מדי שנה בשנים האחרונות, שבוע אחר שבוע, דורשת חביבה פדיה בנושא פרשת השבוע במפגשים מצולמים מחדר העבודה שלה אל קהל מסור שמצטרף אליה מכל רחבי המדינה. הפרשנויות של פדיה משלבות תחומי ידע שונים: הרמב"ן ומיסטיקה יהודית יחד עם פסיכואנליזה, פילוסופיה וספרות מערבית מודרנית. זו דרכה הייחודית של פרופ' פדיה, שלמדה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, וכבר יותר מ-25 שנה מלמדת בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון שבבאר-שבע — שם היא גם מתגוררת יחד עם בתהּ היחידה. אבל בסוף חגי תשרי של שנת 2023 התחילה פדיה מחזור שונה לגמרי של קריאה בחומש.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"כולנו חווינו בשמחת תורה את החורבן הגדול, את הזעזוע שהיה", היא אומרת עם צאתו לאור של ספרה '7.10: יומן שיחות בעת מלחמה' (הוצאת אדרא), שמאגד את הדרשות שלה לספרים בראשית ושמות מן השנה ההיא. "הרגשתי שאני לא יכולה לדבר את אותו דיבור כרגיל. מהרגע הראשון הרגשתי שנפל דבר בישראל, במשמעות כאילו שנפל גם הדיבור, נפל הכל. גם המומנטום הזה, האירוע הכל כך כאוטי וכל כך מזעזע וכל כך מלא שנאה ואלימות שקרה בזמן שהוא מאוד ריטואלי ומקודש, שקשור לשמחת התורה, לרעיון של שמחת התורה, הוא תבע איזה משהו חדש, כי השבת הראשונה לאחר שעבר שבוע מ-7 באוקטובר, הייתה שבת בראשית. ואיך מגיעים להתחלה כזאת. התחלה שהיא בעצם חורבן. זה מחייב קריאה אחרת לגמרי של התורה".
מה השתנה באופן שבו פתחת את ספר התורה?
"מיד החלטתי שאני קוראת את התורה בהילוך לאחור. הרגשתי כאילו אני נוסעת ברוורס. לא מיד הבנתי למה ומה המשמעות המלאה של זה, וזה גם אקט מאוד מיידי שקורה בְּאֵבֶל וקורה בחורבן. אתה מתחיל לחשוב מה היה, איך היה, מתי זה התחיל, מתי הדברים נסדקו וכולי. היה גם אלמנט של נחמה ברגע הראשון. אני זוכרת ששכבתי במיטה ואמרתי, 'זהו, אני לא יודעת מה לעשות. איך לצאת מהמיטה, איך לדבר'. פתאום הבנתי בבת אחת שהרעיון של בראשית הוא שבבל קורסת. זה היה אירוע בדרגת כאוס של המבול, וגם, באופן פרדוקסלי, חמאס קראו לזה 'מבול אל אקצא'. היה כאן דיאלוג דתי-תיאולוגי מהרגע הראשון. ככה זה התחיל. אחר כך שמרתי על המבנה הזה, שכל פעם הפרשה הבאה קוראת את הפרשה הקודמת".
שלא כדרכה, באותה שנה הכינה פדיה כל שבוע את מה שאמרה במפגשים בזום, ומצאה את עצמה חושבת יום-יום על הפרשה. כך נספגו בה כל אירועי השבוע, "יחד עם מחשבות ופרספקטיבה על השורשים של כל הכאוס הזה, שהביאנו עד הלום".
בספרהּ החדש מקשרת פדיה בין הסיפורים המקראיים ובין מה שהעסיק אותה ואותנו במהלך השבועות הראשונים שאחרי הטבח ותוך כדי המלחמה. למשל, היא קוראת את דמותו של יוסף כמנוגדת לדמותו של יהודה, ואת השניים כשני טיפוסים של "שני המשיחים של העם היהודי, שני דפוסי גאולה... משיחיות דתית או חילונית; משיחיות פסיבית או אקטיבית; משיחיות פוליטית או רוחנית; משיחיות קורבנית או משעבדת; משיחיות של מוות או של חיים". לאחר שהיא מבחינה בין השניים, יוסף הוא יעקב ויהודה הוא ישראל, היא מגלה בסיפור המקראי שאיפה לסינתזה: "דרישה לכוח שמוגבל על ידי מוסר, שמכילה בתוכה מודעות של בעל הכוח לנרטיב של המדוכא... דרישה מבעל הכוח לסגת, להשלים, להתפייס, לבנות עולם חדש ואחֵר". מהמשיחיות הקורבנית היא דורשת "להנכיח בעולם חיים של חסד, צדק ומוסר, חיים של אתיקה ומחויבות עמוקה יותר לצלם אלוהים באדם".
האם התורה מספרת את הסיפור של כל אחת מאיתנו?
"אני רואה את התנ"ך כמאגר ארכיטיפי של היהדות ושל העבריוּת, שנמצא במזרח הקדום. זה כביכול 'האודיסאה' ו'האיליאדה' שלנו. הרבה ממכונני הספרות העברית חוו ככה את המקרא. מה שהיה חסר זו ההבנה באיזו עוצמה האתוסים המכוננים של המקרא גם מבארים אותנו, גם קוראים אותנו ישר והפוך. היה לי מאוד חשוב פתאום לחזור לבארות האלה ולראות מה עוד אפשר לשמוע שם, איך הארכיטיפים האלה מספרים את הסיפור של ארץ כנען, את הסיפור של האדמה הזאת, הרי בסופו של דבר גם המוסלמים קראו את המקרא, יש להם מקבילות למדרשים, שנקראים איסראיליאת, שזה כאילו מין אוסף דרשות שקיים גם באיסלאם לצד הקוראן. אם אנחנו רוצים לדבר על יהדות, איסלאם ונצרות, שצמחו כולם פה בארץ ישראל, ועל המבנים התיאולוגיים-פוליטיים שלהם, אז בעצם נזכור שהארכיטיפים, המיתוסים ואפילו אחר כך המבנים המיסטיים — זה הכל קרה פה במזרח הקדום. ולחשוב שאחרי אלפי שנים עדיין הריתמוס הזה שולט בנו. השאלה היא איך מעבירים את זה מגורליוּת כל כך כואבת לייעוד חדש".
פדיה, בת 67, היא דמות ייחודית בתרבות הישראלית. מלבד היותה אשת אקדמיה, שפירסמה מחקרים רבים בנושאים מגוונים — פילוסופיה יהודית, סוציולוגיה ישראלית, שירה עברית, מזרחיות ופריפריה ואהבת בעלי חיים — היא גם פעילה חברתית מחויבת וכריזמטית, שמכהנת בתפקידים בעמותות ובמועצות ציבוריות, בעיקר בתחום הנכחה של תרבות מזרחית, ובתפקידה כחברה במועצה להשכלה גבוהה הצליחה שיכירו בלימודי יהדות ספרד וארצות האיסלאם כתחום אקדמי. במחקריה המקוריים, בין היתר, היא הציגה תפיסות חדשות בתחום הפנומנולוגיה של הקבלה ובחשיבה על אקסטזה מיסטית, דנה במושגים כמו "האם הגדולה" ו"ירושלים של מעלה" ובתפיסת הזמן של ספר הזוהר, כתבה על מוטיב היהודי הנודד ועל מושג הגלות כטראומה קולקטיבית מאז גירוש ספרד, אבל גם על מושג השיטוט בעיר הגדולה אצל בודלר וולטר בנימין, ועל הצורך לכתוב "אני" אחר בשירה העברית, אוניברסלי ואשכנזי פחות, שופע וקהילתי יותר.
פדיה פירסמה שלושה ספרי פרוזה ניסיונית ויוצאת דופן, ספרים שאינם דומים לאף ספר אחר בנמצא במבנם הסבוך ובתוכנם הפרוע, הריזומי, העשיר; ושישה ספרי שירה (גילוי נאות: ערכתי כמה מספריה לאורך השנים). רובם זיכו אותה בהכרה ובפרסים, בראשם פרס גרשום שלום בחקר הקבלה (2018), פרסי נשיא המדינה (2005) ויהודה עמיחי לשירה (2012). עכשיו, לצד הספר על 7.10, יוצא לה במקביל הספר 'הגדת השלום האינסופי: תיקון ליל הסדר מבואר עם הערות וכוונות ותוספות מן המקורות'.
אף אחד לא כותב כמוך. חוקר הספרות שאול סתר טען שהכתיבה שלך מוליכה קול. אבל גם הקריאה שלך אחרת, ובעיקר היחס שלך לשפה יוצא דופן.
"לפעמים קראתי את המקרא דרך דרשות חז"ל ולפעמים דרך הזוהר. לפעמים דרך פילוסופים, לפעמים דרך דיוויד בואי. אבל בעיקר נתתי למציאות להתגנב לי לבפנים, גם לכאב הלב שלי, מדברים שהרגשתי שצריכים לקרות, אם זה בעניין החטופים, אם זה בעניין ההבחנה בין הרציונליות הפוליטית לבין המיסטי, שאנשים כל הזמן נותנים למיסטי להשתלט על המציאות. נתתי את התחושה החזקה שלי של התפרקות השפה, שהיא דבר מאוד רחב, לא רק בישראל, היא משהו גלובלי שקשור להתפרקות המסמנים בעניין של הפוסט-מודרניזם. הרבה פעמים הרגשתי שפשוט אני לומדת את התורה, שומעת את השירה שלה, מבינה פתאום באור חדש מילים וקשרים שאף פעם לא הבנתי. כי אף פעם לא הגעתי ללימוד התורה ממקום כל כך כאוּב. פתאום הרגשתי שאני מסתכלת על התורה ובחוויה שלי היא המובן מאליו שלי, כי אני מאוד אוהבת תורה, אבל הזעזוע גרם לי גם להתפרקות של הטקסט הזה, במובן הזה שהייתי מוכרחה שהוא ידבר אליי מחדש ושאני אמצא בו אור חדש".
בהקדמה לספר מצוטט מרטין בובר, שאמר שאפילו אם הקרבות ייפסקו, לא ייפסקו החשדות ולא ייפסק צימאון הנקמה. איך אפשר אחרי הטבח לשקם את האמון בין בני אדם ובין אדם לאלוהיו?
"האירועים שקרו ב-7 באוקטובר הם אירועים מזעזעים, ממש בסדר גודל של מה שהתורה מספרת בזמן המבול. בזמן שאנשים כנראה לא רק הרגו ורצחו, אלא גם אכלו אחד את בשר רעהו ואנסו ולא היו להם שום גבולות שם. ברגע מסוים אתה כנראה צריך להכיר בזה, שכדי לחיות יחד אנחנו לא בהכרח אמורים לאהוב אחד את השני. אנחנו צריכים להבין את הדבר המזעזע שקרה. השפה החדשה היא המאמץ שלא להיגרר כרגע לנקמה, אלא להיגרר להסדר רציונלי. זה הדבר שהכי חשוב לי כרגע. להגיע לסיטואציה שבכל צד, גם בצד היהודי וגם בצד המוסלמי, תתגבש ההבנה שברגע מסוים, קונפליקטים היסטוריים עקובים מדם, מלאי שנאה ככל שיהיו, יכולים להיפתר רק באמצעות הסכמים פוליטיים. ובהסכם הרציונלי-פוליטי כל אחד מוותר קצת, ולא יכול לבוא ולהגיד, 'אני אשמיד אותך, אתה לא היית פה, אתה כן היית פה' וכולי".
חוזה חדש.
"פרדיגמה חדשה. 7 באוקטובר דורש פרדיגמה חדשה בשפה מכל העולם: מהאינטלקטואלים ומהפילוסופים ומאנשים שמדברים את השיח הפוסט-מודרני וגם מכוהני הדת. כי כוהני הדת בכל דת התרגלו יותר מדי שהתיאולוגי מגבה את הדרישות הפוליטיות שלהם. וזה לא אמור להיות ככה. זה דבר ממש מסוכן. אנחנו צריכים לעצור רגע ולקחת את המושכות לאחור, להתבונן במה שקורה ולשאול אם יש דרך יותר מתונה, יותר נורמלית. זו לא איזו סליחה כזאת שכולנו נופלים אחד על כתפיו של השני. זה כן ההבנה וההכרה שהתחלה חדשה לא תיכון בלי איזושהי הסכמה על הסדר פוליטי רציונלי. איזשהו ריסון של המשאלות הדתיות המופרזות. אנחנו צריכים להפעיל את הקול הרציונלי-פוליטי. התגובות אחרי 7 באוקטובר היו כאלה של אנשים, שבאמת היה להם מאוד חשוב הנושא של הסכסוך והקולוניאליזם, אבל הם בעצם הלכו למקום שבסופו של דבר הם גיבו בלי משים גם את הרעיונות של אימפריה מוסלמית. נוצר מצב שהשמאל הרדיקלי מגבה את הימין הרדיקלי, וזאת נקודת כשל בסופה".
איפה את עומדת באשר למושג החילוניות? האם יש אלוהים חילוני?
"בטח שכן. את יודעת, לפעמים באים אליי דתל"שים או אנשים שעזבו את החרדיות ואומרים לי בזעזוע שהם עזבו את הדת והם כל הזמן ממשיכים להרגיש את אלוהים. ואני שואלת, 'מאיזה אלוהים נפרדתם?' והם מתארים בדיוק איזה מין אלוהים קטן כזה של החברה החרדית, ואז באותו רגע יש לי את ההזדמנות להגיד שיש המון דרכים ואפשרויות לחוות אלוהות, אם אתה עדיין מרגיש את הצורך לחוות איזושהי ישות. אז כאילו מבחינתי אני חושבת שגם אדם חילוני יכול להיות מיסטי".
אנחנו מדברות ביום השחרור של אגם ברגר, שכתבה ברגעי החופש הראשונים "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי". "זה מאוד מרשים", אומרת פדיה.
איך אפשר להסביר את הסתר הפנים?
"אי-אפשר להסביר את הסתר הפנים. אין שום דרך להסביר אותו. ואם כבר מדברים על חילוניות וקדושה, אז אלבר קאמי מתאר את הרופא ב'הדֶּבֶר' כסוג של קדוש חילוני. אדם שנשאר בעיר למרות הסתר הפנים הגדול ומגן עליה, למרות שהוא חווה את הדֶבֶר מכל מקום. היו פעמים, בתקופה הזאת, שכמעט חוויתי שאנחנו בתוך מגפה כמגפת דֶּבֶר, ואני צריכה להסביר: למה אני נשארת בישראל? למה אני מגינה על העבריות? למה אני מגינה על היהדות? ואני מגינה. אבל אני כן רוצה את התנועה קדימה. אני רוצה שנשתפר ושנעשה את המקום הזה מקום ראוי. מאז ומתמיד העולם הוא עולם של הסתר פנים, הוא לא עולם של חסד. רק האתיקה האנושית מגלה בעולם פנים וחסד. אנחנו אלה שמנציחים את הייעוד בעולם או את הצֶלֶם. זה אצלנו בעצם. וזה מה שאפשר גם להגיד לכל מי שבוחר בדרך דתית, שהיא דרך של נקמה ושל פנטזיות פוליטיות".
"היו פעמים, בתקופה הזאת, שכמעט חוויתי שאנחנו בתוך מגפה כמגפת דֶּבֶר, ואני צריכה להסביר: למה אני נשארת בישראל? למה אני מגינה על העבריות? למה אני מגינה על היהדות? ואני מגינה"
כשאת כותבת על העקדה, את טוענת שהסכסוך הישראלי-פלסטיני צריך להיפתר באופן ריאל-פוליטי "ולא משנה אם מימין או משמאל". אפשר להסדיר את הסכסוך בלי עמדה מוסרית?
"ברור שאני מדברת מתוך עמדה מוסרית. אני אומרת ראבק, בואו נפסיק כרגע כל הזמן להתעקש עם אנשים ימניים מאוד ולהגיד להם זה לא מוסרי או זה כן מוסרי. פשוט בואו נבחר דיבור אחר ונגיד להם: אתם יודעים מה, זה לא משנה מה הנימוקים. אם זה מוסרי, אם זה אהבה, אם זה סליחה, אם זה חרדה, אם זה לית ברירה, אבל נוסחה רציונלית-פוליטית — צריך, כדי לקיים מציאות ריאלית. אלא אם כן אנחנו רוצים שמדינת ישראל תיחרב או שהגלובוס ייחרב. אנחנו צריכים להבין שהמציאות דורשת כלים מסוג מסוים. היא לא יכולה להיות מושא לפנטזיות. זה ממש כמו שיש לך תינוק ואת צריכה ברגע מסוים לגמול אותו מהפנטזיות שלו על האובייקט, ואם תהיי מין אמא כזו שתאפשרי את כל הפנטזיות אז הילד ייצא פסיכוטי. ואותו הדבר כאילו גם פה. מציאות היא לא דבר שיכול להכיל את כל הפנטזיות של כל הקולקטיבים. הרעיון הזה של הצמצום לכיוון הסכמים זו כרגע עבודה שלא מתרחשת רק במישור האופקי בין יהודים למוסלמים. היא צריכה להתרחש בין כוהני הדת לאנשי הדת שלהם. זו ההתחלה הכי-הכי חשובה של התיקון שצריך לקרות".
כשצילצלתי אלייך אמרת שאת באמצע שיעור על זרמים במיסטיקה היהודית. מי הם הסטודנטים שלומדים את זה היום?
"כל השיעורים שלי השתנו מאז 7 באוקטובר. אי-אפשר ללמד בלי להגיד אמירה, או יותר תיאולוגית או נוקבת או פוליטית או כזאת שמחפשת את השפה. יש לי כיתה מצוינת ואנחנו יוצאים מזה להמון שאלות אחרות. יש לי סטודנטים מגוונים. יש כאלה שמחפשים את הקישורים בין קוגניציה, תרפיה ומיסטיקה, יש כאלה שמחפשים איפה אפשר למצוא את הרציונל של המורשת הספרדית, ויש כאלה שהולכים במישורים הסולידיים, מהדהדים את תיבת התהודה של החסידוּת. באחד השיעורים ישבה מישהי מבוגרת כשומעת חופשית מקיבוץ נירים ואמרה, שזה כרגע עוזר לה כמים חיים, להתמקם מחדש במציאות".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.04.25
