מקום שאף פעם לא היה פתור אצלי עד הסוף, יש תקופות שאני יותר מתנצלת ויש כאלה שפחות. אבל היה רגע שבו הבנתי שיש כאן משהו שאני מרגישה נורא אשמה עליו. פגשתי במקרה חבר מכפר שמריהו ברחוב, אחרי הרבה שנים שלא התראינו, וישבנו לקפה. זאת הייתה מהפגישות האלה שבגלל שהבן אדם גדל איתך באותו מקום - בכפר שמריהו של שנות ה-80 שהיה כמו קיבוץ, של אנשים מבוססים אמנם אבל מעט משפחות - הדנ”א שלנו דומה. הוא אמר לי פתאום ׳את כל החיים מתנצלת׳. אמרתי לו, ׳לא, מה פתאום, אני גאה בכל מה שיש לי׳, מנטרות כאלו, שהיו בולשיט. והוא אמר לי, ׳דפנה, תעצרי רגע עם הסיסמאות שאת מספרת לעצמך. פשוט תפסיקי. לא לקחנו שום דבר מאף אחד, ואת לא אשמה שנולדת למי שנולדת. את בן אדם עובד ויצרן ואין לך על מה להגיד סליחה׳”.
זה הפתיע אותך?
“האפשרות לחשוב את זה הייתה מפץ בשבילי. האפשרות להבין שאני מתנהלת כבר שנים בתוך אשמה. זה פתח לי את הראש לבחון את זה, כי כשהייתי קטנה לא הבנתי איך יכול להיות שנולדתי לכזה שפע ואחרים להרבה פחות. הייתי מספרת לעצמי שלכל בן אדם יש עשרה גלגולים, שהוא מתחיל בלהיות אביון ברחוב בבנגלדש ומסיים כמלכת אנגליה, ואני במקרה כבר בגלגול מתקדם, כי כבר הייתי ענייה פעם״.
את טובה עם כסף כמו שהכסף טוב איתך?
״הפכתי להיות אבא שלי אחרי שהוא הלך, עברתי לנהל את הכסף ואת כל הבירוקרטיה, ויש לי קצת עצמות של מפיקה בגוף. אני מרגישה שזה מגיע לו, שאשמור על מה שהוא עשה. אני מניחה שאם היה בן בבית ‑ היו מחנכים אותו להיות היורש המנהל, אבא שלי התחיל לעשות את זה איתנו כמה שנים עד שהוא מת, הוא התחיל להראות מי האנשים שהוא בוטח בהם ואיך לחלק את ההשקעות, אבל לא השלים את המהלך. ביום שהוא הלך ושכב על השטיח אמרתי לעצמי ׳זה עלייך מעכשיו, תלחצי על פליי, מותק׳״.
