במלחמת יום הכיפורים היה הרב בני קלמנזון בפלוגה הראשונה שקיבלה את רובי ה-M16 שהגיעו ברכבת האווירית מארצות-הברית. "גם כשהיה לנו קצת זמן לישון, לא עצמתי עין. לילה שלם דמיינתי את עצמי מגיע עם ה-M16 לגטו ורשה ומציל את המשפחה שלא זכיתי לפגוש מעולם. כך, עם הרבה דמעות, פינטזתי שאני מגיע לשם ומוציא אותם".
- לא רציתם לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
50 שנה אחר כך, בבוקר 7 באוקטובר, יצאו האחים אלחנן ומנחם קלמנזון מבתיהם ביישוב עתניאל שבדרום הר חברון, ויחד עם אחיינם איתיאל זוהר חשו אל קיבוץ בארי. הם לחמו במחבלים במשך שעות רבות והצליחו לחלץ תחת אש כ-100 מחברי הקיבוץ. אלחנן ז"ל, בנו של הרב קלמנזון, נפל בקרב. השלושה, שזכו לכינוי "צוות אלחנן", קיבלו על פועלם זה את פרס ישראל. את מה שאביהם לא יכול היה לעשות בגטו ורשה, הם עשו בבארי. "להערכתי, יותר ממה שהייתה קשה להם הלחימה, היה קשה להם עם הזוועות שראו שם", אומר הרב קלמנזון. "האויבים שלנו לא בחלו בשום דבר".
שלושה שבועות אחר כך איבד גם את אחיינו, סגן פדיה מרק ז"ל, שנפל בקרב בצפון הרצועה. "פדיה, מפקד מחלקה בגבעתי, לא יכול היה להגיע להלוויה ולשבעה של בן הדוד שלו, למרות שהיו מאוד קרובים", מספר הרב קלמנזון. "הוא הבין שהוא צריך להיות עם החיילים שלו בעזה". פדיה הוא בנו של הרב מיכאל מרק ז"ל, שנרצח בפיגוע ירי בכביש 60, ואחיו של שלומי ז"ל, איש קהילת המודיעין שנהרג בתאונה ב-2019. "הרב מרק, גיסי ושכני האהוב, היה שותף שלי להקמתה של ישיבת ההסדר עתניאל וניהל אותה בהתנדבות. אשתו נפצעה אנושות בפיגוע שבו נרצח וגם פדיה, שהיה אז נער צעיר, נפצע".
איך מתמודדים עם כל כך הרבה שכול במשפחה?
"מדינת ישראל חוותה אירוע מטלטל, וגם אנחנו בתוכה עברנו חוויות מטלטלות. אנחנו כבר רגילים לשכול במשפחה, אבל בכל פעם מחדש זה קשה. גם איבדנו לא מעט תלמידים. לפעמים אני צוחק ואומר שהגזימו איתנו. אנחנו משפחה עם כאבים, אבל משפחה שמחה".
הרב קלמנזון, בן 67, נולד בחיפה, דור שני לשואה, דבר שהשפיע עליו מאוד. עד לפני שנתיים וחצי עמד בראש ישיבת ההסדר בעתניאל, שאותה הקים עם שותפו הרב רא"ם הכהן. עם פרישתו הפך לנשיא הישיבה. "את המקום שלי העברתי לר"מ צעיר ומוכשר יותר ממני", מצטנע קלמנזון. "ראש הישיבה שהחליף אותי הוא קצין חי"ר שנמצא עכשיו במילואים, אז אני ממלא כרגע את מקומו. אני עדיין מעורב בישיבה, אבל יותר ברוגע וללא העומסים והאחריות של ראש הישיבה. אמרתי לתלמידים שיש לי חלום לשבת עם גמרא במקום כמו האיים הקריביים, מקום שלא קורה בו שום דבר. זו כמובן הייתה פנטזיה, בדיחה בישיבה, אבל החלום היה לשבת בשקט, ללמוד דברים שלא הספקתי, לכתוב דברים שרציתי. לדאבוני, סינוואר ונסראללה חשבו אחרת".
הוא עדיין מרצה להיסטוריה ומחשבת ישראל, מעביר שיעורים קבועים בישיבתו ובמקומות נוספים ועמל על כתיבת ספר. נשוי ליוכי, אחותו של הרב מרק שנרצח, אבא לשישה וסבא פעיל ל-20 נכדים. "כלתי שלומית, אשתו המדהימה של אלחנן, היא תותחית-על", אומר קלמנזון. "לפעמים היא צוחקת על עצמה: 'הייתי סגנית מנהל בית ספר וקודמתי להיות מנכ"לית של בית יתומים'. אני משתדל לעזור לפעמים, לוקח את הילדים לטיפול רפואי, אבל שלומית עושה הכל". בין לבין הוא עוסק בהנצחת בנו. "אנחנו מקימים פה שכונה חדשה בשם באר אלחנן. בנינו בית כנסת ענק. על פי המשנה הציונית-דתית, צריך לעזור למשיח לבוא, בזה אנחנו עסוקים".
"חוק צריך להיות ידידותי, זה נכון, אבל הוא צריך להיות חוק. חוק בלי סנקציות לאכיפה הוא הבעת משאלה"
אבל אפילו הוא, רב-הפעלים והמעש, התלמיד החכם והאב השכול, לא חשב שימצא את עצמו מופיע בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כדי לדבר על הנושא שבנפשו: גיוס בני הישיבות. "חוק גיוס בלי סנקציות זה כמו שיחליטו שלא נותנים קנסות על עבירות תנועה", אמר באחד מדיוני הוועדה. "זה צו קיומי, ציוני, דתי ומוסרי. אם לא נוסיף סנקציות – החוק יהיה חסר אפקטיביות".
ההבדלים בין עולם הישיבות הסרוג, הרואה בשירות צבאי לא רק דבר שניתן לשלבו עם לימוד תורה, אלא גם השלמה וקומה נוספת מעל בית המדרש – לבין התפיסה החרדית המבקשת להישמר בין כותלי הישיבות – הגיעו מאז 7.10 לשיא של חידוד וריחוק.
"שירות תמיד היה ערך חשוב שהאמנתי בו", אומר הרב קלמנזון. "והיום זה גם צורך קיומי הכרחי למדינת ישראל. החרדים חייבים להתגייס. עולם התורה המופלא שיש במדינת ישראל קיים בזכות קיומה של מדינת ישראל. אם המדינה לא תשרוד, גם עולם התורה המופלא הזה יתרסק. אני אומר זאת לצד הערכה גדולה שיש לי למגזר לומדי התורה, ולצד העובדה שהיו לי תלמידים מופלאים שבאו מישיבות העילית החרדית – ישיבת חברון וישיבת מיר. היו קבוצות שהגיעו מישיבות חרדיות שבאו לשמוע את הסגנון והלימוד של הישיבה שלנו. אי-הגיוס ואי-השותפות מובילים לניתוק ולניכור ממה שקורה במדינה. הם לא מכירים מגויסים ולא מכירים נופלים".
הרב קלמנזון צולל לסוגיית ההיבדלות החרדית. גם מההיבט הביטחוני, אך גם מההיבט של איכות לימוד התורה. "בסוף", הוא אומר, "ההסתגרות וההימנעות מכל אתגר פוגמות גם בלימוד. אני חושב שיש בישיבות הציוניות רנסנס רוחני ולימודי. אם החברה החרדית הייתה מעורבת יותר בחברה, עולם התורה הציוני היה מועשר".
אני שומע מחרדים שמתנגדים לגיוס טענה שחוזרת על עצמה: "הרבה מבני הציונות הדתית עוזבים את הדת או יורדים ברמה הרוחנית במהלך שירותם בצה"ל. הם לא יכולים להטיף לנו שגם נלמד וגם נתגייס'".
"זו טענה שיש בה ממש, אם כי אין לי נתונים על שיעור החילון בקרב החרדים. צריך לדעת שהספקטרום של החברה הדתית-לאומית הוא מאוד רחב, כי היא יותר פלורליסטית מטבעה ומכילה אנשים שבחברה החרדית היו מוקעים. השבוע יצא לי לדבר עם ידידי הרב יהושע שפירא שעוסק בזה. הוא סיפר שהנתונים בקרב הציבור הסרוג הולכים ומשתפרים: משנה לשנה, פחות ופחות עוזבים את הדת".
הוא אינו מנסה להתחמק מהאתגרים שניצבים לפני בחור דתי בצבא. "אני קורא בכל יכולותיי לגיוס, אך צה"ל עדיין לא ערוך לגיוס המוני שלא בשיטת כור ההיתוך. יש תקלות רבות לחייל הדתי. צה"ל זקוק לכולם, גם לנשים, אבל אם פלוגת חי"ר מסורה ואיכותית שמאז 7.10 עשתה כ-300 ימי מילואים, פלוגה ש-70 אחוז ממנה דתיים, כולל רוב הקצינים, סובלת ומשתגעת מזה שהביאו להם מיחידת עוקץ כלבנית אישה, לוחמת מצטיינת ומסורה שעושה את העבודה במקצועיות, אך לחיילים הדתיים יש קשיים רבים בגלל השהות הצפופה איתה בנמר – צה"ל יצטרך להיערך לזה. כמו שיש נשים בצבא וצריך לתת להן את כל הכבוד הראוי, צריך גם לאפשר למגוון של הדתיים לשרת".
שר הביטחון ישראל כ"ץ רוצה להעביר חוק ידידותי, לא להיכנס לעימות עם החרדים, שירחיק אותם עוד יותר.
"חוק צריך להיות ידידותי, זה נכון, אבל הוא צריך להיות חוק. חוק בלי סנקציות לאכיפה הוא הבעת משאלה. היום מדינת ישראל 'משכנעת' חרדים לא להתגייס באמצעים כלכליים. אני חייב לומר שגם בישיבות ההסדר הגיוסים לסדיר ולמילואים מפריעים ללמידה ולסדר היום השגרתי, תלמיד נעלם פתאום מבית המדרש. אבל הגיוס לא רק פוגע באווירה בבית המדרש, שנהיה פחות הומה, אלא גורם להפסד כסף – ברוך השם, המדינה מתקצבת את לימוד התורה, וכך ראוי. לכן כל ישיבה מתוקצבת לפי מספר הלומדים. יש אינטרס לישיבה לרשום כמה שיותר תלמידים, גם תלמידים שלומדים וגם שלא לומדים, כאלו שטוב להם להישאר בישיבה וכאלה שלא טוב להם. אני לא אומר שאנשים הם מושחתים, אבל הפיתוי לרשום כל אחד הוא ממש גדול. לכן צריך לקבוע - ככל שתלמידיך לא יתגייסו, לא תקבל מימון. בחור חרדי שמרשה לעצמו להסתובב ברחובות במקום ללמוד יכול בהחלט ללכת לחטיבת חשמונאים. שאגב, אם תצליח היא תהיה אחד האמצעים הכי חזקים לשימור היהדות".
וברקע עומדת כל העת הסוגיה הפוליטית. במפלגת הציונות הדתית רואים בחרדים שותפים פוליטיים שאצבעותיהם חשובות עבור מטרות כמו התיישבות ביהודה ושומרון וחקיקה שמובילה הקואליציה. "אני רוצה להאמין שיש שמץ של אחריות גם אצל הפוליטיקאים, שלא ייתנו למדינה לקרוס. תלמידים שהם מג"דים ומח"טים בצבא מספרים שיש אצלם אנשים שלא באים למילואים כי הנשים מטילות וטו, כי הילדים מרגישים שאבא כבר לא אבא. מלמד אצלנו בישיבה רב שהוא מג"ד במילואים, תלמיד חכם עצום שחיבר ספר הלכה מעמיק ומפורט. הוא סיפר על מ"פ שאמר לו: 'אם אני לא מסתלק עכשיו הביתה, לא יהיה לי לאן לחזור'. כולם מבינים היום את חשיבותה של ההתיישבות ואת החיוניות שלה לביטחון המדינה. אנחנו צריכים לעמוד באתגר ולא לוותר על זה בגלל חריקות בקואליציה".
הציונות בוערת בך, דבר שלא קיים אצל חלק גדול מהציבור החרדי. כשאתה מסתכל על ראש ישיבה חרדי, אתה מרגיש שאתם קולגות, שותפים לאותו "עולם התורה"?
"ישנם קווי דמיון, אך יש גם הבדלים ביני ובין הקולגות. אני לא גדלתי בחברה שמחנכים בה להיות ראש ישיבה. התאהבתי בתורה. גדלתי בשכונת נווה שאנן בחיפה, התחלתי ללמוד בישיבה אחרי שסיימתי חלק גדול מלימודיי בטכניון, הלכתי ללמוד בישיבת הכותל תקופה קצרה ונוצר סיפור אהבה. אבי גדל בקהילה חסידית, אבל הוא לא בדיוק המשיך בדרך. אני זוכר שתהיתי למה אנחנו לא עושים דברים שמשפחות דתיות אחרות עושות. מצד שני, אבא שלי למד גמרא ברמה מטורפת. הוא סיפר לי שהמילים האחרונות של הסבא, אבא שלו, כשהוא כבן הבכור עזב בחיפזון ובמפתיע את הבית, היו: 'אל תשכח ללמוד דף גמרא בכל יום'. הם לא ידעו שזו תהיה שיחתם האחרונה. גם כשלא הכל היה נעול אצלו מבחינה דתית, אני זוכר אותו ערב-ערב נרדם על דף גמרא. את רוב תורתי למדתי בישיבת הכותל, שם פגשתי איש צעיר ומופלא שהפך גם הוא להיות מורי ורבי ולא ידעתי כמה גדולה תהיה השפעתו עליי ועל כלל הדור. לאיש הצעיר ההוא קראו שמעון גרשון רוזנברג, היום העולם הדתי מכיר אותו בשם הרב שג"ר, הדמות הכי רחבה ומעמיקה שפגשתי. אולי העובדה שלימדתי גם באקדמיה ועסקתי בעוד תחומים נזקפת לזכותו".
"תמיד הייתי ציוני מטורף", ממשיך הרב קלמנזון. "לאבי עליו השלום, שורד שואה שהתגייס לפלמ"ח, היה ברור: או מדינה או שואה. הוא לא הכיר משהו אחר. על זה גדלתי ועל זה גדלו ילדיי. זו הייתה הסיבה למעשה הגבורה שלהם. כשאלחנן התחיל להבין שחומות ההגנה של המדינה קרסו, הוא קרא לאחיו ואחיינו והם יצאו ביוזמתם לבארי. מורי ורבי הצדיק, הרב חיים דרוקמן, היה יותר ציוני ממני. אני דור שני לשואה, נולדתי למדינת ישראל הריבונית, ואילו הוא למד להיות ציוני בעיירה באוקראינה, מכוסה בקש בתוך בור של זבל. משם צפה בגרמנים ובשכנים לוקחים את משפחתו ליער. כששמע את היריות, הבין שהוא יוצא לדרך עצמאית. זו הייתה הדרך לארץ ישראל. לא הייתי ברמה של אבי והרב דרוקמן, אבל האמנתי בדרכם והשתדלתי להיות דומה להם".
הוא מעיד על עצמו שתמיד היה ימני, לוחמני מבחינה ביטחונית, "אבל לא האמנתי שמדינת ישראל תמצא את עצמה יום אחד נלחמת על קיומה. ואז קיבלנו שיעור קשה מאוד, שיעור איום ונורא, אבל למדנו ממנו הרבה מאוד".
