בסצנת השיא מתוך "הליידי משנחאי" סרטו הקלאסי של אורסון וולס, עומדים הגיבורים, וולס עצמו וריטה הייוורת' בתוך מבוך מראות בלונה פארק לקרב היריות עם הנבל, עורך הדין ארתור בניסטר. המראות מחזירות כמה וכמה דמויות, כולן זהות, כולן מוכרות, כולן מסוכנות, כולן מאיימות, וקשה לדעת מי מהן היא רק החזר אור ומי בשר ודם, כמו גם מאיפה תיפתח הרעה. כמו הגיבורים של וולס גם הצופה נותר אובד דרך בתוך הקליידוסקופ האנושי הזה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
סצנת חדר המראות המפורסמת של וולס עלתה בדעתי כשביקשתי לתאר את הרכב ההקשרים שעשוי להיווצר בין ספרו החדש של סטיבן זיפרשטיין ובין הקורא הישראלי. ממילא "פוגרום — קישינב ונפתולי ההיסטוריה" מסופר קצת כמו סרט "נואר" היסטורי שמתחיל בהתגודדות של חבורות נערים שיכורים, ממשיך במעשי רצח אכזריים וגורר את הקורא אל תוך מזימות בינלאומיות. וכמו בז'אנר ה-True Crime שפופולרי היום, הקורא לומד על עוד ועוד קשרים והקשרים שהיו חבויים מאחורי סיפור מוכר, ידוע לכאורה, עם אשמים מובנים מאליהם ומסך עבה של הסתרה.
הספר התפרסם באנגלית ב-2018, ותרגומו לעברית רואה אור עכשיו בהוצאת עם עובד לאחר טבח 7 באוקטובר, בתוך מערכת הקשרים חדשה ואכזרית. ואף שזיפרשטיין נותר ספקן באשר ליכולת של אירועי 1903 להסביר את המצב בישראל של 2025, הרי שבמהלך הקריאה עדיין נדמה שמכל פרט ופרט בספר מתוח חוט שמוביל אל המציאות שסובבות אותנו.
אלא שאלה הן מראות מתעתעות, מעוותות, ובאיזה אופן אפילו קצת מוקיוניות. תמונת המראה היא אפוא מורכבת וההשתקפויות אינן מובנות מאליהן. מבוך המראות הזה הוא בטח לא סנטימנטלי ובשום אופן לא מנחם, וגם לא מחמיא באופן אוטומטי לבני העם הנבחר. את השאלות אני שואל אפוא בזהירות, בדיוק בגלל מבוך המראות המתעתע הזה. וגם מפאת החשש שסימון מובהק מדי, עלול לרדד כאן את הדיון לשאלות עם תשובות ממילאיות באור הימים האלה.
אני מניח אפוא את השאלה המתבקשת ביותר בפני הפרופ' מסטנפורד, בפגישת זום תל-אביב-פאלו-אלטו: איך הוא מרגיש עם הופעת הספר בעברית, לקהל קוראים שבאיזה אופן איבד מעט את תחושת הכובד ההיסטורי, ומניח לפניו שורה של מונחים שנושאים איתם עתה מטענים חדשים?
"הופעת הספר בישראל היום הופכת אותו לרלוונטי אבל מטריד בה בעת — במיוחד כשבמילה פוגרום, שעומדת במרכז הספר, נעשה שימוש מעט מופקר כדי לתאר את 7 באוקטובר ואת השואה", הוא אומר. "המילה פוגרום היא כעת הרבה יותר אמוציונלית, בטח בקרב ניצולי 7 באוקטובר, שבהרבה מובנים לקחו כמובנת מאליה את הבטחתה של הציונות: שאסונות כמו 7 באוקטובר לא יקרו. ככה שמבחינה אמוציונלית השימוש במילה פוגרום, היא מובנת. אבל גם אם מותחים את ההשוואה עד קצה ההיגיון, ברור כי מעשי הרצח נעשו בתחומיה של מדינה שמחזיקה בכוח גרעיני. עם זאת, האנטישמיות, שהייתה אז מאוד מובהקת וברורה, לובשת עכשיו פנים וצורות שונות ומשונות, גם בשעה שמדינות אנטישמיות במובהק, כמו הונגריה, הן פרו-ציוניות. ואני נעזר לשם כך בהגדרתו של ישעיהו ברלין לאנטישמיות: 'לשנוא יהודים קצת יותר ממה שנחוץ באמת'. ככה שההשוואה כאן היא מסוכנת. הספר מתורגם כעת גם לצרפתית וכבר ראה אור ברומנית, ובכל אותן המדינות שאליהן הוא מגיע, מסתבר, שהוא מאיר איזה אספקט היסטורי. כך יצא גם שהספר עלה לדיון בעקבות הפרעות באוהדי מכבי תל-אביב באמסטרדם".
זיפרשטיין, מחוקרי היהדות המרכזיים היום, מוכר לקוראים הישראלים בעיקר מספרו "נביא חמקמק — אחד העם ומקורות הציונות", שראה אור בעברית ב-1998 (עם עובד), אבל מכלול העבודה שלו נע בחופשיות בין אודסה וניו-יורק, בין דפי כתב העת 'השילוח' ודפיהם של ה'פארווערטס' וה-New Republic. בתור יליד קליפורניה הוא מתאר את עצמו כחניך בני עקיבא, שלצד תורה ומצוות הקדיש את עיקר מרצו לאימוני היאבקות. אבא שלו, הוא מספר, היה רואה חשבון כדת וכדין, אבל עיקר התשוקה שלו הייתה לאיסוף ספרים, והוא החזיק אוסף של כ-30 אלף כרכים בחדר עבודה מיוחד שבנה לשם כך. "משם כנראה לקחתי את היכולת לספר סיפור", הוא אומר.
פוגרום קישינב, מתואר בספרו של זיפרשטיין לפרטי פרטים — מההתגודדויות של הסטודנטים, פרחי הכמורה ותלמידי התיכון בקרנות הרחוב בקישינב, ועד למעשי הרצח עצמם, כמה שעות מאוחר יותר, במרתפים ובעליות הגג. במידה רבה, בפרקים שמוקדשים למעשי הטבח, נדמה שזיפרשטיין מגיש כאן את החשבון לבעל הסיפור הגדול, חיים נחמן ביאליק, במובן זה שסצנות האלימות הבארוקיות של 'בעיר ההריגה' מקבלות עכשיו כתובת, שמות פרטיים ושמות משפחה, ובאיזה אופן שהוא מצמרר במיוחד בתוך ההקשרים החדשים שנוצרו לאחר 7 באוקטובר, גם תיעוד של רגעיהם האחרונים של כמה מהקורבנות. כפי שהוא מראה בספר, ההצלחה של הפואמה של ביאליק — לא רק בקרב קהל הקוראים העברי, אלא גם בקרב האינטליגנציה הרוסית, שנחשפה לה בזכות תרגומה לרוסית בידי זאב ז'בוטינסקי — מיקדה את תשומת הלב באופן שבו ביאליק וראשי הציונות ביקשו להנציח את הפוגרום, אבל גם השתלטה על הסיפור.
"אחת השאלות שביקשתי להגיע אליהן היא ההבדל בין מציאות למיתולוגיה. כתבתי את הספר ממש רגע לפני שהמונח פייק-ניוז הפך נוכח בכל ממד של חיינו, אבל אחד הדברים שביקשתי לדון בהם הוא יכולת ההכלה של פייק, והעובדה שאותו פייק הוא בעל השפעה כל כך רחבה".
האם גם בניית מיתולוגיה היא סוג של "פייק"?
"בסופו של דבר, הדימוי המיתולוגי הוא זה שהניע את רוסיה לקום ולפעול ואת אמריקה ובראשה הנשיא טדי רוזוולט — שמצטייר בספר כמעין דונלד טראמפ גרסת 1903 בשעה שהפך בן רגע לשחקן המוביל בסצנה העולמית — להגדיל את מכסות ההגירה וכן הלאה. במיתולוגיה אתה יכול לגהץ את כל הקמטים של הסיפור. המילה פוגרום הפכה את האירוע למשהו אוניברסלי. משהו שקורה פעם כאן ופעם כאן, כמו גם מעשי הלינץ' בשחורים בדרום ארה"ב, שנקשרו למילה 'פוגרום'. המונח החדש נתן מסגרת להבנה אוניברסלית של הרגע.
"ככל שאני מתכונן לדבר בישראל על הספר ועל האוטוריטה של הפואמה של ביאליק, עולה בדעתי שאחת האספירציות של התנועה הציונית הייתה לכונן שוב מה שאחד העם היה מכנה 'תרבות', אבל לא פחות מכך ציוויליזציה יהודית שתחזור הנה לתפארת ימי התנ"ך. והיכולת של ביאליק לנפק פואמה בעלת איכות ועוצמה מקראיות, הייתה לא רק חלק מהמהלך אלא גם ההוכחה להיתכנותו — הנה, העם היהודי לא רק חוזר לארצו ההיסטורית, אלא שבכוחם של משורריו לחבר טקסט בעל איכויות של מגילת קהלת המקראית, כמו שראו בפואמה קלוזנר ויתר קברניטי התרבות העברית באודסה".
זיפרשטיין בכלל תיכנן לכתוב ספר אחר על תולדות יהודי רוסיה, מאז המאה ה-18 ועד ימינו אנו. גם החוזה לאותו הספר כבר נחתם. קישינב והפוגרום הידוע היו אמורים להיות חלק קטן מהספר בלבד. רק שלאחר שנקלע אל תוך קלחת הקריאה והעבודה על פוגרום קישינב הבין זיפרשטיין שהוא נוגע כאן בעצב קריטי, שרק חלקו החשוף והמדמם מוכר, והוא נותן תשובות להרבה מהסוגיות המרכזיות הנחוצות להבנת התקופה וההוויה כולה של היהדות בראשית המאה ה-20, וככלל זה גם של האנטישמיות המודרנית.
אחד הדברים שהציתו את דמיון ההיסטוריון של זיפרשטיין היה כשביקש להתחקות אחרי התגובות לפוגרום קישינב בוועידה הדמוקרטית-סוציאליסטית השנייה. הבונד, הברית הסוציאליסטית היהודית שאנשיה יצאו לעזרת הקורבנות, עשו זאת, כדבריו, עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. כמי שנשבעו אמונים לסוציאליזם, הם לא יכלו לצאת לעזרת מי שקוטלגו על ידי דתם יהודים. הוועידה נערכה כחודשיים לאחר הפוגרום, ולמרות שכל רוחות התקופה נשבו אל הוועידה שנערכה בבריסל ובלונדון, הפוגרום ביהודי קישינב עמד בראש סדר היום. האיש החזק היה לנין, שבאותה ועידה לקח את ההובלה של התנועה. העובדה שהפרעות תפסו מקום כל כך מרכזי בוועידה אותתה לו, בין היתר, על המרכזיות של הפוגרום להבנת אותו צומת מרכזי בהיסטוריה.
דבר נוסף שזיפרשטיין עושה בספר הוא לתת לאיש הרע פרצוף, ביוגרפיה, ולא פחות מכך - פסיכולוגיה. הנבל הגדול בסיפור כפי שמביא אותו זיפרשטיין בסיפור הוא פאבל קרושוואן, הלאומן הבסרבי, שחתום על הנוסח הראשון של ה"פרוטוקולים של זקני ציון", אבל גם על "מסע בבסרביה", הספר שהוא מקור המידע העיקרי באותה העת על חבל הארץ הפראי, היפה והמדמם, שהיה גם טקסט בעל איכויות אסתטיות שמשך לבבות של קוראים.
"אני חושב שהסיפור כאן הוא הרבה יתר ספציפי בשל דמותו של קרושוואן — אחד השונאים הגדולים ביותר שקמו ליהדות בעת החדשה, שאמו החורגת הייתה יהודייה, ואחותו עצמו ובשרו הפכה ליהודייה כשרה ואורתודוקסית. מתוך קריאה בכמה מהטקסטים האישיים ביותר שלו גיליתי צורת חיים מאוד חריגה, שאותה הוא חי מאחורי הפרגוד, או בתוך הארון. יחד עם הכישרון הספרותי שלו, זה הופך אותו מעניין מאוד — אך גם מאוד מסוכן. במהלך המחקר גיליתי את הטקסטים האינטימיים ביותר שלו, שעכשיו מוצגים במכון הובר בסטנפורד. הכישרון הספרותי שלו והמפגש האינטימי גרמו לי לנסות להביט מעט מעבר לאותה מטאפורה מוחלטת של רוע".
הפרויקט הגדול הבא של זיפרשטיין מתחיל גם הוא בפצע שותת נוזלים ולא פתור: כתיבת הביוגרפיה של פיליפ רות. הפעם זהו לא רות עצמו שגורם לבעיות, למרות שגם הוא לא טיפוס קל במיוחד, אלא הביוגרפיה עצמה או תולדות הביוגרפיות השונות של רות, שכאילו הוטלה עליהם איזו קללה. לא מדובר כאן רק במשימה הגדולה והכמעט בלתי אפשרית להביא לדפוס את סיפור חייו של מי שכתב את סיפורי החיים של כל כך הרבה דמויות בדויות, אלא גם הביוגרפיה שקדמה לזו של זיפרשטיין, הביוגרפיה שכתב בלייק ביילי, שהואשם בתקיפה מינית ממש עם צאתה של הביוגרפיה לאור. בלב תרבות הביטול — ועוד כשבמוקד הספר סופר בעל פונטציאל נפיץ מן הבחינה המינית, ולא גדול הפמיניסטים בדורו — הביוגרפיה של ביילי לא ממש עשתה שירות טוב לרות; שלא לדבר על האוטוביוגרפיה של קלייר בלום, זוגתו של רות, שלא ממש ביקשה להציג את רות במלוא תפארתו.
במידה מסוימת, אפשר לומר שזיפרשטיין, שהכיר את רות והיה מיודד איתו, מבקש להחזיר את הדיון אל האיש והיצירה, ולהפקיע אותו עד כמה שניתן מתחומי הסנסציה.
אני מנסה להבין מה המקום של ביוגרפיה כזאת במסע האינטלקטואלי והאישי של ההיסטוריון היהודי-אמריקאי.
"כבר מהספר הראשון שלי על אודסה, השאלה הראשונה שלי הייתה בנוגע להתנגשות בין דמות ודימוי לבין המציאות. והשאלה הבסיסית הזאת ליוותה אותי גם כשרציתי לכתוב על רות. הביטוי הזה של מיתולוגיה מול מציאות קיבל תמונת מראה מעניינת אצל רות. כמו גיבורו של דוסטויבסקי, השורות הטובות ביותר של רות היו מובאות שוב ושוב מפיהם של הנבלים. זו יכולת לא רק לראות את האמת אלא גם לקרוא עליה תיגר. ועם זאת, היכולת הפוליפונית הזו, עוזבת אותו בשעה שהוא מפסיק את כתיבת הפרוזה, ומתחיל לכתוב למעשה למגירה, בעיקר תגובות לביוגרף הקודם שלו ובעיקר לגרושתו, אשתו השנייה, קלייר בלום. בכתבים האלה, שכתב שלא לשם הספרות, הוא ראה רק שחור ולבן. היכולת שלו לראות את האמת היא בכתיבה הספרותית.
"החיבור כאן הוא מן הסתם הרבה יותר אישי; מה גם שמדובר על הסופר האהוב עליי. האפשרות לכתיבת ביוגרפיה עלתה גם בתוך ההיכרות שלי עם רות. הוא העלה את האפשרות בצורה מאוד מרומזת, אבל הייתי שקוע בפרויקטים אחרים. וגם המחשבה על ביוגרפיה 'רשמית ומוסמכת' לא ממש נראה לי. ושוב הנושא עלה בינינו גם בשעה שבלייק ביילי כתב את הביוגרפיה שלו".
מתי החיבור שלך עם רות התחיל?
"הפעם הראשונה שקראתי את רות הייתה בתור נער ישיבה בן 17, והפרק נקרא Whacking off — אוננות. קראתי את הפרק בכתב העת ה-Partisan Review, ברכבת בשיקגו. מאז אותו מפגש ראשון, הקול של רות נותר איתי כמו איזה מדריך תבוני אל הבטן הרכה של החירות. רציתי להישאר מאמין ולא ידעתי איך לעשות זאת. רות הראה לי את הדרך לעולם שאליו רציתי להיכנס. וגם לדעת שלא אמצא שם שלמות. זה היה קול של ענווה".
איך בסוף פתרת את השאלות שהקשו עליך את הכתיבה עליו?
"האתגר שבכתיבה על רות היה איך לכתוב על מי שכתב וכתב על עצמו, אבל למעשה עשה משהו אחר. ההתבוננות הזו סייעה לי לגשת למשימה הזו — למעשה, הספר הוא על מי שקרא תיגר כמעט על כל היבט של התרבות המערבית, כולל אלה שהוא עצמו אימץ".
רות, מצד אחד, הוא אחד הסופרים בעלי ההשכלה הספרותית הרחבה ביותר, דבר שהוא מפגין בכתיבתו. מצד שני, יש לו חלל, ככל שזה נוגע למקורות יהודיים, לא רק שלא מזוהים כרמזי טקסט. הקורא עשוי לתהות עד כמה, אם בכלל, הוא מכיר את המקורות היהודיים ועד כמה הם חשובים לו. נדמה שגם הוא, כמו בני דורו בישראל, נולד מן הים.
"היהדות של רות הייתה בעיקר אינטואיטיבית. זאת הייתה ההוויה, כמו שאמר באחד הראיונות. להיות יהודי מבחינתנו היה כמו להיות בעל ידיים ורגליים, משהו שלא מגיע לכדי ספק. ושם גם המוסר הכפול. כך גם יצא, שכל הרצון שלו למרוד קיבל ביטוי אך ורק דרך סקס. הוא לא הצליח לקבל ציונים נמוכים. לא הצליח לגנוב מכוניות. אבל בכל מה שקשור במין הוא יכול היה לתת ביטוי לאנרכיסט הפנימי שקינן בתוכו. מבחינת היהדות שלו — פיליפ רות הוא כמו הילד בסיפור 'התעוררות' של איסאק באבל, אחד מהסופרים הנערצים על רות, הילד שלא יכול לעזוב את שיעורי הכינור כדי לא לאכזב את אבא שלו. ולכן היה לובש את בגדיו היפים, לוקח את מזוודת הכינור, ויוצא לשוטט בנמל של אודסה".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.02.25
