הראפרית אקו רגילה לשבור מוסכמות, אבל לאחרונה גילתה שהיא גם שוברת לבבות, במיוחד של מעריצות. "מישהי נגשה אליי אחרי הופעה ואמרה לי, 'מה? את בזוגיות? אבל עשית לי עיניים מהקהל'. עניתי לה, 'וואלה, לא'". אנשים בכלל לא יודעים שאני בזוגיות כבר עשור, מתוכן נשואה כבר שלוש שנים לנמרוד טקסלר, ויש הרבה שהופתעו כי חשבו שאני לסבית".
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
בגלל שאת אישה שעושה ראפ? "אני חושבת שזה קשור לזה ששמרתי קלפים לעצמי, כי לתחושתי ככל שיודעים עליך יותר, כך יש לך יותר סיכוי להיפגע. יש משהו שמאוד מגן בעמימות".
2 צפייה בגלריה
הראפרית אקו
הראפרית אקו
אקו
(צילום: מאיר כהן)
ובכל זאת, היו שהעדיפו לחשוב שאת מסתירה בת זוג. "החיבור שיש לי עם נשים הוא מאוד טבעי. יש איזושהי אחווה והבנה ותחושה שאנחנו מדברות את השפה אחת של השנייה. יש אחוז גבוה של נשים אצלי בקהל, זה מייצר רחבה שהיא חופשית ובטוחה. אז הן באות, וחלק מהן מהקהילה. זה מביא הרבה סיפורים מצחיקים".
גם נמרוד צוחק? למשל כשב"אל תשאל" את שרה "שולח לוקיישן עולה על מונית, חדרי מדרגות גינה ציבורית, מתקפלת על קיר נגלה עוד זווית, בבית אסור אבל יש מכונית"? "'אל תשאל' הוא על תשוקות בזוגיות ארוכה. מה מותר לי ומה אסור לי. זה שיר שמרגיש לא מזיק, אבל הוא מגלם בתוכו נושא נפיץ".
איך מראים לבן זוג מילים כאלו, מחשבות כאלה? "אני פשוט שמה פליי. כשאני שלמה עם משהו, אני באה ומשמיעה אותו. יש לי בן זוג שיכול לאכול את זה. אני לא חושבת שכולם היו יכולים לאכול את זה, אבל הוא משוגע כמוני".
אפשר להתפתח בזוגיות ארוכה, כאישה יצרית ובטח כאישה יצרית על במה? זה משהו שיכול לייצר גיצים. "הכרתי את נמרוד כשהייתי נורא צעירה, אני חושבת שהוא חלק מהסיבה שיש לי את כל הביטחון הזה לבוא ולעלות ולתת על הבמה. בתחילת הזוגיות זה היה יותר מורכב, לקח לנו רגע, אבל בהמשך הוא עף על זה. הוא בעצמו לא חסר לו, כזה חתיך. אולי בגלל זה הסתרתי אותו".
אקו הוא לא שם במה, אלא שם הולדתה של אמנית ההיפ-הופ בת ה-36 אקו מורגנשטרן, שבעקביות אוספת אחריה קהל הולך, גדל ומראפרפ. שיריה לא שמורים רק לחובבי הז'אנר: חלקם שוחים במיינסטרים כפסקול הסדרה "המפקדת, עם שיתופי פעולה מעולים (ג'יין בורדו, רד אקסס ונגה ארז, למשל) ואחרים יכולים בקלות להפוך להמנונים פמיניסטיים. דוגמית זעירה: 'הגוף שלי זז אווירה משוגעת / גם אם אין פה טבעת אסור לך לגעת' ('רוצה את זה, יש לי'). היום היא גם סוף-סוף מעיזה לשאוף להגשים את החלום הישראלי, הופעה במנורה, אבל זה לא תמיד היה לה מובן מאליו. השינוי התחיל אחרי שמצאה את עצמה מתפרקת דווקא שם, מאחורי הקלעים. "הופעתי כחימום בהופעה הראשונה של רביד פלוטניק במנורה", היא משחזרת. "סיימתי את ההופעה, ירדתי וראיתי איך הוא מתחיל את המופע עם וידיאו שלו עשור אחורה שבו הוא מדבר על איך הוא הולך להופיע בהיכל. לא הפסקתי לבכות".
למה? "כי אמרתי, 'את לא מצליחה לדמיין את הדבר הזה בשבילך'. כעסתי על עצמי, היה שבר בגלל מה שאני מעיזה לדמיין לעצמי ומה לא. פלוטניק וטונה (איתי זבולון, ר"א) הם השראה בשבילי. ראיתי אותם גדלים. את רביד יצא לי לראות בהופעות קטנות בתחילת הדרך, וכשראיתי אותו על הבמה הגדולה של מנורה אמרתי לעצמי שזה יכול להגיע למקומות האלה, אני רק צריכה להאמין. בכיתי כי פתאום שאלתי את עצמי למה זה לא עבר לי בראש כאופציה".
ומה ענית לעצמך? "שלקח לי זמן להרגיש ראויה ולא לחכות לאף אישור מהסביבה. כשאת רואה חבר לסצנה, לתשוקה, הולך ומעז לחלום, זה עושה משהו. אני ממש מקווה שאני גם אוכל להגיע לכזה דבר".
היום את רואה את עצמך עושה מנורה? "ואפילו יותר".
2 צפייה בגלריה
רביד פלוטניק וטונה
רביד פלוטניק וטונה
רביד פלוטניק וטונה . ''השראה בשבילי''
(צילום: רז גרוס)
בינתיים היא הוציאה את אלבומה הרביעי, "פרא", החשוף ביותר שלה עד כה. "זה אלבום שנכתב מתחושת חופש ופראות", היא מודה, "והוא נכתב מהכי אישי אל הבחוץ. היה לי חשוב ברמה היצירתית לא לפחד אם זה קטן או גדול, אם אני קטנה או גדולה, פשוט לתת את זה כפי שזה ושזה יהדהד בעולם".
אבל בסוף אמנות צריכה להגיע לקהל רחב כדי להצליח ולתרגם את עצמה להצלחה, לפרנסה. "יש תחושה שכשאת מוצאת את הקול שלך בעולם את מהדהדת באופן הכי חזק. זה יוצר חיבור עם הקהל, משהו שלא קורה כשרצים אחרי טרנדים. אני כותבת על רגשות אנושיים, מן הסתם גם נשיים כי אני אישה. אני נחשפת באלבום הזה. לא רציתי שיהיה בכלל ספק מי אני, לא רציתי להיות זיקית יותר, רציתי להגיד 'זה הצבע שלי, ומי שרוצה - וולקאם'".
אז זה מה שאת - פרא? "אני פרא במובן שיש לי רעב התמידי לעוד. אני אוהבת לחקור, לשבור ימינה ושמאלה בתנועה שלי בעולם, ואני פרא גם באיך שאני אוכלת. אני אוהבת לאכול עם הידיים, נראה לי ששם מתבטאת התשוקה שלי. ואין לי שיבר על הפה. אני אומרת את מה שאני חושבת. ואולי הדבר הכי פראי בי זה הדמיונות שלי, לאן שאני נותנת לראש שלי ללכת, החופש שלי לקבל כל מיני צדדים שבי".
את מרגישה שבישראל עדיין קשה יותר לאנשים לקבל נשים שעושות היפ-הופ? "אני חושבת שאני עושה פה דברים שלא עשו אותם, ומבינה שכשאת עושה משהו שהוא קצת חדש, לאנשים לוקח זמן לעכל. גם לחבריי לסצנה הגברים לקח שנים עד שהם פרצו. בהתחלה צחקו על ההיפ-הופ, ואז פתאום זה נהיה הדבר שזה היום. אני חושבת שיקרה אותו דבר עם נשים בסצנה. לוקח לאנשים רגע להתחבר לקול הנשי של ההיפ-הופ. אבל זה רק עניין של זמן בעיניי, הם רק צריכים רגע להתרגל, כי לאנשים אכפת מהקול הנשי, זה מעניין, זה פרש. אני אדע שניצחתי ביום שיפסיקו להתעניין בעובדה שאני אישה בתעשייה הזו ופשוט יידבקו לשירים".
בסופו של דבר אין הרבה נשים במשבצת הזאת. "במה שאני עושה אני מרגישה שאני באמת יחידה, ואני הולכת להמשיך ולעשות את זה כדי שיהיו עוד שעושות את זה. אני גם רואה סיפורים על כל מיני יוצרות, שתמיד הנרטיב זה 'נסיכה שקרה לה הכל'. אותי החיים הובילו להיות מנכ"לית".
כלומר? "אם אני מתקלטת, אז אני מייצרת לעצמי את הליין. אם אני רוצה להופיע אני מייצרת לעצמי את הפסטיבלים. אני לא מחכה להזדמנות. לא מחכה שאנשים יבינו אותי, אני אחראית לגורל שלי. יש לי פילטר שהופך את הקשיים לדרייב. במציאות הנוכחית אני עסוקה בלהגיד תודה על מה שאני מצליחה לעשות. בכל פעם שיש פחות אנשים בקהל או לא מכרתי כרטיסים אני מקבלת כאפה של פרופורציות מהמציאות. זה לא מובן מאליו להצליח לעשות אמנות בתקופה הזו".
להתעסק בבפנים בזמן שבחוץ אנחנו בטראומה לאומית. "נכון. יצרתי את האלבום הזה תוך כדי התקופה האיומה הזו וזה היה לגמרי האסקפיזם שלי. יצאתי, התנדבתי, הופעתי, חוויתי את כל הדבר הזה, ואז יכולתי ללכת לאולפן ורגע להרגיש. ושוב, אני כל הזמן מזכירה את זה לעצמי שיש עוד מציאות ויש עוד עולם וכולנו בסירה הזאת".
מה התפקיד של היפ-הופ בעינייך במציאות הישראלית? "התפקיד הכי חשוב זה לתת פורקן לרגשות שלנו, כי מה שעברנו פה זה מטורף וכל אחד צריך להשתמש באיזה כלי שהוא יכול ובאיזו אמנות שהוא רוצה כדי לפרוק את מה שהוא מרגיש. אני יודעת שמתוך הצורך שלי לפרוק נולד ליין המסיבות שאני עושה, 'מיצי'. שכל אחד ישתמש באיזה כלי שהוא מרגיש כדי להביע זעם, עצב, קרבה, להט, כדי רגע לעבד. המוזיקה היא חברה שבאה לעזור לעבד את הדבר הזה. ויש הבדל בין התפקיד של מוזיקה לבין התפקיד של אמן בעל קול בעולם הזה".
תסבירי. "ברגע שלמישהו יש במה ופלטפורמה, אז השאלה היא איך הוא משתמש בפלטפורמה. ובעיניי צריך להדהד את החטופים, את העובדה שהם עדיין שם, את השמות שלהם, שיחזרו הביתה. זה חוצה פוליטיקה, חוצה דעות. זה מה שאנחנו צריכים לעשות בכל פלטפורמה שיש לנו".
המנכ"לית נולדה בארצות-הברית לאיש עסקים ואמנית שמשמרת ציורי קיר. בגיל שלוש עלתה עם המשפחה לארץ והתמקמה בכפר ורדים, ובנעוריה, כשההורים החליטו לחזור ולגור במיאמי, נשארה בארץ. "ההורים היו בטרלול שלהם, אחר כך הם נפרדו, ובגיל 16 גרתי כאן לבד", היא מספרת. "הייתי מופרעת שקטה, לא התאמתי לאף מסגרת. אני אדם שבעיקר חי בתוך הראש שלו. הייתי שעות בחדר, הכל כדי לבהות ולחשוב".
הרגשת שייכת? "לא, זה נרטיב שליווה אותי הרבה בחיים. לקח לי שנים למצוא קרקע, לייצר כזו. כי הייתי מאוד רגל פה רגל שם. לקחתי את הלבד לכיוון של להיות מאוד אחראית, לשמור על עצמי. עבדתי כמלצרית בחוף, ומגיל 19 הבנתי שאני רוצה לעשות מוזיקה".
מה עשתה הפרידה של ההורים? "זה היה המפץ הגדול. המשפחה התפרקה, אחותי עברה לארצות-הברית, אני נשארתי בארץ, אמא שלי הייתה בשיברון לב, אבא שלי היה כבר עם אישה חדשה. היינו בקשר לאורך כל השנים, אבל לכאב לקח כמה שנים טובות להישכח. היום זה מים בנהר, אבל זה עשה לי הרבה שריטות שהיום אני רואה אותן מרימות ראש, למשל בריבים בזוגיות. בהתחלה האמנתי שלריב זה להיפרד, והריפוי קורה כשיש לך מישהו שאוהב אותך ורב איתך אבל לא הולך. פתאום בזוגיות מתגלה ילדה מפוחדת, אם יש לך איזה חדר לא פתור בלב הוא יתרומם".
החדר הזה היום פתור? "הוא בתהליך ריפוי. אין לי איזו ציפייה מעצמי להיות נטולת בעיות, אבל אני כן הייתי רוצה לחוות את הדברים בעוצמה יותר מרוככת".
כמה את מרגישה לחץ להקים משפחה? "הסביבה שלי לא מצייצת, לא מציקים לנו. אותי זה הפחיד המון שנים, פחדתי שזה או-או ונמנעתי מלעסוק בזה. עכשיו כבר לא. יש לי המון כבוד לזה, אני לא מעוניינת להיות באשליה שהחיים שלי יהיו אותו דבר, רוצה לקבל את העובדה שזה יחולל שינוי".
לתחושתי לא תהיי בדיוק האמא שלוקחת לפסטיגל. "לא נראה לי. אגב, הסיפור הכי מצחיק על אמא שלי זה שבניינטיז הייתה ברבי מעופפת, שאת מושכת חוט והיא עפה למעלה. אמרתי לה, 'אמא אני רוצה ברבי מעופפת', אז היא לקחה את הברבי שלי והעיפה אותה החוצה ואמרה, 'הנה ברבי מעופפת'. איזו כוכבת".
מחשבות על ילדים גורמות לך לרצות להשתמש בדרכון האמריקאי? "לא. ראית מה קורה בארצות-הברית? אני ממש אוהבת את הארץ. הרבה מהחברים שלי עוזבים כי זה לא נורמלי להיות כל הזמן במלחמת הישרדות, מגיע לנו יותר מזה, אבל אני אופטימית חסרת תקנה. להחליט ולהרגיש שאת ישראלית ולהתגאות בזה, עושה טוב בנפש. אני יודעת מה זה להיות צועני שמחפש את עצמו בעולם. אני ממש שלמה עם ההחלטה שלי להיות פה".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.25