שי שלו, בעלה של דודתי אילת (תיתי), נרצח בנובה. דודה שלי שהייתה איתו ניצלה בנס. היא פשוט נסה על חייה, לא בשבילה, בשביל הילדים שלה, כדי שלא יהיו יתומים. הייתה לה גם השגחה מלמעלה. השם שמר עליה. בכל מקום שהיא הגיעה אליו בנתיב הבריחה - היא ניצלה. היא עלתה למיניבוס וירו עליהם אר-פי-ג’י, אז היא פתחה את הדלת ורצה לבד בשטחים. היא הרגישה שהיא מושגחת. הגוף שלה היה כמו של איילה שרצה ממקום למקום. ריחף. היא דיברה אל הבנות ששכבו לידה ולא הבינה שהן מתות. המחבלים נכנסו לפרדס, ואחד מהם עמד מעליה וירה לעברה, אבל פיספס. היא התעלפה והעילפון הציל אותה. המחבל חשב שהיא מתה והמשיך הלאה.
איך מתמודדים עם טראומה כזאת?
אני לא חושבת שהמדינה שלנו תצליח אי פעם להשתחרר מהפוסט-טראומה שאנחנו חווים. מהחטופים, מהמראות הקשים שאנחנו רואים כל שבת בטלוויזיה כשהם משתחררים. זה פשוט מייאש וממלא אותי חרדה. חזרנו לשואה. אני לא מאמינה שבמקום להיות עם חופשי בארצנו, אנשים נחטפו בתחתונים מהבתים שלהם. אלה רשלנות וביזיון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
תמיד הייתי שואלת את אבא שלי, "למה הכל כאן כל כך יקר?" והוא תמיד אמר, "בגלל הביטחון". ואני אומרת עכשיו, איזה ביטחון? היינו הכי לא בטוחים שיש. אף פעם לא דמיינתי תרחיש נורא כזה. אנחנו שנה וחצי בתוך הכאוס הזה והוא עדיין לא נגמר. יש חיילים בעזה, חיילים בצפון ומאות חיילים הרוגים. כאמא אני לא מצליחה לדמיין אמהות שהילדים או המשפחות שלהן חטופים בעזה. אני לא יודעת איך הייתי שורדת מצב כזה.
איך נודע לך שדוד שלך נרצח?
הוא נעדר עשרה ימים לפני שהתקבלה ההודעה. ב-7 באוקטובר היינו באיטליה. נסענו לסוף שבוע. בשמונה בבוקר שעון איטליה החברים שהיו איתנו דפקו לנו על הדלת, "קומו! צריכים לחזור לארץ". אחרי כשעתיים אמא שלי סיפרה לי שֶׁתיתי, אחותה, במסיבה בנובה ושהיא ושי לא עונים. שי שלח הודעות פרידה למשפחה. הוא אמר לילדים, "תשמרו על עצמכם, אני אוהב אתכם, יורים עלינו מכל כיוון".
5 צפייה בגלריה
הדוד של חן אמסלם שנרצח שי שלו ז"ל עם הדודה שניצלה, אילת. "אף פעם לא דמיינתי תרחיש נורא כזה"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
בשתיים וחצי התקשרו להגיד לי שֶׁתיתי בתחנת המשטרה באופקים. גם שם היה לה סרט. נכנס מישהו שהתחיל לדבר בערבית ולבכות שחטפו לו את הילד. היא אמרה שהיא חייבת לשירותים, וכשחזרה ראתה שהוא קשור. התברר שזה היה מחבל. זה גם לא סיפור המוות היחיד שאני חלק ממנו; גיסתי איבדה את בת הדודה שלה במסיבה. היא הייתה עם אלמוג סרוסי, שנחטף ונרצח ברפיח.
אתם הולכים לכיכר החטופים?
כן, כדי לחבק אותם ואת בני המשפחה שלהם. אני לא מבינה את המושג "ניצחנו במלחמה" כל עוד לא כל החטופים פה, חיים או מתים. כשהחטופים שם - זה לא ניצחון. רחוק מזה. להחזיר אותם זאת המשימה הכי חשובה שלנו, ואני לא חושבת שיש לזה מחיר. מאז שהתחיל שחרור החטופים, אני יכולה לראות ברחוב סבתא או ילד ולדמיין שהם חטופים. הבזקים כאלה. כשאני מרדימה את הילדים, אני חושבת על החטופים בעזה.
האמונה והתפילה עוזרות לא רק לקריירה שלי, הן גם מחזקות אנרגטית. השנה הרבה אנשים שינו כיוון. הילדים של דוד שלי מאוד התחזקו בזכות האמונה. אחד מהם חזר בתשובה, וזה ילד שלא ידע לעשות קידוש קודם. יש משהו באמונה שגורם לך להיות בהכרת הטוב. הם רואים את זה שאמא שלהם ניצלה, וגם שקד אחותם הייתה אמורה לעבוד בנובה ורק במקרה זה לא קרה בסוף. האמונה מאוד מחזיקה אותם לא להישאב עמוק לתהום ולהמשיך בחיים.
5 צפייה בגלריה
חן אמסלם. "האמונה והתפילה עוזרות לא רק לקריירה שלי, הן גם מחזקות אנרגטית"
(צילום: חנן אסור)
עוד מעט אני מתחילה לצלם את הסדרה "מרחב מוגן". ליאור חפץ, שעשה את "המזח", הוא היוצר. אני אשחק מג"בניקית שהייתה בנובה, ומבחינתי זאת סגירת מעגל מטורפת, והנצחה של דוד שלי. היה לי מאוד חשוב לקבל את התפקיד. עשיתי הרבה אודישנים כדי לקבל אותו, ואני מאוד מתרגשת לקראתו.
אני מרגישה שאני מי שאני בזכות המקום שנולדתי וגדלתי בו, בזכות האנשים שהקיפו אותי, הריחות, המראות והמשפחה. לגדול בעפולה זה לגדול כשבט. כל המשפחה שלי הייתה סביבנו. הנשים גידלו אותנו והגברים יצאו לעבוד. כנערה, לא חיפשתי לצאת לבלות. הריגושים שלי הגיעו מהמקצוע, מהחוגים, מחבורת הזמר ומלהקת המחול. כשכל החברות שלי החליטו ללכת לתיכון אורט, אני הלכתי לבד לתיכון לאמנויות. ראיתי לנגד עיניי את החלום. גם אחרי הצבא לא עניין אותי לנסוע לשנה לדרום אמריקה. אולי בגיל 40 אני אסע לטיול הגדול. מבחינתי הילדות שלי עמוסה בחוויות, ועפולה היא אחת הערים הכי טובות שאפשר לגדל בה ילדים.
נורא אהבתי את בית הספר. אח שלי היה קם בבוקר והיה משכנע את אמא שלי למה היום הוא לא צריך ללכת לבית הספר, ואני הייתי אומרת לה שאני צריכה להספיק בשבע ורבע בבוקר לתגבור של מתמטיקה חמש יחידות. הייתי תלמידה חרשנית, טובה, לא מבריקה. אבא שלי היה אומר לי, "מה זה השטויות האלה? בשביל מה את מתגברת לי פיזיקה? את הרי הולכת להיות שחקנית".
כמו איזו שחקנית רצית להיות?
"אף פעם לא הערצתי מישהו. בחיים לא היה לי פוסטר של מישהו על הקיר. רציתי להצטלם עם יהודה לוי לפסטיגל בתור ילדה, אבל זה לא היה ממקום של הערצה. אני מעריצה ומאוד אוהבת את הילדים שלי ואת ההורים שלי. היום אני גם מעריצה אמהות שעובדות לצד גידול הילדים.
תחזרי מתישהו לגור בעפולה?
"לא, כי כבר טעמתי את העיר הגדולה. מאוד קשה לחזור לעיר שבשש או בשבע בערב הכל נסגר בה. דווקא מאור (זגורי, בן זוגה - י"ב) היה מוכן לעבור. כיף לו ליד המשפחה שלי. הוא אוהב אותם מאוד. כל החברות הכי טובות שלי עדיין גרות בעפולה. אנחנו החבורה הכי טובה שיש. קוראים לה 'חבורת ישמח כלתי'. למה? כי התחתנו ברצף, זה על משקל 'ישמח חתני'. גם נכנסנו להיריון כמעט ביחד. אחת לשבועיים אנחנו נוסעים לשם לשישי-שבת, וכשיש חופשים אני אפילו נוסעת לשבוע-שבועיים. כיף לי להסתובב בעיר שלי, לאכול בפיצה שאכלתי בה כשהייתי בת עשר ולפגוש את החברות שלי. כשהילדים שלי מגיעים לעפולה הם מרגישים שהם הגיעו למיאמי או לאל-איי. זו תל-אביב שלהם. אני כל הזמן צריכה להסביר ללאב, הבת שלנו, למה אנחנו נשארים בתל-אביב".
האהבה האמיתית הראשונה שלי הייתה בגיל 13. קוראים לו נדב. התנשקנו בגיל 14, והיינו יחד שלוש שנים. הייתי ילדה שתמיד היה לה חבר.
היינו שלוש בנות בלהקה. הופענו בארץ לפני חיילים וטסנו לארצות-הברית. בטירונות הייתי עם רוני דלומי אהובתי.
אחרי הצבא ידעתי שאני עוברת לתל-אביב. נבחנתי לשלושה בתי ספר למשחק והתקבלתי לכולם. גם כאן חרשתי, ראיתי הצגות וקראתי מחזות.
גרתי ביד אליהו עם חברת הילדות שלי מור אמסלם – היום המלהקת הראשית בהבימה והעוזרת של המנהל האמנותי משה קפטן. אחרי כמה חודשים היא אמרה לי, "תשמעי, יש לי מורה בסמינר, מאור זגורי, אני שרופה עליו. איזה גאון הוא! הוא עושה עכשיו סדרה על המשפחה שלו, 'זגורי אימפריה'". בסוף שתינו קיבלנו אודישן לסדרה. שלושה חודשים לפני שהודיעו לי שהתקבלתי לסדרה התחלתי ללמוד בסטודיו של יורם לוינשטיין. החלטתי לעזוב את הלימודים בשבילה.
מה את זוכרת מהאודישנים?
"עשיתי המון אודישנים. האודישן הראשון שלי היה בכלל לתפקיד של ליזי, לא לזה של אבישג. כשעשיתי את האודישן, מאור אמר לי, 'למה אתה משחקת ככה? מה זה, כל הבחירות המוזרות האלה שלך? דברי איתי פשוט. את מגיעה מהפריפריה'. אחרי שלושה שבועות התקשרו והזמינו אותי לאודישן לתפקיד הראשי. היה להם מאוד קשה לקחת אותי, כי לא היה לי שום רקע מקצועי במשחק".
מה יורם לוינשטיין אמר כשהודעת לו שאת עוזבת?
"הוא כמעט לא הכיר אותי, אין לו יותר מדי קשר עם שנה א'. רגע לפני שעזבתי הוא אמר לי, "תחזרי בשנה הבאה לעשות שוב שנה א'", אבל אחרי הצילומים של 'זגורי' התקבלתי למחזמר 'שיער' בתיאטרון הקאמרי - וכבר לא חזרתי".
את מצטערת שעזבת את הלימודים בסטודיו?
"לא, אין לי שום רגע של צער, כי אני מבינה שכל מה שקורה הוא לטובתי. יכול להיות שהלימודים היו לוקחים ממני את כל האינטואיציה והאמת שיש לי בתור שחקנית. אני לומדת ערב-ערב על הבמה. אני נופלת וקמה כשיש קהל, לא בחדרי חזרות. לא האמנתי שהסיפור שלי יהיה כזה סיפור סינדרלה. הייתי בטוחה שאלמד שלוש שנים, ואז צדי צרפתי יבוא ויראה אותי באיזה מחזמר ויגיד, 'אותה אני רוצה מכולם'. אני מרגישה שכל החיים שלי למדתי. מהרגע שיצאתי מהרחם של אמי. החודשיים-שלושה שלמדתי אצל יורם היו אחת התקופות היפות שהיו לי בחיים".
מה היית אם לא היית שחקנית?
"אשת עסקים. אני לא פראיירית. קשה לעבוד עליי. המקצוע שלנו הוא מאוד דינמי. יש תקופות שאתה עובד הרבה ויש תקופות של ריק אחד מאוד גדול. הרבה שחקנים הופכים להיות עוד משהו. עוסקים בנדל"ן, קונים בתים, עושים הרצאות".
התאהבנו בעונה הראשונה של "זגורי אימפריה". אצלי זו די הייתה אהבה ממבט ראשון. לו לקח זמן. הוא היה עסוק ביצירה שלו. זה כאילו שנולד לו ילד. אתה לא מתאהב כשנולד לך ילד. בגדול, הכל התחיל מחוסר הבנה. הוא שכח אצלי שקית נענע שאמא שלו הביאה לו. יש לאמא שלו קטע עם נענע. היא מגיעה לכל פרמיירה והתיק שלה מריח מנענע, כי היא דואגת שהבן יקיר לה ישתה נענע. אז היא הביאה ליום צילום שצילמנו בבאר-שבע שקית עם נענע. לו לא היה תיק, אז הוא הביא לי את הנענע וביקש שאני אשמור עליה. נסעתי לצפון, להורים, ואז הוא שלח לי הודעה, "הנענע שלי אצלך". הייתי בטוחה שהוא מתחיל איתי. למי אכפת מפאקינג שקית נענע? תרד לסופר לקנות נענע, אבל אצלו זו נענע מיוחדת. יש שם במשפחה טרלול אחד גדול מנענע. קבענו להיפגש וככה זה התחיל, בעדינות.
מתי מאור הבין שזאת אהבה גדולה?
"רק אחרי חצי שנה של זוגיות הוא נפל חזק. הוא אהב אותי עוד קודם, אבל לא האמין שזה יחזיק מעמד. היו לו הרבה חברות קודם, והוא לא האמין שאני האחת שתגרום לו להוציא טבעת"
5 צפייה בגלריה
חן אמסלם עם מאור זגורי. "אצלי זו די הייתה אהבה ממבט ראשון. לו לקח זמן"
(צילום: ענת מוסברג)
כמה זמן עבר עד שהוא הציע לך נישואים?
"שלוש שנים וחצי. לא בער לי. יש כאלה שמתחתנים אחרי כמה חודשים, אבל אנחנו עברנו שלבים. הכרנו זה את זה, גרנו ביחד, התאהבנו, צחקנו, בכינו, רבנו. אני סולחת בקלות. אני יכולה לריב איתו, וכעבור שנייה לבוא ולנשק אותו"
איך זה להיות נשואה לאחד היוצרים המצליחים והחשובים בארץ?
"למה שלא תשאל אותו איך זה להיות נשוי לאחת השחקניות הנחשבות בארץ? אני לא נשואה לטייטל שלו. אני נשואה לבן אדם שהוא, שאני מאוד אוהבת. המקצוע כמעט לא פוגש אותנו, רק בהתייעצות אם לעשות משהו או לא לעשות. ביומיום אני חן והוא מאור ויש לנו שני ילדים ובית, וכל המורכבות וכל הבלגנים של לגדל ילדים. זה מה שמוביל אותנו, לא הקריירה.
יש לו את החדר שלו, שבו הוא יכול לשבת ולכתוב. אני צריכה לדפוק בדלת כדי להיכנס. לקח לי זמן להבין שהוא בשוונג כתיבה וכל דבר מוציא אותו מזה. הילדים - לאב בת החמש וחצי והירו בן השנתיים וחצי - לא מבינים את זה. הם נכנסים ויוצאים מתי שבא להם, אבל הוא כותב גם הרבה בשעות הלילה, כשהם ישנים".
בעונה החדשה של הסדרה, שצולמה ממש לאחרונה, היה לי יותר קשה לגלם את אבישג. בעונה הקודמת לא הכרתי את האחיות שלו, שעליהן הדמות מבוססת. שיחקתי אותה אינטואיטיבית. גם לא התעניינתי מתי משחקים גדול, מתי צועקים. קפצתי למים, עם כל הבגדים וגם עם הטלפון והמפתחות של האוטו. עכשיו יש לי הרבה מודעות למקצוע, למשפחה שלו, לתפקיד.
איך הייתה העבודה עם מאור הפעם?
"אנחנו עובדים מאוד טוב ביחד. אני מאוד מעריכה אותו כבמאי. אני יודעת שהוא סומך עליי מכל כיוון ומאוד בטוחה איתו. אבל כן, בעונה החדשה היה יותר מסובך לעבוד יחד, כי שני אנשים שיוצאים יחד מאותו בית בארבע בבוקר ויש להם שני ילדים קטנים, זה כבר משהו אחר. אני צריכה תוך כדי גם להזמין מוניות שיאספו אותם מהגן, לדבר עם אמא שלי, עם דודה שלי, עם הבייביסטר, עם מי לא, אז לפעמים זה גם היה תוך כדי סצנות. מבחינת מאור, אקשן זה אקשן. מבחינתי, אני קודם כל אמא. בהתחלה היה מורכב, עד שהבנו איך לעשות את זה בהרמוניה ובסינרגיה טובות. אני חושבת שגם בגלל שהרגשתי שזו הפקה של משפחה, הרגשתי ביטחון להתנהג ככה. בהפקה אחרת לא הייתי עושה את זה".
האימהות הפכה אותי לבן אדם בוגר יותר וחזק יותר. אמא לביאה. תמיד הייתי בוגרת, אבל זאת בגרות אחרת. תמיד אמרו שנשים הן הכוח האמיתי, שאישה היא וונדר-וומן, ואף פעם לא באמת ירדתי לעומק המחשבה הזאת. רק כשהפכתי להיות אמא, וראיתי שלכל מקום שאלך יש לי את הילדים שלי, את המקצוע שלי ואת החלומות שלי. הבנתי שם מה זה להיות אישה.
איזה אבא מאור?
"הוא אבא מדהים, סבלני וקשוב. הוא אוהב להכניס אותם לעולמות שלו. את לאב הוא לוקח מגיל שנתיים לסרטים. הוא מאכיל אותם, מקלח אותם ומספר להם סיפורים".
לפני כמה חודשים העלית סרטון לרשת שבו הילדים שלך נותנים לך כאפות. חטפת על זה תגובות קשות.
"האמת שעד עכשיו לא הבנתי למה חטפתי. לא ביקשתי כאפה מהילדים. זה הגיע ממקום מתוק. סתם העליתי רגע הכי קורע של אמא ובן. כתבו לי שבעוד חודש הילד יתחיל לעשן, איזה ילד אלים יש לי ואיזה גועל נפש החינוך שאני נותנת להם. קשה לי לקבל תגובות כאלה. זה מעציב אותי, כי זה היה ממקום כל כך תמים. מדובר בילד בן שנתיים וחצי. מה פתאום שאני אנרמל אלימות? אין אמא שלא מקבלת כאפה מהילד שלה. המנהלת של הגן שלחה לי הודעה: "חן, אני בהלם מהתגובות. יש לך את הילדים הכי טובים בעולם. ילדים שאף פעם לא מתלוננים עליהם, ושאף פעם לא מרביצים או נושכים". אני לא מגיבה לתגובות כי התגובה הכי חזקה היא לא להגיב, אבל זה קשה לי וקשה גם למשפחה שלי".
את רוצה שהילדים שלך יהיו שחקנים?
"אני רוצה שהם יהיו מי שהם. אם הם ירצו להיות שחקנים – באהבה גדולה. זה מקצוע שאתה צריך להיות מאוד טוב בו כדי להצליח להתפרנס בכבוד בארץ. לאב מאוד אוהבת לשיר ולרקוד, אבל היא גם ביישנית ומודעת לעצמה, והבן שלי כל היום מתחיל לעשות הצגות. זה מתוק מאוד, אבל אני לא מכוונת אותם לשם".
אמרתי לסוכנת שלי זוהר יעקובסון "אני רוצה לעשות סדרה בחינוכית כי הבת שלי רואה סדרות בחינוכית, כמו 'שקשוקה' ו'כראמל', ואני רוצה שהיא תבין מה אני עושה כשאני נעלמת לתקופות או לימים שלמים". אני מכירה מלא שחקניות שלילדים שלהן אין מושג מה ההורים שלהם עושים. אנחנו משתפים. היא כבר הייתה בתיאטרון, ראתה אותי בחזרות, ורואה הצגות של אבא שלה. היא ראתה את "זה אני" (המחזמר עם שירי אייל גולן, שזגורי כתב וביים - י"ב) מגיל שנתיים, וראתה אותי משחקת ב"לעבור את הקיר" בתיאטרון בית ליסין שלוש פעמים. בעזרת השם, אני אביא אותה לבכורה של "תרקדי איתי" בהבימה.
מה את אומרת על התגובות הקשות כלפי "זה אני"?
"זה מחזה שמאור כתב לקאמרי, והוא לא על אייל גולן, רק עם השירים שלו. מה שהוא כתב היה מאוד יפה ומרגש".
עם יעקב המתוק שיחקתי בסדרה "בני מצווה". הוא גילם את אבא שלי. העונה הראשונה הצטלמה בזמן היציאה שלו מהארון עם הפרקינסון. כולנו הלכנו על קליפות ביצים, כי רצינו לתת לו כבוד ונזהרנו ונשמרנו מלגרום לו להרגיש חלילה לא בנוח, אבל החוויה שלי איתו הייתה מדהימה. יש לי גם את הסצנות הכי יפות בסדרה איתו. דווקא בעונה השנייה - כמה חודשים לפני שהוא נפטר - הוא היה פשוט מדהים, מצחיק ומשוחרר. הוא כבר לא הסתיר את המחלה. הוא הרגיש חזק. המוות שלו היה הפתעה מאוד גדולה, כי חשבתי שיש שיפור במצבו. הוא היה איש ענק, מצחיק, היפוכונדר של העולמות. הוא תמיד התעניין בילדים שלי ובמאור, אמר, "כפרה עלייך יא בינתי". זה נשמע קלישאתי להגיד, אבל הייתה לי הזכות להיות הבת שלו בסדרה. היה רגע מצמרר בהלוויה שלו, כשכולם מחאו לו כפיים איזה עשר דקות.
אני תמיד מאמינה שכשאני מזמנת משהו, הוא קורה. הלכתי עם הילדים לראות בתיאטרון הקאמרי את "הציפור הכחולה" של חן גרטי ותום חודורוב, ופשוט התעלפתי. אמרתי, או מיי גאד, למה אני לא משחקת בתיאטרון? אני כל כך אוהבת תיאטרון. ואז הלכתי לראות את "פינוקיו" בהבימה, והתמוגגתי. אחרי שבועיים הגיע טלפון ממור (אמסלם), שאמרה לי, "יש לי מחזה מדהים בשבילך". והיא צדקה. משהו הדליק אותי בהצעה הזאת מהמקום של הריקוד.
ריקוד?
"הרבה אנשים לא יודעים שהייתי רקדנית 12 שנה. רקדתי אמנם הורה ב'הורה עפולה', אבל זה היה משהו שהגדיר אותי בחיים. הייתי במאית וכוריאוגרפית של מסיבות הסיום בתיכון. מזה גם התפרנסתי כילדה וכנערה. בהצגה הזאת, שמביימת מירי לזר, החברה הכי טובה של מאור, אני יכולה להראות עוד משהו בי כשחקנית.
המחזה, עיבוד של ארז דריגס למחזה שכתב פרנק דובוסק על פי סרט צרפתי מצליח, הוא סיפור על אבא ובת שמנסים לשקם את מערכת היחסים הלא-קיימת שלהם. זו גם קומדיה קלילה ונעימה, משהו שאני חושבת שהמדינה שלנו צריכה כרגע כדי להירגע. אני משחקת שם לצד צביקה הדר, אהוב ליבי. הוא איש מדהים. אני עדיין תופסת את עצמי כילדה מעפולה שגדלה על 'כוכב נולד' ועל צביקה, ולשחק את הבת שלו זו ברכה מאוד גדולה. יחד איתנו משחק קאסט גדול של אנשים מקסימים".
אז התחנה הבאה היא "רוקדים עם כוכבים"?
"התחנה הבאה זה להיות יוצרת של משהו, לכתוב משהו בכוחות עצמי, אבל never say never. בוא נגיד שכבר פנו אליי. כרגע אני עסוקה בכל מיני פרויקטים שמבחינת הלו"ז לא מאפשרים לי, אבל בעזרת השם"
מה עם קריירה בחו"ל?
"אם זה יקרה - אני אשמח. רק שלא אצטרך להעתיק את המשפחה שלי, ושיהיה לזה חיבור למשהו ישראלי".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.02.25
