"יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה. לא, זה יותר מזה, הוא לא היה בנוי למלחמה. בואו נודה, עם סתם קשיים יום-יומיים היה לו קשה. כל העניינים הפעוטים האלה של לבשל (וולט), לנקות את הבית (עוזרת) ולרדת עם הכלב (לא היה לו כלב). הוא פשוט לא היה טוב בזה".
ככה – כמו שצריך – נפתח ספרו של רם גלבוע, "הרצברג" (הוצאת שְׁתַּיִם), על חייו הבלתי נחוצים-לאף-אחד-במיוחד של יוני הרצברג, רווק מגבעתיים עם פלייסטיישן, כישרון לקופירייטינג, חיבה להיצ'קוק וחברה בשם נויה שהוא לא בטוח שהוא צריך להתחתן איתה – ובקיצור, בן אדם לא רלוונטי. לא במלחמה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
הספר הזה הוא הספר האחד שלא ידענו שאנחנו צריכים – אבל היינו צריכים – על המלחמה הזאת, ורם גלבוע הוא אחד הכותבים שאם קראתם פעם בעיתונות או ב"בלייזר" (כי "בלייזר" לא היה בדיוק עיתונות, הוא היה משהו טוב יותר) אתם יודעים שאף אחד בישראל לא כותב ככה – ובספר הביכורים הזה הוא מצליח לקלוע בול לדבר שכולנו תהינו לגביו: מה עושים עם עצמנו עכשיו. כשבחוץ מלחמה, ובפנים מלחמה עם עצמך וחוסר הרלוונטיות שלך, או כמו שגלבוע זוכר מתחילת המלחמה: "הרגשתי שכולם סביבי יודעים בדיוק מה לעשות, אפילו הילדים שלי אורזים חבילות לחיילים, וכאילו הכישרון שלי – לכתוב משעשע – זה לא מצרך כל כך נחוץ בזמן הזה".
רובנו היינו – או עדיין – באחד המקומות האלה או בכולם: פחד, דאגה, יגון, חרדה, זעם, ייאוש, חוסר רלוונטיות, ולצידם הצורך, ההכרח, להמשיך בחיינו, ומה לעשות, מוכרחה להיות בהם גם שמחה כלשהי. וגלבוע – כמו גיבור הספר הרצברג – קם למלחמה בדיוק במצב הזה: "יושב בבית לבד, המום, בלי מושג מה לעשות, בן אדם שמלחמה זה הדבר הכי רחוק ממנו והנה היא הגיעה אליו כמו אל כולנו, והוא מתמודד עם התחושות האלה של 'בעצם זה לא נגע בי'".
לוקח ליוני הרצברג ארבעה פרקים להבין שהוא חייב לעשות משהו. שהוא סובל מ"אשמת השורד", כמו שגלבוע מגדיר. "כי מי שהיה שם ושרד שואל למה אני שרדתי והוא לא, ולנו במרכז הארץ יש את האשמה הזאת של 'זה לא השפיע עלינו', כי הדברים הנוראים האלה קרו עשרות קילומטרים מכאן, אנחנו יכולים להמשיך לשבת ולראות נטפליקס, וחוץ מלרדת למקלט מדי פעם, המשכנו לחיות".
העניין הוא שלא באמת יכולנו. הרצברג, למשל, מתנדב להסיע מילואימניקים רק כדי להרגיש שהוא תורם, ותוך כמה עמודים של חוסר תשומת לב הוא מוצא את עצמו בלב ההיערכות למלחמה בצפון הארץ, ומשם העניינים רק הולכים ומידרדרים באורח טרגי-קומי ומלא בתובנות מאלפות על אהבה, ייעוד, המלחמה והקיום הישראלי בכלל.
למשל התובנה היפה של הרצברג, שלדורות הראשונים בארץ היה יותר קל דווקא כי היה להם כל כך הרבה יותר קשה. "כי תחשוב, מה היה להם? פח, לחם וקרש? להרבה מהם, מנות קרב ומיטה צבאית היו אז שדרוג גדול. והם גם לא הופתעו באמת משום מלחמה. החיים היו מלחמה... לזה הם ציפו, למלחמות. יום שלא היו בו מלחמות היה יום טוב".
רם גלבועצילום: מהאלבום הפרטילמה שמישהו כמו גלבוע – שתמיד רצה לכתוב ספר אבל הרגיש, רוב הזמן, ש"אפילו ציוץ בטוויטר, לקראת סופו כבר נגמר לי מה להגיד" – יצליח לכתוב את ספר הפרוזה הכי טוב על המלחמה הזאת (ואני אומר את זה למפרע ובדיעבד, כי עוד לא נכתבו הרבה, ועוד ייכתבו המון)? ובכן, תאשימו את אשתו טלי, "שבתחילת המלחמה הייתה שבורה לגמרי, והיה לי ממש קשה לראות אותה ככה סובלת. היה לי המון מה להגיד לה אבל לא הייתי מסוגל, כי כאילו מה, נרצחו 1,200 אנשים ואני אשים לה יד על הכתף ואגיד לה: זה בסדר? זה מגוחך".
והוא דווקא רצה להגיד שיהיה בסדר, כי הוא עצמו עבר טרגדיה משפחתית גדולה בגיל 13, כשאמו נפצעה אנושות בתאונת דרכים ונשארה פגועת מוח, משותקת ומאושפזת עד סוף חייה, לאורך 27 שנים נוספות. "תמיד אמרתי לאנשים שריחמו עליי: 'אה, זה קורה הרבה יותר ממה שאתם חושבים', ובמלחמה זה פתאום הפך נכון. ורציתי להגיד לטלי שזה נורא וחרא והכל, אבל מגיע שלב שהחיים הופכים חזקים יותר, ואתה חייב לבחור להתקדם אל האור ולהגיד: זה בסדר, מותר לי גם לשמוח, זה לא חטא להיות בחיים. אבל זה נשמע מאוד מתנשא ומתיימר להגיד 'יהיה בסדר' מביתי בגבעתיים, כשהמלחמה לא ממש נגעה בי, ומי אני שאגיד לאנשים עכשיו, בשיא הזוועה והאופל, לשמוח בחייהם? כשאמא שלי נפצעה הייתי מפורק ומזועזע, אבל בשלב מסוים אמרתי: למי אני עוזר כשאני כל כך עצוב בגיל 17? אמא שלי לא הייתה רוצה שבגיל 17 אני אבלה במחלקות בתי חולים, ובשלב כלשהו הפסקתי להיות בהן שש שעות ביום והתחלתי ללכת לים".
"כן, המלחמה זה חרא, זוועה, והיא כנראה תימשך ברמות כאלה ואחרות", גלבוע אומר, "אז אני לא בא מהמקום האורית–סטרוקי של לאהוב את זה, אבל כשחרא לנו אנחנו עדיין יכולים להיות אופטימיים"
המלחמה ומצבה של אשתו החזירו אותו לשנים ההן. הוא התחיל לכתוב את "הרצברג" וראה את טלי – כמו שאני ראיתי את אהובתי – שוקעת לתוך מדמנת הסרטונים והחומרים הגרפיים הקשים וסיפורי הזוועה, "ורציתי להגיד לה, מניסיון, שזה גם בסדר לא להיחשף לכל. אני בתור ילד הסתובבתי שנים במחלקות הכי קשות של ביה"ח ובית לוינשטיין, עם הריחות, הצרחות והגניחות, והבנתי מאוחר מדי שאי-אפשר למחוק מראות. אז זה בסדר לשמור על עצמנו, על איזו היגיינה נפשית, וזה לא אומר שאתה בן אדם רע".
והבחירה הזו בבסדר, הוא אומר, אולי לא מחליקה טוב בגרון כשמנסחים אותה במשפט, או אפילו בכמה משפטים, אבל ספר שלם אולי יכול לעבוד, בפרט כשהוא על גיבור שמתמודד לכל אורכו עם המתח שבין "פרט שלא קרה לו כלום במלחמה" לבין הצורך "להיות חלק מקהילה ולהבין שזה לא יעזור לאף אחד אם אני אשקע בדיכאון, ומצד שני שאני גם לא סוציופת, אני לא אי, אני חלק מיבשת, ואני לא יכול לשחק משחקי מלחמה בפלייסטיישן כשאנשים אמיתיים נהרגים במלחמה".
יוני הרצברג, האנטי-גיבור מגבעתיים שנאלץ להפוך לאנטי-גיבור בצפון המופגז ואיכשהו לחזור לחייו, הוא בדיוק האיש הדרוש לנו כדי להתחיל למקם את עצמנו וחיינו מחדש. "כן, המלחמה זה חרא, זוועה, והיא כנראה תימשך ברמות כאלה ואחרות", גלבוע אומר, "אז אני לא בא מהמקום האורית-סטרוקי של לאהוב את זה, אבל כשחרא לנו אנחנו עדיין יכולים להיות אופטימיים. החירות האחרונה שנשארת לאדם זה להחליט על המחשבות שלו, כמו שוויקטור פרנקל אמר. אם חרא לך, אתה יכול להאמין שהמצב שלך עוד יכול להשתנות לטובה. הדרך היא לא להפוך להיות קהה חושים או סוציופת, אלא שגם יהיה לך אכפת וגם תדע להגיד: עכשיו אני חי. מה גם שאני מקווה שהגענו לתחתית – ואם הגענו אליה, אז אני אופטימי".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
