בערב ההוא חזרתי הביתה בדרך הקבועה. חוצה את דרך השלום, עולה על הדשא בשדרות ההשכלה. הדשא הזה הוא הדשא הביתי שלנו, זה שעליו אני מטיילת בבוקר עם הכלבה הקשישה שלנו. זה שבו ערכתי לפחות חמש מסיבות יום הולדת למאיה. מוזר, איך חלקת עשב שבעצם שייכת לעירייה הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהלב שלך.
אני כל כך אינטימית עם הדשא הזה, שאני מכירה כל פינה וגומחה בו. הנה הספסל שעליו רבתי פעם עם רן בגלל שהוא נישק שחקנית פי מיליון יותר יפה ממני כחלק מהסדרה שהוא כתב ושיחק בה. הנה פנס הרחוב שמתחתיו התחבקנו כשהוא חזר מבית החולים בלונדון אחרי שאבא שלו מת. ולכן אני אפילו לא חושבת פעמיים לפני שאני עולה על הדשא. כמה ימים אחר כך אני אדבר עם רואי, עורך הדין התותח שלי, והוא יגיד לי, "אבל שתדעי שישאלו אותך בבית המשפט למה הלכת הביתה דווקא דרך הדשא. למה לא על המדרכה כמו שצריך?" ואני ארגיש מין כעס חדש שמטפס בי. כי מה, עכשיו גם אסור לי ללכת קצת בגינה כדי להתחבר קצת אל הטבע לפני שאני עולה לאור החשמל הצהוב והעצוב שמחכה לי בבית?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
אני זוכרת שהיה לילה חשוך ושחור במיוחד, מישהו כנראה החליט לא להדליק את פנסי הרחוב. חשבתי על זה שעוד כמה שעות רן טס עם הבת הקטנה שלו, דניאלה, למילאנו. סוג של טיול בת-מצווה מפנק. היא אמנם כבר בת 16, אבל בת-המצווה שלה נפלה על הקורונה, ומיד אחרי זה הגיעה תקופה כלכלית מזעזעת. הפעם הכוכבים הסתדרו איכשהו, ובחמש בבוקר הם יטוסו לראות הופעה חיה של סברינה קרפנטר. אני חושבת על זה שאני צריכה לחזור הביתה מהר כדי לנסות לעודד אותו. הוא מאוד לחוץ מהנסיעה הזו, הוא חולם שהיא תהיה נסיעת אבא ובת מושלמת, הזדמנות להתקרב לילדה הקטנה שלו, אבל מפחד שזו תהיה נסיעה של שתיקות. ואני כל כך מבינה אותו. זה הדבר הכי בודד בעולם, לשבת בשתיקה לא נוחה מול הילדה שלך. לנסוע לחו"ל עם הילדה שאתה כל כך אוהב, ולהרגיש ששניכם זרים אחד לשני, מנוכרים כמו שני אנשי עסקים שיושבים בארומה נתב"ג ומחכים לטיסה שלהם לפרנקפורט.
ואז העולם כולו נהיה שחור, וזה לוקח פרק זמן לא ברור עד שאני פותחת שוב את העיניים ומוצאת את עצמי שוכבת על הדשא. לרגע אחד אני חושבת "בסדר, סתם נפלתי". כי זה האינסטינקט הראשוני, לקום ולהגיד הכל בסדר, לצחוק מין צחוק גדול כזה של הא-הא, איזה פדיחות איתי, בטח כשאני מרימה ראש ורואה שני פועלים מאתר הבנייה הסמוך בוהים בי בתימהון גלוי. יש כזה עלבון גדול בלמעוד וליפול מול אנשים ברחוב. נפילה כזו מחזירה אותך מיד לאחד משני השלבים של החיים - או שאתה מרגיש כמו ילד, או כמו זקן. אז בפנים אני חוזרת להיות מיד ילדה, בא לי שאמא שלי תבוא עכשיו ותרים אותי על הידיים שלה ואני אבכה ואצרח בתוך החיבוק שלה.
עוד מבט ואני מגלה מה היה הדבר שבו נתקלתי, המכשול שהצליח להעיף אותי באוויר ולהפיל אותי ככה. זה גזע עץ כרות שמישהו גדע בצורה מאוד מרושלת, השאיר שם את כל הזיזים החדים וחתיכות הענפים המשוננות. כמובן שאיש לא טרח לשים גדר או תאורה מסביב למפגע, ועכשיו מסתבר שאחד מהזיזים האלו או שאולי כולם ננעצו לי בשוק של הרגל כשנפלתי על הגזע. אני מסתכלת על השוק שלי ולא מאמינה. העור נתלש כולו, והחתך שנפער שם הוא כל כך עמוק שעכשיו אני רואה איך נראה השריר שלי בלי שהוא מכוסה, או שאולי הלבן הזה שזוהר בחושך הוא העצם שלי בעצם.
הנה חוק לגבי פצעים ומחלות, בשלב הראשון את רוצה פשוט להתעלם מהם. להעמיד פנים שהעור שלך עדיין סגור ושומר על כל האיברים הפנימיים שלך במקום, שמחר תקומי ותלכי לחוף הילטון לשחות בים. לוקח זמן עד שהפצע מבהיר לך בדיוק מי הבוס ומי השליט החדש של חייך. ולכן אני מתיישבת בסלון ומשתדלת להתעלם מהחור הענקי בשוק שלי, חושבת שאני אשלח את רן לטיסה, אעלה למעלה לישון ואז בבוקר אתעורר ואגלה שהפצע נסגר. ממילא אף אחד בסביבתי לא יכול לטפל בי עכשיו. וגם ממש לא מתאים לי להיות מאושפזת עכשיו, כי תיכננתי שאנצל את הנסיעה של רן כדי לשבת בבית בבדידות מזהרת ולצפות בפרקים האחרונים של הדרמה החביבה עליי "סיפור ארמון קונינג". העלילה של הדרמה הסינית ההיסטורית הזו צפויה להפליא. סיפורו של גנרל סיני שמנהל מערכת יחסים של שנאה עם הנסיכה מהשבט המתחרה, עד שיום אחד הוא מגלה שהוא בעצם מאוהב בה. אף אחד לא מבין למה אני צורכת את הזבל הכל כך ספציפי הזה. לכי תסבירי להם שבחרתי בסדרות האלו כי הן הדבר הכי רחוק שיש מהמציאות שיש לנו כרגע בישראל. פה יש בן גביר ויועמ"שית ושנאה שנוטפת. בסדרה שלי יש דרקונים מעופפים, קיסרים זקנים ורומנטיקה מעודנת כזו שהיא הכי רחוקה מהדחיפות של השוטרים בקפלן.
ואז רן מגיע הביתה, מציץ בשוק שלי, וכמעט מתעלף. הוא אמנם לא הספיק לארוז, ובכל זאת הוא לוקח אותי לבית החולים תל השומר. כבר בכניסה מקבל אותך שלט שמבשר לך שהמוסד הרפואי זכה השנה במקום השמיני בסקר בתי החולים הטובים בעולם. וכשאני מדדה אל תחנת האחיות, אני מגלה עד כמה הזכייה הזאת הייתה מוצדקת. האחות שמנסה לחבוש אותי ניגשת לפצע כל כך בעדינות שאני כמעט לא מרגישה אותה מהדקת את הפד, עוזר המתמחה שתופר אותי משקיע שעתיים בעבודת רקמה מפותלת שמזכירה לי את הגובלנים של סבתא שלי. אני רוצה לכתוב את זה כדי להגיד תודה, בלי הטיפול המסור של הצוות בחיים לא הייתי עוברת את הדבר הבא - שלוש זריקות ישר לתוך הפצע עצמו. בזכות הדרך שבה הם אומרים "ששש, את גיבורה, את נהדרת", מחבקים אותי בחיבוק האמא הזה שכל כך רציתי כשנפלתי, אני לא קמה ובורחת באמצע.
ואז רן טס כי הוא חייב לטוס, ואני נשארת בבית לבדי. יצא הגורל, וגם אחי וגם החברה הכי טובה שלי נמצאים באחד השבועות הכי עמוסים בחיים שלהם ולא ממש יכולים לטפל בי. ואולי אני משקרת, אולי זו פשוט אני שלא מוכנה לקבל שום סוג של עזרה. זה מה שקורה ביום הראשון אחרי בית החולים, כשאני שוכבת בסלון ומנסה למצוא כוח לקום וללכת לסופר-פארם כדי להביא לי את האנטיביוטיקה שרשמו לי, ובכל זאת כשאחי כותב לי "את צריכה משהו?" אני כותבת לו בחזרה "אין צורך, אני מסתדרת".
על פניו זו תכונה אצילית, אף אחד לא אוהב את החולה המתמסכן שרודה בסביבתו, אבל האמת היא שהמסתדרים לבד הם הכי מסוכנים. כי לכאורה הכל שקט אצלם, הם מכינים לעצמם את המרק, אבל בפועל הם מבשלים עוד משהו אחר חוץ מהמרק הזה, סיר שלם של רחמים עצמיים וכעס נוראי על הזולת. ובאמת, הימים הראשונים הם כזו אורגיה פרועה של רחמים עצמיים. חג הקורבן הפרטי שלי. אני יושבת וחושבת איך זה שעם כל עשרות האנשים שצברתי בחיי הארוכים, הילדה שלי, בן הזוג הקבוע כבר 14 שנה, החברות, המשפחה, בכל זאת אני פה לבדי, ערירית, בלי אף אחד שישים לי אפילו כרית מתחת לרגל.
הימים הראשונים הם אורגיה פרועה של רחמים עצמיים. אני יושבת וחושבת איך זה שעם כל עשרות האנשים שצברתי בחיי הארוכים, הילדה שלי, בן הזוג, החברות, בכל זאת אני פה לבדי, בלי אף אחד שישים לי אפילו כרית מתחת לרגל
אמרתי שתיכננתי לראות את "ארמון קונינג" עד הסוף, ובהתחלה זה מה שאני עושה, עד שאני שמה לב למשהו מוזר. אני לא מצליחה להתחבר לסיפור המפותל כמו קודם, כל גלימות המשי והנשיקות מתחת לעץ האפרסק? זה כבר לא עובד לי יותר. כי את הסדרות האלו התחלתי לראות כשרציתי לברוח מהמציאות והחלטתי לבנות לי סוג של חומה סינית. רק שהפצע הזה כואב ממש, והכאב הפיזי? הוא קורע מעליי את הבועה המאלחשת שבה הקפתי את עצמי. הוא פותח את הסכר שבניתי ומכניס פנימה את כל הכאבים הנפשיים שלא רציתי להרגיש. יום אחד אני מוצאת את עצמי יושבת בסלון ובוכה החוצה את כל חיי. רן של פעם אולי היה מבטל את הטיסה מרוב שהוא בער ממסירות כלפיי. אבל אני של פעם הייתי נסיכה שראויה לגנרל, ואני של היום יושבת בבית עטופה במחשב ולא אומרת שום דבר יותר מעניין מ"תעביר לי את הקערה".
הניתוק של החודשים האחרונים יצר סביבי בועה, בהתחלה הפסקתי להיות אינטימית עם המציאות, אחר כך התרחקתי מעצמי, ובסוף הפסקתי להיות קרובה לאחרים. זה כאילו שקצת שכחתי להיות בן אדם. לא זוכרת איך מציעים קפה ונותנים חיבוק בלי לרצות שכולם יעזבו כדי שאוכל לראות עוד פרק. ועכשיו, מוגש לי החשבון על כל תוכנית ההתנתקות. לבד בבית מול סדרה סינית שאף קרב אמנויות לחימה מרהיב בה לא מצליח להשכיח ממני כמה שאני עצמי הפסקתי להילחם. איכשהו הפכתי להיות דמות משנה אפרורית בחיים שלי. הלכתי והחרשתי את המילים שלי, צימצמתי למינימום את התנועות שאני לוקחת במציאות. הכל כי לא רציתי לשאת יותר את הכאב, לא הסכמתי להרגיש שנייה אחת של כישלון ואכזבה ופחד.
אולי לפעמים צריך פצע אחד ענקי וכואב שיזכיר לך שאת רק בשר ודם. דרך הבכי אני רואה הכל בהיר, איך אולי הגיע הזמן להתחיל לקחת חלק במציאות ולחזור לעשות משהו נגד אי-הצדק הבוער שנהיה במדינה הזו. איך עם כל הכבוד לזה שרן נשבע שהוא אוהב אותי כמו בהתחלה, ברגע האמת הוא בכל זאת דאג שאולי הוא לא יספיק לטיסה שלו. ואחרי שאני מבקרת בתחנת הכאב הזו ללא פחד, אני שואלת את עצמי אם תמיד הוא מאכזב אותי או שאולי יש מקומות שבהם הוא מפתיע אותי לטובה, נאמן לי ומסור לי בכל זאת. זה מה שאני אומרת לו כשהוא חוזר. "הייתה לי טינה על הפציעה", אני אומרת לו, "אבל אז נזכרתי בזה שכשאנחנו כמעט עושים תאונה, הדבר הראשון שאתה עושה זה לשלוח אליי יד כדי שלא אתרסק לתוך השמשה".
הוא נראה כל כך מופתע. הוא היה משוכנע שהוא יחזור לאישה שתוססת מרוב זעם חמוץ. אבל זה מה שקורה כשמסכימים לעצור ולחנות בתחנה של האכזבות והכאבים, מתישהו משעמם להיות קורבן ועוברים לתחנה הבאה. תחנת אולי לא הכל נורא פינת תאמיני. "אז את לא כועסת?" הוא אומר, והתקווה ממלאת את פניו. "אני גם וגם", אני אומרת. ואולי זו האינטימיות האמיתית, להסכים לקבל את מה ששבור ביחד עם מה שיפה, ולא לפחד משניהם.
