התקופה הזו הפכה את שולי רנד לפוליטי מתמיד. כמובן, בגבולות השולי. וכשהוא רואה את הצעירים שרים "נמות ולא נתגייס", הוא כבר מתלקח. "אלו שוליים קולניים, ובכל זאת, השירים האלה זה איום ונורא. זה חילול השם. התורה בשום צורה לא מאפשרת כפיות טובה. כשחיילים מוסרים עליי את הנפש, לוחמים, נפצעים, נהרגים, מסכנים פרנסה, המחויבות שלי להכרת הטוב שלהם היא אין-סופית. גם אם הציבור החרדי חושב שלא צריך להתגייס, מכל מיני סיבות, זה צריך להיות מלווה בהרכנת ראש ובאסירות תודה".
ובאשר לגיוס גופא? מה יהיה עם זה שהציבור החרדי מסרב בכל תוקף להיכנס מתחת לאלונקה?
"אני מאמין שהתורה היא הדבר הכי חשוב לקיום שלנו פה. לא במובן שאם אני מתפלל, אז לא ייפול טיל. תפיסה כזו היא כל כך שטוחה וטיפשית. אלא שבמהות שלי, אני קודם כל, יהודי ואז ישראלי. זה הפך לעימות אלים מאוד וכוחני מאוד, אבל אני מאמין שיכולים להיות פתרונות. אם לא עושים קנטרנות פוליטית, אפשר למצוא את דרך האמצע, שהחברה החרדית תהיה יותר שותפה. יהיו את אלה שיתגייסו, ואת אלה שיישארו ללמוד".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אפעס. נשמע טוב על הנייר, בפועל, מדרון חלקלק. בן-גוריון התחיל עם הקצאה מוגבלת של לומדי תורה וזו הפכה לחברת לומדים. ועמך כולם צדיקים.
"הציבור החרדי רוצה להיות חלק, להשתלב. זו לא הרגשה נעימה להרגיש טפיל. גם בשביל הבריאות של הציבור החרדי שאני מאוד-מאוד קשור אליו. במשפחת המוצא שלי, הדתית-לאומית, יש בני תורה שהלוואי עליי להיות כמוהם, ואף על פי כן, הם ביחידות מובחרות ומשרתים במילואים. אפרופו, אני שומע הרבה ביקורת גם על הציבור הזה, שהם מתגייסים, אבל הם משיחיים ומתכוננים להשתלט על הצבא, צמאי דם ורוצים מלחמת עולם. בקיצור, כולם צריכים לעשות תשובה".
"שירים כמו 'נמות ולא נתגייס', זה איום ונורא. חילול השם. התורה בשום צורה לא מאפשרת כפיות טובה. גם אם הציבור החרדי חושב שלא צריך להתגייס, מכל מיני סיבות, זה צריך להיות מלווה בהרכנת ראש ובאסירות תודה"
באלבום החדש שלך אתה גם לא בוחל בביקורת כלפי הממשלה. "בן ציון השר זורק מסמכים אל האש. הוא יודע על מה הם הולכים מחר לתחקר אותו, בלע וגרס ראיות, הסתודד ותיאם גרסאות. הם לא יצליחו כל כך בקלות לזמבר אותו. אבל הוא מת מפחד ויש לו על מה".
"כל הפיתולים האלה של אחראי ולא אשם, זה כדור אש שאף אחד לא מסוגל להתמודד איתו ומנסה לגלגל את זה הלאה. השיר הזה נולד מזעקה ורצון טבעי שכולם ייקחו אחריות. זה שיר קינה לצדק. הבעיה רק, שבני אדם זו חרב מתהפכת. בכל קבלת אחריות, מניחים גרזן ועורפים לך את הראש".
אף אחד לא נדחק להיות שליח ציבור. עם התפקיד, באה אחריות.
"מבחינתי, כולם צריכים ללכת לכל הרוחות, כל ה-120 נבחרים".
אבל יש היררכיה, לא? יש מי שצריך ללכת קודם.
"ברגע שאומר את דעתי הפוליטית, הכל ייצבע בצבע הזה והכל נגמר. אני לא רוצה להיכנס להגדרה דיכוטומית של ימין-שמאל. אני אתן לך דוגמה. הדבר הכי כואב, זה עניין החטופים. אני עובר קבוע ליד הפגנה בתל-אביב שאנשים בה עומדים וצועקים את כאב החטופים. אני מסתכל עליהם ואני מעריץ אותם. יום אחד, כשעברתי שם, הם שאלו אותי, 'אתה איתנו? אתה מוכן להצטלם?' עניתי שבוודאי. בצילום, החזקתי שלט שעליו נכתב 'הכל בידיים שלך'. מבחינתי, זה היה מכוון לכל אדם, שזה בידיים של כולנו. חזרתי הביתה ויוצא פוסט 'שולי רנד מצטרף אלינו במאבקנו בממשלה המתועבת, הנוראית, שופכת הדמים וכו''. אני מוכן לעשות כל דבר למען החטופים. כשמתקשרים אליי, אני משתדל לבוא. אבל ברגע שמנסים לצבוע את זה פוליטית, אני לא רוצה להשתתף בזה. אני גם חושב שזה לרעת החטופים".
האלבום החמישי הנפלא של רנד (63), 'אירוע מתגלגל', שהפיקו אסף תלמודי וימי ויסלר, עוסק בין היתר, באסון שהתרסק על כולנו. גם רנד, האיש הרהוט כל כך, היה צריך למצוא את המילים מחדש. "זה העמיד אותנו, האמנים, במצב חדש, של איך מדברים, איך יוצרים? מה אפשר בכלל להגיד אחרי אשד המילים האין-סופי שרץ?"
אז איך אירגנת את המיינד מחדש?
"יומיים אחרי 7 באוקטובר, הופעתי במלון בתל-אביב בפני ניצולי בארי. לא ידעתי מה אפשר להגיד מול טראומה כזו, בלתי נתפסת. באתי עם צופית, הסתובבתי בתוך הקהל, ואנשים פרקו ודיברו, ולהפתעתי, היה בזה סוג מסוים של תועלת. כשהגעתי לשבעה של משפחת גרינגליק שאיבדו את בנם שאול שנפל בעזה, האבא ביקש ממני שאשיר 'דע בני אהובי'. התחלתי לשיר והוא התפרק לרסיסים. לא ידעתי אם להמשיך או לעצור. הרגשתי שיש בזה אלמנט סדיסטי, של מה אני גורם פה?"
מה בחרת לעשות?
"אשתו, אמא של שאול ז"ל, סימנה לי שזה טוב, שככה הוא פורק. התקופה הזו חידדה לי שזכינו לעשות משהו 'לשמה' (לשם שמיים, לשם הדבר עצמו). יש פה תועלת ברורה לחיילים, לאבלים, יותר מאשר לנו, האמנים".
הייתה ציפייה שאתה כחרדי, שאוחז בכל סמלי הסטטוס, תדע לספק תשובות אמוניות?
"בגלל הזקן, שואלים אותי 'איפה היה אלוהים?' אמרתי שאין לי התחלה של מושג איך לענות על הדבר הזה. אחרי 7 באוקטובר, היו גם אצלי התרופפויות. זה מאבק להחזיק ראש בעניין הזה של האמונה. בכלל, האמונה זה כמו בלון שמתעופף ממך, ואתה כל הזמן צריך להחזיר אותו אליך. אני שואף באמונה שלי להרגיש 'שאין רע יורד עליך מלמעלה'. למדתי מרבי נחמן לאחוז בזה בפה, גם אם אני לא אוחז בזה בלב. אחרי כמה ימים של הלם, נכנסתי לעשייה וזה החליף אצלי את המצב הנפשי".
התקופה הזו טובה לו אמנותית. חוץ מהאלבום שהביא איתו הופעות, יש לו תפקיד בשרני בעונה החדשה של 'שבאבניקים' המצוינת ב-HOT וב-NEXT TV. תכף גם יוצאים שני סרטים בכיכובו, 'קלף מחוק' (רב שאיבד את הזיכרון) ו'הבדחן' שיצר עם שותפו ל'אושפיזין' ו'אגדת חורבן', גידי דר. "זה מבוסס על סיפור של שלום עליכם. הגיבור הוא בדחן שמופיע בחתונות, אלכוהוליסט, שצריך לחתן את הבת שלו. צופית משחקת שם את אשתי".
פעם אחרונה שאשתך שיחקה את אשתך, זה לא נגמר טוב. אולי לא כדאי לערבב ביזנס ופלז'ר?
"דווקא פה אני חושב שאפשר לחבר. לצופית ולי יש קשר אמנותי מצוין. יש לנו הרבה תוכניות לעשות דברים ביחד. ראיתי הופעת יחיד שלה והייתי בשוק מהיכולת להחזיק קהל רק עם כנות וחוש קומי מטורף. צופי היא אקטיביסטית, היא בדרך כלל משחקת את צופית גרנט ואני תמיד מתקנא בה, על זה שהפעולות שלה משנות חיים".
רנד הוא מדור המייסדים של האמנים הדתיים שגילו שלא צריך יותר לפרוש ולהתבצר בד' אמותיהם, אפשר גם וגם. אם תרצו אמנותם-תורתם. לא שלא קדמו לזה כך וכך שנים של לימוד תורה בלבד, עד שהאמנות קראה לו. ככה הגיעו האלבום 'נקודה טובה', אבן דרך בתרבות הישראלית, והסרט 'אושפיזין', שעליו גם זכה בפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר. "לא כל כך מצא חן בעיניי לוותר על התיאטרון, לוותר על החיים הטובים. הייתי בשיא הפריחה שלי, הייתי נורא מוצלח אז, השתכרתי טוב ועבדתי עם אנשים מרתקים. אבל, בהתחלת התשובה, אתה מקבל כוח לא רציונלי לחתוך מהכל. אתה רוצה להביא את הגאולה".
כמי שכתב את 'ריבונו של עולם אם נדבר גלויות, לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות', כשאתה שומע את שירי ההיפומאניה האמונית 'עוד יותר טוב ועוד יותר טוב', או 'רבי נחמן שלי הבטיח שאין ייאוש בעולם', אתה לא זז באי-נוחות?
"שירים נפלאים, בעיניי. אני לא חי היום את המציאות הזו של עוד יותר טוב, של האמונה התמימה, אבל אני מכיר בכוח שלה. היה לי אותה ואני שואף אליה. אמונה לא חייבת להיות מיוסרת. היא יכולה להיות דבר פשוט. אמונה היא דבר שדורש תמימות ודורש, לפעמים, ללכת נגד השכל והתחכום. לא פלא שהשיר 'תמיד אוהב אותי', כל כך פועל. זה נוגע לרצון מסוים של אנשים. לא היה להיט כזה ב-20 השנה האחרונות.
"הרב ארוש שכתב את זה, היה פעם הרב שלי. קיבלתי שם מתנות מאוד גדולות, שקשורות לתפילה ולאמונה. שלחו לי סינק שאליצור (יאיר, היוצר) מספר שרצה להציע לי את השיר הזה, זה לא קרה. בואי נגיד, שאם הייתי עושה אותו, לא הייתי יושב איתך. כבר הייתי אדם עשיר (ראיון עם ששון שאולוב, בעמ' 4)".
רנד נולד למשפחת אצולה בציונות הדתית. אביו, פרופ' יעקב רנד, היה חתן פרס ישראל לחינוך. אמו, בלהה, שלמדה שפות והייתה מתורגמנית, גם הייתה אחותו של פרופ' ראובן פוירשטיין שתוכניות החינוך המיוחד בישראל מושפעות משיטתו. "לדוד שלי, לאבא שלי ולי יש ילדים מיוחדים עם תסמונת דאון שהיא לא גנטית. אז איך לא אאמין בהשגחה? יש לי ברירה בכלל? לדוד שלי ולאבא שלי זה גרם להגיע למקום הנכון, הם עסקו בזה".
הוא היה אמור להיקרא בכלל 'אבשלום'. "קראו לי שלום (שולם) יוסף, על שם סבא שלי, אבל גם על שם האדמו"ר הראשון של חסידות רוז'ין. סבא שלי אמר לאבא שלי, בנו, לא לקרוא לי בשם של הבן של דוד שהיה מורד וסורר. זה לא עזר. גדלתי בבית טוב, עם מוזיקליות וספרות אבל הייתי הכבשון השחור. לא שאני אוחז מעצמי בן סורר ומורד, אבל רציתי ללכת בדרך שלי. היום זה הרבה פחות דרמטי, אין בית שאין בו דתל"שים. אז זה היה נדיר, ועוד במשפחה מכובדת מבני-ברק. זה היה טראומטי".
במה דברים אמורים?
"לא הולך בתלם, לא תלמיד מי יודע מה, לא דתי כל כך. מתחבר לאנשי שוליים. הייתי כמו שאת רואה אותי, נחמד, לא מרדתי. אבל הייתי פרא אדם. עשיתי כל מה שאת יכולה לעלות על דעתך. לא התעמתי כי לא רציתי לצער אותם. כל ענייני האשמה וכולי, אבל הדאגתי אותם".
סיפרת בעבר שכשאחיך נפטר בגיל 16, אמא שלך אמרה על זה שאלוהים לוקח את הכי טובים והתחלת להתפרע, כי פחדת שאם תהיה ילד טוב, הוא ייקח גם אותך.
"שמעתי אותה אומרת את זה וקיבלתי את הסיבוב. מילד שבגיל ארבע ידע קרוא וכתוב, ידען כזה, הפכתי להיות בהפרעה קשה. גם איבדתי אח שנפטר מסרטן בראש, גם מיד אחרי, נולדה אחותי יהודית עם תסמונת דאון. שמעתי אז את אמא שלי מתמרמרת שהיא לא מבינה למה זה קרה לה. שתמיד הבית שלנו היה פתוח למי שצריך ושהיא שמרה מצוות. שם התחילה ההתרחקות שלי מהדת, ותחילת המסע האמוני שעברתי. לפני פסח, נפגשתי עם האדמו"ר של חסידות סדיגורה, ענף בחסידות רוז'ין. הוא סיפר לי שאבא שלי בא לרבה (רבי) דאז, וסיפר שהוא מודאג ממני. 'מה אני עושה עם שולם יוסף שבורח לי מהדרך?'"
מה אמר הרבי, ביד חזקה ובזרוע נטויה?
"הוא אמר לו, 'יענקל'ה, אתה אוהב את הילדים שלך? אותו תאהב יותר מכולם'. ההורים עשו סוויץ' וקיבלו אותי. הדלת שלהם הייתה מאוד פתוחה כל הזמן. כשהלכתי לצבא, הם כבר ידעו שהורדתי את הכיפה. אבל בבית לא הייתי מסוגל, לא ללכת גלוי ראש ולא סיגריה. כששכרתי דירה ברמת-גן, בשבת אחת, אבא שלי עבר אצלי בדרך לבית הכנסת. הוא דפק בדלת, וכשפתחתי לו הוא הריח סיגריות. הוא אמר לי בתדהמה, 'שולינק'ה, אתה מעשן בשבת?' אמרתי לו, 'אבא, נו, די'. הוא היה אדם מאוד תמים, תמימות נפלאה כזו".
לא זו אף זו. אחרי הצבא הלכת ללמוד משחק והפכת לבוהמייני.
"הייתי כזה מעופף, אז כשהם ראו שמשהו מאוד מוצא חן בעיניי, הם תמכו. הם גם עזרו לי כלכלית בתקופת הלימודים. הם באו לכל הצגה שלי ומאוד שמחו. כששיחקתי בהצגה הראשונה שלי 'הדיבוק', יש קטע שאני נופל והשחקן שלידי מסתכל ואומר, 'הציץ ונפגע. הוא מת'. ואז אני שומע מהשורה הראשונה את אמא שלי 'שימותו כל שונאי ישראל'.
מצחיק. התכוונה ל'טפו, לא הבן שלי, לא עלינו'. איך היה להם עם זה שהפכת לחרדי?
"היה להם מאוד קשה. הם שאלו, 'למה קיצוני תמיד, שולי?' חלק מזה שברחתי מהדת היה שהרגשתי שהכיפות הסרוגות זה פרווה, 'נישט אהין נישט אהער' (לא פה, לא שם). הפכתי לאברך בכולל בירושלים, לא עובד. 'אחי, יש לך 200 שקל?' כלומניק. התרבות של הדמות ב'אושפיזין'. יום אחד, כשכבר הייתי חייב לבעל הבית שלנו 20 אלף שקל, התקשרתי לאמא שלי לבקש עזרה. היא אמרה, 'תבוא ונעזור לך, אבל שתדע, שסבא וסבא רבא שלך היו צדיקים לא פחות ממך ולא היה יום שלא יצאו לעבוד'. היא בעצם אמרה שאני לא יכול לחיות חיים של בטלן. התביישתי. באותו יום, כבר הלכתי לעיריית ירושלים והצעתי את 'יארצייט', הצגת יחיד על פי סיפור של ש"י עגנון. שם הייתה החזרה שלי ליצירה. אמא שלי עזרה לי להציל את עצמי".
"הייתי בקבוצות על בסיס 12 הצעדים. הוגדרתי כמכור למערכות יחסים הרסניות. אני מכור לשעבר. כבר שלוש שנים אני בטיפול פסיכואנליטי. מכל הטיפולים שניסיתי, זה הכי הועיל לי. האלבום החדש הוא תוצאה של הטיפול"
אחרי לא מעט שנים כמטופל בשיטת טאותרפיה של ד"ר אברהם מזרחי, הוא עבר לפסיכואנליזה. שלוש פעמים בשבוע, הוא עושה את דרכו מרמת-גן לצפון תל-אביב, להישכב על הספה ולדבר את הנפש שלו, בלי צנזורה. "הייתי בקבוצות על בסיס 12 הצעדים. הוגדרתי כמכור למערכות יחסים הרסניות. היום, אני לא מרגיש מכור לסבל. אני מכור לשעבר. כבר שלוש שנים אני בטיפול פסיכואנליטי. מכל הטיפולים שניסיתי ועברתי, זה הכי הועיל לי. האלבום החדש הוא תוצאה של הטיפול. בפסיכואנליזה אתה לא כופה את הדיבור, אלא נותן לו לפרוץ מהתת-מודע".
בקיצור, אתה מטופל נצחי.
"כל עוד הדבר מועיל לי ומשפר אותי, זה הכרחי. העניין הוא לא לנוח, לא להגיד, אוקיי, זה המקסימום שאני מסוגל. כי אז החיים נהפכים לסיוט. בתור שחקן על הבמה, אני תמיד מחפש איזה משהו לא צפוי, לעשות משהו אחר בהגשה. קיבלתי במתנה חוסר שקט מבורך. לפעמים זה קצת דווקאי, אבל זה לא משנה".
את ליל הסדר רנד עשה עם אשתו, צופית גרנט (60), בביתם ברמת-גן. בין המסובים לא רק משפחתה וילדיה של צופי, כמו שהוא מכנה אותה, אלא גם חלק מילדיו ונכדיו. הוא לא יכול שלא לחייך. אחרי שנים של נתק מילדיו, הקשרים מתאחים אט-אט. "ברוך השם, אני בקשר טוב מאוד עם רוב הילדים. אני מאוד שמח על זה. יש לי שבעה ילדים, והם נפלאים. שניים מתוכם מתעסקים באמנות. ברגעים אלה, אודליה מצטלמת לתפקיד ראשי בסרט ואני עוזר לה כמה שיכול. היא מדהימה, היא כותבת שירים ושרה. ואריה, שכותב שירים נפלאים ואני מחכה לראות שייצא ויפרוץ עם הכישרון שלו. אני חושב הרבה על 'והגדת לבנך', מה הצלחתי לתת להם, מה אני משאיר. יש לי חשבון נפש סביב הדבר הזה ואני מנסה לשפר ולתקן כל הזמן".
אני מקשיבה.
"עשיתי מהלך ועזבתי בית. זה דבר קשה מאוד-מאוד לילדים, בטח בסיטואציה שהם גדלו בה (מרמז לאטמוספירה המכאיבה שסיפר עליה בעבר, ת"ב). זה יצר בינינו משקעים, ובשנים האחרונות אנחנו הולכים ומרפאים אותם ביחד. אני מקווה שביציאה שלי מהבית, שהייתה מאוד קשה, לימדתי אותם משהו על הזכות שלהם לאושר ולחיים טובים ועל היכולת תמיד לשפר ולתקן".
אז האביב מביא איתו כל מיני הרהורים?
"הימים של פסח מעוררים זיכרונות, מעוררים ערגונות. אני נזכר בסדרי הפסח בילדות, במשפחה. זה געגוע טוב, אבל גם צובט. זה גם געגועים לימים תמימים ושפויים יותר. הניקיונות לפסח הם פעולה נפשית. יש מלא רעש שקשה להתנתק ממנו. כמו כולם, אני עומד משתהה מול הטרלול, הטירוף והשיגעון של השיח. לקחתי על עצמי לשלוט במה שאני ניזון ממנו, לשלוט על התודעה שמוצפת ומורעלת באין-ספור דברים. ניקוי חמץ".
כשאתה אומר שהשיח הציבורי מטורלל, למה אתה מתכוון?
"אני מטוס חמקן. לא רוצה להיות ספציפי. מחלוקת בין יהודים היא דבר נפלא. העניין זו הצורה שבה מתבטאים. אנחנו בחברה שאין בה שום דבר קדוש יותר. אין יותר פרות קדושות, שוחטים הכל למהדרין. יש כבר געגועים ל-6 באוקטובר. חזרנו לחרבו דרבו שאין כדוגמתו. זה שובר שיאי גועל וטירוף. ועדיין, אצל רובנו חבויה האופטימיות שאפשר להתנהל אחרת, אפשר להיות באחדות. למרות שגם את המילה הזו הפכו לבזויה".
"צופית אושפזה עם סיבוך רפואי, ענייני לב, וביליתי לצידה בבית החולים עם חרדה עמוקה לשלומה, אי־ודאות ופחד לאבד אותה, את החברה הכי טובה שלי ואת החלומות להזדקן ביחד. צופית היא סוג של נס שאני לא מבין מאיפה נחת עליי"
לפחות בזוגיות עם צופית יש לך סוף-סוף נחת. בשיר הנושא באלבום החדש כתבת "וכמה את יפה כשאת שרה עם הרדיו ורק אני מרוב אהבה"
"צופית נתנה לי שתי מתנות גדולות. האחת, היא הפכה את עליית הגג בבית שלה לחדר העבודה שלי. זה דבר שמעולם לא היה לי, מקום של יישוב הדעת. השנייה, היא מיסגרה לי תמונה של ההורים שלי ואמרה לי שלשם אני צריך לחזור. במשך שנים, היה לי קצת ריחוק מהשורשים המאוד-מאוד טובים שלי, בגלל דברים שקרו לי. התרחקתי מהמנטליות המפוארת של נתינה, של תרבות ושל תורה. זה קשור למערכת יחסים לא מוצלחת. גם החזרה בתשובה שלי, שהייתה מאוד-מאוד קיצונית, גרמה לי להתרחק מהשורשים. צופית סימנה לי את הדבר הזה.
"השיר כולו מדבר על אשתי, על צופי. היא אושפזה עם סיבוך רפואי, ענייני לב, וביליתי לצידה בבית החולים עם חרדה עמוקה לשלומה ובריאותה. היו שם אי-ודאות ופחד לאבד אותה, את החברה הכי טובה שלי ואת החלומות להזדקן ביחד. לא שהייתי צריך את האירוע הזה, אבל שוב הבנתי כמה היא חשובה לי, כמה היא משמעותית בחיים שלי. היא סוג מסוים של נס שאני לא מבין מאיפה הוא נחת עליי. הייתי בכזה ייאוש ולא האמנתי שאזכה לאהבה כזו, כל כך עמוקה, וכל כך שלמה ובריאה.
"אמא שלי נפטרה בשבעה של אבא שלי משיברון לב. ליבה פקע. ההורים שלי היו זוג כמו של פעם, גדלתי על מודל של שלום. הצער הכי גדול שלי הוא שצופי לא זכתה להכיר אותם ושהם לא זכו להכיר אותה. היא הייתה עושה להם קצת נחת".
הכל טוב ויפה, אבל יצאת בשלום מזה שכתבת "מזיז תלתל לבן שנפל לך על המצח?"
"תלתל לבן זה סימן למשהו בשל. את עיתונאית, את צריכה להבין שלא הכל אחד לאחד", הוא מקניט.
אפרופו להזדקן ביחד. למרות היצירה והלהט, אתה כבר לא ספרינג צ'יקן.
"בראש שלי יש נתק מוחלט בין הגיל שלי לגיל הפנימי. יש בי משהו אינפנטילי שאני שומר עליו. יש לי יכולת התפעלות מאוד גדולה ואני עדיין נותן אמון בבני אדם, משהו ששילמתי עליו מחירים. אבל המחשבות על הגיל הן בתת-המודע והן פועלות עליי. אני מתחיל להסתכל קצת אחורה, אבל לא מרגיש ממורמר. יש לי פחד אדיר להיות ממורמר וצודק. זה המקום שהכי מפחיד אותי. הפסקתי לעשן, הפעם לתמיד, אני מקפיד יותר על תזונה", הוא מחייך: "כשנסיים את הראיון, אני אתחיל ללכת".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.25
