חבריי על האלבום / ולפתע, בלי אזהרה מראש, החלטתי לשחרר את האלבום המי-יודע-כמה שהקלטתי בשנים האחרונות. ולמה? כי אני אוהב את השירים שבו. וגם כי הם התרגלו אליי ואני התרגלתי אליהם, למרות שהם לא עוסקים במי מצלצל למי ואם אני פנוי. ואלבום לא יכול לצאת לאור בלי התמיכה הצלילית והרגשית של המפיקים דודו טסה, עומרי אגמון וגלעד שמואלי, אלה חברים למין מסע כזה. למשל עומרי, הגיטריסט של גפן (אביב), שחיכה לי יום-יום באולפן הקטן שלו בבני-ברק כדי לתרום צלילים, ליינים וריפים, בגיטרה ובפסנתר, לאלבום הזה. וזה אלבום לא אלטרנטיבי אמנם, אבל בהחלט מזכיר קצת את רוח התקופה ההיא שבה אריק, שלום, יודית, יודה, כוורת, אהובה עוזרי, חיים משה וזוהר שיחררו בזה אחר זה אלבומים. מישהו הגדיר לי שזה "התקליט 'דרכים' מ-1979 נפגש עם 'אותיות נחמה' 2025".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
התלבטות בשם / שמות אלבומים זו תמיד בעיה. ואכן הייתה התלבטות בין "תני לי יד בעולם" ל"לטרוף את החיים", כולם שמות שירים מתוך האלבום. אבל כיוון שהחיים נעו כבר בין אבל כבד, זמן אלים, לתקווה מחודשת למשהו, חשתי שכל מה שעברנו דרש את השיר "אותיות נחמה" כשיר הנושא. אנשים חדשים נראים בארץ ובעולם, מעשירים יהירים סטייל מר טסלה ועד מנהיגים מג'וננים. ובעוד מעשי שחיתות ועבריינות ממלאים את היוניברס פגשנו לפתע מצד שני בשנה וחצי האחרונה בבני אדם אמיתיים, לוחמים, גיבורים שמסרו עבורנו את נפשם, משפחותיהם מכל רחבי הארץ, ואיך לא אזכיר את החטופים שכולם נלחמו עבורם ועליהם. אז לכבוד כל אלה ולכבוד כל השאר כתבתי את השירים. ולכבודם קראתי לאלבום המדובר "אותיות נחמה".
דבר אחד בטוח, וזה שלא הפרתי מעולם את ההבטחה הישנה הבלתי כתובה שלי להוציא אלבומים. ובעולם שבו מוציאים סינגלים ומתעסקים שבועות עם השיר לאירוויזיון, "טוב, רע, ראוי, לא ראוי, מה מקומו בטבלאות ההימורים והאם הוא ישר כפלס ויביא למדינת ישראל את תהילת העולם?" המשכתי כאמור את רצף שבועת האלבומים.
ולמה בעצם? ישאל נניח הנכד שגדל לתקופה אחרת. בעיקר כי חיי היו רצופי אלבומים. וכי לאורם חייתי. וכי לפי שנות יציאתם והעבודה עליהם אני סופר את שנות חיי. כמובן בתוספת לאירועי המלחמות, לידות הילדים שלי או מוות כזה או אחר של מישהו קרוב אליי. אז גם עכשיו, למרות שהעולם כבר לא מה שהיה, רציתי למזג יחד 15 שירים וליצור איתם אגרוף ברזל אחד כדי להסיט את שדה הראייה לכיוון מנחם מכל מה שעברנו.
המשכתי את רצף שבועת האלבומים, בעיקר כי חיי היו רצופי אלבומים. וכי לאורם חייתי. וכי לפי שנות יציאתם והעבודה עליהם אני סופר את שנות חיי
בינג' מוזיקלי / כילד הייתי מביט בירח שנכנס לנשמתי, וכמבוגר כבר כתבתי עליו אלבום. בליל סערה מטורפת כתבתי את "שינויי מזג האוויר". באירועי המלחמות שעברנו הלחנתי את "אני חייל ואל תבכי לי ילדה" ("שיר חייל"). וכשחשתי אהבה ואכזבה כתבתי את "אף פעם לא תדעי" עם השורה הסוגרת שיום אחד אגיד לך משהו שלא נראה חשוב אבל נשמע נפלא.
אלא שהזמן באמת עבר. הבלוז כבר לא שולט בשטח אלא הסלסול. האוטו-טיון שמתקן זיופים עובד שעות נוספות ונהיה לחם חוקם של הרבה מהשירים הישראליים והעולמיים בכל מה שנוגע לפופ ששולט בכיפה.
ועם כל זאת נותרו פה ושם איים של אנשים שעדיין כמהים לאלבומים, ואליהם התכוונתי באלבום "אותיות נחמה". ואני מדמיין אותם מקשיבים לשיר רודף שיר, לפעמים כשהם מציצים בגניבה במילים (או בשעון כי כרגיל בתקופה זו הם תמיד ימהרו למשהו). אבל ההאזנה לאלבום תהיה עבורם בינג' מוזיקלי כזה, כמו סדרה אינסופית סטייל "הסופרנוס" או "פיקי בליינדרז".
עסוק? / לפעמים התכוונתי לדבר בשיר בן שלוש דקות אבל יצא לי ארבע. לפעמים חששתי להגיד משהו ושיניתי. לפעמים לא היה כבר אכפת מהחיים הפסיכיים שנחתו עלינו, ועדיין בשיר "האם יש משמעות לחלומותיי" עם אהוד בנאי שאלתי: "האם יש משמעות לחלומותיי?" ו"האם יש משמעות לכאבי הלב?" ואהוד עונה לי: "כנגד כולם לא אצא עכשיו, אולי רק מחר. אתחבר בעולם לטוב שיש, אם רק אפשר".
ומהו הטוב שיש עדיין? אני חושב שאהבה. גם אם בעקבותיה באה אכזבה, כמו בשיר שכתבו לי מיכאל קליין ואודי שניידר ושמו "פעם טעים ופעם מר". מר, טעים, מלוח, עצוב ושמח. אלה חוקים ישנים שלא נשברו לעולם.
אגב, לקראת סוף העבודה על האלבום הוספנו את מה שקראנו לו "השיר החסר" לזכר אותם כל הגיבורים שנפלו במלחמה, ונסעתי להלוויות ולשבעות ולאזכרות שלהם, כי השכול נהיה לחם חוקנו בשנה וחצי האחרונה.
ג'ורדי מן / "ג'ורדי מן, תן לי שיר. תעשה אותי רעב עכשיו", כתבתי בשיר "שקט עכשיו בחדר" וירדן הקטן בן השמונה המכונה ג'ורדי צילצל לשאול אותי אם התכוונתי אליו ואמרתי לו "בטח, גם אליך". וזה מביא אותי לרעיון הכתיבה. כי אני כותב לפעמים עד קווי הגבול שבין החיים לדמיון, ובעיקר חוצה אותם בגעגועים למשהו שכבר אין, כי זה הרעיון בלכתוב שירים. משמע לצאת מהעולם הריאליסטי, להסמיל את החיים (מלשון סמל), ואפילו להאמין בתמימות ברעיון שטמון בשיר האחרון של האלבום ששמו "שווה שוב להתחיל", כלומר שלמרות מה שעברנו שווה לנסות להתחיל הכל מההתחלה.
רומנטיקה, סנטימנטליות ונחמה / אז ב-18 במרץ 2025 הוצאתי את התקליט המי-יודע-כמה שלי בערך. זה לא היה תאריך חשוב מלבד לי ולחבריי. החטופים לצערי עדיין לא חזרו, העולם לא הומצא מחדש, מזג האוויר ההפכפך לא השתנה. ומה שהכי נורא זה המלחמה שלא פגה אלא להפך, התחדשה תוך כדי ששוב פיטרו מישהו שם למעלה בעודנו הולכים על חבל דק של חיינו הסוערים.
אז מודה שהייתי נרגש. אמנם לא כמו בתקליט הראשון שהוצאתי בשנת 1970, אבל עדיין דיגדג לי משהו באצבעות הלב. משהו שרק מי שמוציא אלבומי שירים מכיר היטב, וזו ההתרגשות שמזכירה לי תמיד שני אוהבים שדיברו זה עם זה ולחישות האהבה שלהם התפוגגו בסוף הלילה, כשהאור עלה. ואם זה נשמע לכם רומנטי, אז נכון. אני עדיין מוציא אלבומים מתוך רומנטיקה, סנטימנטליות ורצון לנחמה בעולם. ואם כתבתי בסוף האלבום את השורה "את כל הכוכבים הבאתי פעם לך", אז מה שהכי חשוב זה איך התחלתי אותו בשיר "אותיות נחמה", ואלה השורות:
"האם הגיוני שמה שקרה לא יחזור?
נתעורר מחלום, נשב ונשתה קפה רק שחור.
הרוח תישוב, העלים ייפלו מעצמם,
האם הגיוני שאיבדנו פתאום את הקיים?
אני חושב שרצינו, עוד לא מיצינו,
קשה להבין את הדממה.
פצעינו מגלידים, אנחנו הולכים לחפש נחמה,
לחפש נחמה".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
