אלירן מלכה כתב את פרקי העונה השלישית של 'שבאבניקים' באולם ההמראות של נתב"ג. הדלתות ניחשו אותו ונפתחו לו מעצמן. מדי יום היוצר, הכותב והבמאי המבריק של סדרת הלהיט של HOT ארז את עצמו עם הלפטופ וירד מירושלים לנמל התעופה. מה יש לומר, גם בבחירת הלוקיישן יש ניצוץ. "יש שם שילוב מאוד טוב בין שקט לרעש. אני יושב באולם 'שחקים' הגדול עם שני חלונות מהצדדים, מטוסים עוברים מעל הראש. אם אני בשקט לגמרי, אני יכול להתחרפן", מלכה מסביר. "אני גם יכול להישאר שם ימים שלמים ואף אחד לא ישאל מה אני עושה שם. אני לא יכול לכתוב בבית. בבית אתה עושה דברים. לקום כל בוקר ולכתוב, זה לחצות את הנהר ולהגיע לכוכב אחר. לא להיות בפייסבוק או בטוויטר. לא לשמוע חדשות. להשכיח את עצמך מהמציאות שהופכת להיות יותר ויותר קשה. אני גם לא יכול לכתוב בבתי קפה. אני תמיד נלחץ אם אני מזמין מספיק ביחס לזמן שאני מבלה שם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
איך בן אדם מגלה שזה המיקום האופטימלי לכתיבה?
"הלכתי לשם פעם או פעמיים ואמרתי לעצמי, 'וואו, זה ממש מיוחד. איזה יופי'. העונה הראשונה של 'שבאבניקים' (זמינה ב-HOT VOD וב-NEXT TV) יצאה מתוך לוע של תותח. בעונה הזו, כשפתחתי וורד, היה כאב. אתה כבר לא כותב מתוך תמימות. לפני זה, הייתי צלם חתונות. לא היה להסתכל אחורה. חמש שנים שמעתי 'לא', עד שפרצתי את הדלת הזו שקוראים לה 'שבאבניקים'. בכתיבה של העונה הזו, היו לי כבר מחשבות אחרות שנדבקו - האם זה יצליח כמו העונה הראשונה? האם יש לי עדיין מה לחדש?'"
אז הרעש מסביב עזר להשקיט את המחשבות?
"זה, וחצי כדור של ריטלין שאני לוקח מהבן שלי. אני גם מטופל אצל פסיכולוגית. התחלתי ללכת בגיל 42. אשתי עו"ס קלינית ומטפלת מינית, אבל זה בא ממני. כשנגמרה העונה השנייה, הרגשתי ריקנות אחרי לידה ולא ידעתי מה לעשות איתה. קיבלתי קצת כלים להוריד את זה. לקח לי זמן להגיד לילדים שאני הולך לטיפול. הייתי צריך, ביני לביני, להשלים עם זה שאני צריך את זה ושזה לגיטימי".
הייתי צריכה לנחש שכשמישהו עובד עם כל כך הרבה הומור, יש מתחת נפש מורכבת.
"אורי גבריאל שיחק בסרט גמר שלי לפני שנים. פעם אחת, כשחיכינו שנינו למונית באחת וחצי בלילה, הוא סיפר לי, 'זה לא אני משחק. יש בפנים ילד שאני צריך לפתות אותו לצאת החוצה. כשהוא יוצא, אני אורי גבריאל. בלי זה, אני כמו כל אחד'. גם אני, כשאני כותב, אני צריך לחזור להיות ילד, להיות משחקי, להשתעשע בתוך הדברים. זה הופך להיות יותר קשה כשאתה כבר לא תמים. הייתי צריך לשאול את עצמי, 'למה לכתוב תסריט בכלל', לחזור להתאהב בזה. וכמו ששולי רנד אוהב להגיד לפני הטייק שלו, 'יאללה, משחקים'".
מלכה (44), בן הציונות הדתית, שלמד במיטב מוסדותיה (מדרשיית נועם, ישיבת מעלה גלבוע) לא כתב אפילו סינופסיס אחד על המגזר שלו עד היום. הוא התבונן מוקסם על החרדים ונטע את הדמויות שלו בעולם הישיבות של הציבור הליטאי. יותר נכון, בשוליים שלהם. בפעם השנייה, הוא עשה את זה עם הסרט שלו 'הבלתי רשמיים' (2018), שמגולל את סיפור הקמתה המרתק של מפלגת ש"ס. "כשעברתי לירושלים, נרשמתי למכון כושר נפרד לגברים, שהגיעו אליו מלא בחורי ישיבה", מלכה נזכר. "היה שם באדי בילדר חרדי, בחור ישיבה, שזכה במר ישראל. קלטתי שיש סצנה מאוד מעורבבת. כל ירושלים היא מגרש המשחקים שלהם. אמרתי לעצמי, 'זה ה-hood שלהם', איזה מגניב זה. יכול להיות שכל מה שסיפרו לי על חרדים לא נכון. הם משחקים את המשחק בין המסורתיות לבין העולם שבחוץ. בסוף, 'שבאבניקים' זה על אנשים מסורתיים בעולם מודרני".
למה בחרת לפתוח את הצמצם על המגזר הזה?
"'שבאבניקים' זה דיוקן עצמי נטו. אלו אנשים שיש להם מאבק בין הזהות הדתית והחילונית שלהם. ראיתי את אלה בחדר הכושר והשלכתי עליהם את הקונפליקט הפנימי שלי".
כשהצופה רואה את לסרי, מאיר ולייזר הולכים בטלים כה וכה, בימים אלה, זו כבר לא אצבע בעין, זה מזלג בעין. היידה לצבא.
"הביקורות מאוד התעסקו בדבר הזה, בחוסר האפשרות לראות חרדים נהנים היום. הסנטימנט עכשיו הוא לשנוא חרדים, וסחבק בא ומפריע לעשות את הפעולה הזו? למה? כי הוא מציג אותם כבני אדם שיש להם את העניינים שלהם. כשזה יעלה בנטפליקס בעוד תשעה חודשים, הקהל יראה את זה בצורה אחרת. עכשיו הוא באמוק עליהם. התחושה שלי היא, שאם אין פרק שנפתח בהשתלטות על הישיבה וגיוס של כולם לגולני, זה לא מספיק".
כסרוג, הציבור שלך שילם מחירים יקרים בצורה בלתי רגילה. אתה יכול להבין את ההתנגשות?
"ביום שהסדרה עלתה, חברת פייסבוק שלי העלתה פוסט עם תמונה מהסדרה. היא סיפרה שהבן שלה בעזה והבעל שלה בסבב שלישי של מילואים, ולמרות שמתאים לה אסקפיזם, היא לא יכולה לראות הפעם את הסדרה. עשיתי לה לייק. אני גר בקריית יובל, 500 מטר מהר הרצל. בחודשים הראשונים של המלחמה הלכתי עם הבת שלי להלוויות של חיילים מהפלוגה של חבר שלה, שלחם בעזה והיא הלכה במקומו. כשהייתי מקבל הודעה שיש הלוויה של חייל בודד, יום שישי, 12 בצהריים, הייתי הולך. ישיבת ההסדר בעתניאל, איפה שהבן שלי לומד, הכפילה את מספר הנופלים שלה מכל השנים. הבן השלישי שלי, שלומד בהימלפרב, איבד את המחנך שלו, הרב אבי גולדברג, שנפל בלבנון. הבן החמישי שלי, אח של בן כיתה שלו נהרג, גם כן בלבנון.
"מגיעים לקליניקה של אשתי זוגות במשבר אחרי 300 ימים של מילואים. משפחות קורסות, עסקים קורסים ויש חברה שלמה שנמצאת בטרק מקביל. זה מצב מעוות שלא יכול להמשיך ככה. זה חילול השם".
2 צפייה בגלריה
שבאבניקים. "כשזה יעלה בנטפליקס בעוד תשעה חודשים, הקהל יראה את זה בצורה אחרת"
(צילום: אוהד רומנו, HOT)
אז זה מה שאני שואלת, איך מצליחים להמשיך להסתכל על הדמויות שיצרת בעיניים אוהבות?
מלכה עובר לאפולוגטיקה: "77 שנה המדינה לא גייסה אותם. למדינה, על כל ממשלותיה, היה נוח לא להתעסק עם הדבר הזה, לשים אותו בצד, כי תלויים קואליציונית במפלגות החרדיות. אף אחד לא התאבד על הגיוס שלהם. בעיניי, גיוס הוא נקודת קצה בתהליך של השתלבות. זה עובר דרך לימודי ליבה, אקדמיה, עולם העבודה - וגם, איזה סדרות אתה עושה עליהם. היה איזה אלוף שאמר לפני כמה שנים ש-5,000 חרדים מחוילים זה חלום בלהות, וכשהם שרוצים שיעורים נפרדים באקדמיה זה 'לא, מה פתאום'. אנחנו צריכים לשאול אם זה לא מס שפתיים, הרצון לשלב אותם.
"כשחבר הכנסת לסרי, אביו של אבינועם, נכנס בטעות לתוך דיון של גייז - פרק שמבוסס על הסיפור של יגאל גואטה, שהלך לחתונה של אחיינו שהתחתן עם בן זוג - מועצת גדולי התורה דורשת ממנו להוציא ציוץ נגדם, אבינועם נכנס לפאניקה ונלחם. הוא לא רוצה שהציוץ ייצא. יש פה פער דורות בין שני אנשים חרדים. יש דבר כזה חרדי מודרני, כבר יש את זרם החינוך הממלכתי חרדי (ממ"ח), ומספר החרדים באקדמיה עולה. הרכבת נעה לאט, אבל נעה".
בפרק האחרון של העונה, הסטת את הספינה ממחוזות האסקפיזם למצב הלאומי שאחרי שבעה באוקטובר. לסרי הנסער מתנדב לחפור קברים בהר הרצל. הוא עדיין לא יודע את נפשו, ונוסע להוציא תפילין של ילד בר-מצווה מבית שחולל בעוטף. ייתכן שזו הפעם הראשונה שהדמות הזו מוציאה את הראש מהישבן של עצמה.
"כמעט סיימתי לכתוב את הסדרה כשהגיע 7 באוקטובר. בהתחלה לא רציתי לכתוב על המצב. הכל הרגיש קרוב מדי וחשבתי שצריך פרספקטיבה. אבל אז מירית טובי (מנהלת הדרמה של הוט) ביקשה ממני להתעסק בדבר הזה. השתכנעתי. הבנתי שאנחנו בזמן היסטורי ואני לא יכול להתעלם מזה. העונה הראשונה הייתה טראומה בשבילי, מאפס למאה בכלום. תוך חודש, לא הבנתי באיזה מציאות אני נמצא, שלטים באיילון. בעונה השנייה היה לי חשוב להגיד שאני לא רק פנים יפות של בדרנות, חבר'ה, יש עומק. היו פרקים ארוכים של 'תראו, אני עושה אמנות'. בעונה השלישית, הפאתוס האמנותי הלך לפח. רציתי ללכת עם הלב ולספר סיפור פשוט. מה שקרה בשבעה באוקטובר השיל שכבות של בולשיט".
מה קרה לך אישית מאז?
"הפכתי להיות יותר ימני, ונמאס לי מהממשלה הזאת. הליכוד הפך להיות וריאציה של מפא"י".
"יש יחס מתנשא לדוסים בתעשייה. אני קורא לזה 'גזענות רכה'. אוהבים אותם, מעריכים את הקול שלהם, וואט אוור, אבל קצת מלמעלה. 'בואו תעשו את הדבר הזה, את הנשיונל ג'יאוגרפיק שהבאתם'. בעונה הראשונה, לפני שהכירו אותי, שאלו אותי מי הביא את השירים לעריכה. אם זה לא ישי ריבו, אז זה לא אני הבאתי"
מלכה מרגיש שהקושי הנוכחי לראות חרדים על המסך גובל בגזענות. זה משהו שהוא מזהה שמופעל עליו, כיוצר דתי שמגיע לסט עם כיפה. "יש יחס מתנשא לדוסים בתעשייה. אני קורא לזה 'גזענות רכה'. אוהבים אותם, מעריכים את הקול שלהם, וואט אבר, אבל קצת מלמעלה. 'בואו תעשו את הדבר הזה, את הנשיונל ג'יאוגרפיק שהבאתם'. בעונה הראשונה, לפני שהכירו אותי, שאלו אותי מי הביא את השירים לעריכה. לא הסתדר להם שאני שומע פאנק וסול. אם זה לא ישי ריבו, אז זה לא אני הבאתי. בכל פעם שאני מתחיל לעבוד עם צלם חדש, אני יודע שהוא בא עם הנחות היסוד שמישהו צריך לחנוך אותי, ואז אני צריך לעבור את התהליך הזה של 'אחי, שחרר'. ראיתי קצת יותר מ'מבצע אנטבה'. היום אני כבר צוחק על זה".
תגיד, מתי הסרט הבא?
"לעשות סרטים בארץ זה פילנתרופיה. אני מאוד מתגעגע לעשות סרט, אבל האם אחרי שאתה עובד על משהו שנתיים, אתה רוצה שיראו אותו רק 30 אלף איש? בשביל בוגר בית ספר לקולנוע, הגביע הקדוש זה סרטים. זו הייתה החלטה קצת משונה לכתוב סדרה, אבל זה הגיע מרצון לתקשר. בסוף אני מגיע מבית של תודעת פועלים, אני אבא לשישה ילדים ויש את תת-המודע שעובד כל הזמן, שצריך לפרנס. אתה צריך להיות כל הזמן עם רגליים על הקרקע, שלא תעוף".
מלכה נולד וגדל בנהריה, כאמור, למשפחה דתית לאומית. יש לו שני אחים שיצאו בשאלה. אחד מהם ביטחוניסט ששירת שנים ארוכות בשב"כ, השני בעלים של שני מלונות בוטיק מוכרים (אלגרה ופרא).
שני הוריו עלו ממרוקו. אביו עבד כבנקאי ואמו, שעשתה תואר בתלמוד, הייתה מורה להיסטוריה וגיאוגרפיה. אף ששניים מגיבורי הסדרה מזרחים היא סובלת מחסך בתחום האווירה והסלנג המרוקאי-היהודי, לעומת יידיש שדי מככבת בסדרה. למלכה אין תשובה סדורה בעניין. "אני שותל ביצי הפתעה בפרקים, דברים שקשורים אליי, בשביל עצמי. בעונה השנייה הצבתי דיוקן של סבא שלי בלשכה של חבר הכנסת לסרי, קראתי לדמויות משנה בשמות של אנשים מהעבר שלי, ועל הסטנדר יש כיתוב של בית הספר שלמדתי בו".
"גזענות חרדית היא מדוברת ונאמרת, היא על פני השטח. אצלם זה כמו קאסטות. אבל הגזענות הכי חזקה זו הלא-מדוברת שאי-אפשר לתפוס אותה. לציונות הדתית יש את הרגעים החלשים שלה"
בעולם הדתי-לאומי, בדומה לעולם החרדי, בטח בצעירותך, הייתה גם אפליה גסה של המזרחים. סבלת מזה בבתי הספר הטובים שלמדת בהם?
"גזענות חרדית היא מדוברת ונאמרת, היא על פני השטח. אצלם זה כמו קאסטות. אבל הגזענות הכי חזקה זו הלא-מדוברת שאי-אפשר לתפוס אותה. לציונות הדתית יש את הרגעים החלשים שלה. להיות במחנה קיץ ולקבל ברכון (חוברת עם ברכת המזון) עם נוסח אחד... אח שלי למד בכפר הרא"ה והעיפו אותו בסוף כיתה ט', למרות שהוא בחור מאוד חכם והייתה לו תעודה מצוינת. אמא שלי הייתה בהיסטריה. היא לקחה אוטובוס לישיבה לחפש תשובה למה. המדריך שלו בסוף סיפר לה, 'הבן שלך נתפס אוכל ג'חנון בחדרה'. היה אפשר לספר לה 'נתפס בחדרה', מה זה משנה מה אכל?! זה מוסיף עוד נדבך. אומרים משהו בלי להגיד אותו. אגב, הסרט שלי 'הבלתי רשמיים' נפתח בסיפור הזה".
בצבא שירת שירות כלוחם ביחידת איסוף קרבי, במסגרת הסדר. כלומר, שנתיים בישיבה ועוד שלוש שנות שירות צבאי. הוא נלחם בעופרת יצוקה, מלחמת לבנון השנייה ועמוד ענן, אבל לא שש לדבר על החוויות האלה. "המטפלת שלי שאלה אותי על השירות הצבאי, אמרה שיש טראומות שצריך לעבד. אמרתי לה שאין לי חוויות משמעותיות שאני זוכר. לא הייתי דמות ב'להציל את טוראי ריאן'".
הדחקה פר אקסלנס. דווקא שווה לחטט. אולי תצא ורסיה שלך ל'ואלס עם באשיר'.
"יצא לי לחטוף טילים בעמדה בהר דוב. זו אותה עמדה שחטפו ממנה את בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. לא הייתי שם כשזה קרה. אני זוכר את הדקה האחרונה של מלחמת לבנון השנייה. הפסקה האש הייתה צריכה להיכנס לתוקף בשבע בבוקר. ב-6:59 התחילו לעוף טילים מכל הכיוונים. אפוקליפסה זו מילה שקטנה על הרעש שהיה שם. דקה אחרי, שקט. היה אפשר לשמוע ציוצי ציפורים. זה היה כל כך מטורף".
אחרי השירות, חזר לעוד שנה בישיבה כאברך וכגבר נשוי. הוא התחתן בגיל 20 עם ההיי סקול סוויט הארט, מיכל מלכה. כשסיים את לימודיו הם עברו לירושלים, שם הם גרים עד היום. הם הורים לשישה ילדים בגילים שבין 7 ל-21. "מיכל ואני הכרנו כשהייתי בן 16. היא שנה מתחתיי. נהריה זה מקום קטן. כל הדתיים מכירים את כולם. בגיל 23 כבר הייתי אבא. הבת הגדולה היא כבר חצי חברה. עם הקטנה זה קצת להיות סבא".
איך מתייחסים במיליה החילוני לעובדה שאתה אבא לשישה?
"התגובות תמיד קיצוניות. בהתחלה הייתי שומר את זה להפסקה הקומית של השיחה. בכל פעם שרשף לוי, שהוא אבא לשבעה, רואה אותי, הוא אומר לי, 'די, אתה עוצר בשש. תשאיר לי את המקום הזה'. אבל בסוף, זה לא דבר מצחיק. זו אחריות שלא נגמרת. התחושה שאני מרגיש הרבה זה איבוד שליטה. זה אוסף גדול מדי של כבשים עם רצון עצמאי, ואין שום סיכוי שנצליח לעקוב אחריהם כל הזמן".
מלכה, שלא התקבל לסם שפיגל, הלך ללמוד בבית הספר הדתי לקולנוע 'מעלה'. "לא באתי להם טוב, זה הפסיק כבר לעניין אותי למה. אחרי שהוצאתי את הסרט ואת העונה הראשונה של 'שבאבניקים', הוזמנתי להעביר כיתת אמן בסם שפיגל. איך שנכנסתי לבית הספר, רנן, שעמד בקצה המסדרון, הצביע עליי ואמר לי, 'אתה, למשרד שלי, עכשיו'. הוא התיישב מאחורי השולחן ואמר לי, 'אתה מסתובב בעולם ומספר לכתבים שלא קיבלתי אותך'. עניתי לו, 'אבל לא קיבלת אותי'. הוא אמר לי שיש לי כרטיס פתוח לחממה בירושלים, לפיתוח של הסרט הבא שלי. הוא הבין משהו, הוא ניסה לתקן. זה היה מאוד מתוק".
"יש איזו שחיקה. לאורך השנים, הזהויות מתחילות להשוות את עצמן. תל-אביב כבר לא מפחידה אותי כמו פעם. אני מרגיש יותר נוח בתוך העור שלי ואני יכול לשים פחות גבולות"
אולי באורח בלתי נמנע, מלכה עבר עם השנים אבולוציה מסוימת בתחום הדתי. הוא כבר לא הישיבה-בוחר עם הכיפה הגדולה ושמירת הנגיעה, כפי שהיה כשהתחיל לעבוד בתעשייה. "הייתי דוס שבא לעבוד בתל-אביב. באתי לשטח לא שלי. בעונה הראשונה הקפדתי על שמירת נגיעה. זה לא היה מוב כדי לשמור על עצמי, זה מי שהייתי".
ואז מה קרה?
"אני פחות מרוחק. היום, אם אשה תושיט יד, אני אלחץ. יש איזו שחיקה. לאורך השנים, הזהויות מתחילות להשוות את עצמן. תל-אביב כבר לא מפחידה אותי כמו פעם. אני מרגיש יותר נוח בתוך העור שלי ואני יכול לשים פחות גבולות. בכלל, אין לי זהות מובהקת. אני מרגיש היום שהנושא הוא פחות שחור ולבן. יש דור חדש של שחקנים, שהם לא עירוני א'. שחר טבוך בא לאודישן עם חולצה לבנה וציציות בחוץ. חשבתי שהוא בא לבוש כמו הדמות, משהו ששחקנים עושים. בסוף האודישן, אמרתי לו, 'אתה יכול להוריד את זה'. הוא ענה לי, 'אלירן, אלה הציציות שלי'. מצד שני, הקליפים שלו עם אגם בוחבוט וההרמות בבארבי. ישראל אטיאס עוצר יום צילום כדי להתפלל מנחה. זה דור חדש של אנשים, שההגדרות של פעם לא תקפות לגביהם".
לפחות אתה לא היחיד בסט שמחזיק את הנר.
"אין לי עניין בתפקיד מש"ק הדת. אני לא אוהב להיות זה שאומר את דבר התורה באזכרות, או להגיד באיזה עמוד אנחנו בסידור. זה לא אני. יש מנהג כזה בסט, להגיד בסוף היום בחמישי כמה מילים ויאללה, לא בא לי. שהתאורן או הבום מן יגידו. בכלל, דברי תורה של חילונים זה דבר נהדר. בשקט-בשקט, בלב, אני אדם סוליסט. כל הדברים האלה לא יושבים עליי טוב. בכל רגע נתון, אני מעדיף תפילה לבד ולא בבית כנסת".
