אימת המלחמה והאובדנים הרבים שהגיעו בעקבותיה הובילו אל קדמת הבמה דמויות אנונימיות שתיעלו את כאבן למען תיקון. הון אנושי יקר שהתגלה בעקבות רעידת האדמה שאנו בתוכה. ישראל היא מקום למוד שכול, והשכול, בדרכו, מצמיח מנהיגות. הורים, רעיות, אחים-של, רעים לנשק – שהאובדן לא שיתק אותם, אלא להפך, הביא אותם לפעולה. כזה הוא הרב ד"ר תמיר גרנות. עד לפני שנה וחצי – אחד ממקימי ישיבת ההסדר בתל-אביב. דמות חינוכית בציונות הדתית, אדם אנונימי עבור הציבור הרחב. היום – אחת הדמויות הבולטות בשיקום החברה הישראלית, וגם: אב שכול. אבא של אמִתי שנפל במוצב בגבול לבנון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
עוד לפני נפילתו של אמתי היה הרב גרנות מוטרד. הוא ראה בעירו, תל-אביב, את הקרע החברתי מקרוב. "עוד מהנאום של יריב לוין בו הכריז על הרפורמה המשפטית הבנתי את הפחד הליברלי-חילוני, וזה הלך והחריף. לאורך כל השנה שקדמה למלחמה שוחחתי עם המנהיגות של המחאה והבנתי למה הרפורמה מוציאה אותם לרחובות. במובן העמוק זה חשף פערי זהות ואידיאולוגיה קמאיים שלא טיפלנו בהם ולא פתרנו אותם. התעלמנו מהצורך בחוקה, חשבנו שההסדרים הלא-מוגדרים יחזיקו אותנו. כל זה התפרק לנו בידיים. ואז הגיע 7 באוקטובר".
אמתי נפל ב-15 באוקטובר 2023 מפגיעת נ"ט. מהיום שקמו הוריו מהשבעה, הם הקדישו את עיתותיהם למשימות החברתיות הדחופות. "המלחמה נפתחה על רקע התפרקות הלכידות הלאומית ולכן התיקון לא יכול להיות רק נקמה באויבים וחיסולם, אלא חייב להיות גם תיקון פנימי. הבנתי שאם בני מסר את נפשו למען עם ישראל אני צריך להמשיך אותו בכך שאצא מאזור הנוחות שלי, מבית המדרש, ולעסוק בצורכי ציבור".
גרנות הפך לקול צלול וחוצה מחנות בסוגיות מגוונות. הוא פועל בעקביות ועיקשות למען חוק גיוס לכולם, בקשר עם משפחות החטופים וחלק מארגון המפגשים בכיכר החטופים בימי שלישי, ופועל למען יצירת הסכמות רחבות במציאות צינית ומקוטבת מתמיד. סרטון שבו פנה אל החברה החרדית ישירות ועלה לרשתות לפני כמה חודשים, זכה למאות אלפי צפיות ולדיונים ערים בתוך בתי המדרש החרדיים. בסרטון פנה הרב לציבור החרדי בכנות, בשפה תורנית, והוכיח אותם על העמידה מנגד.
לאחר שהרב הראשי לשעבר יצחק יוסף קרא לסרב לגיוס ולרדת מהארץ, פנה אליו שוב הרב גרנות ישירות במכתב פומבי שעורר הדים. "אני שואל אותך, כבוד הרב: אמתי טעה? לשווא הוא שוכב עכשיו מתחת לרגבי האדמה בהר הרצל? אתה צריך לבקש מחילה מאשתי, ולעלות להר הרצל ולבקש מחילה מאמתי, בחור ישיבה ולוחם, ומכל הצדיקים והקדושים והטהורים, לומדי תורה שבחרו להילחם וגם אלה שאינם לומדי תורה שמסרו נפשם. לעזוב לחו"ל כדי לא להילחם מלחמת מצווה, בפיקוח נפש לאומי?! אתה הראשון לציון, כבוד הרב, לא הראשון לברוקלין ולא הראשון לבגדד. יש לך אחריות על עם ישראל".
הפנייה שלך ישירות לחברה החרדית בשפה של תורה עשתה הרבה כותרות. השבוע צעדו המונים למען חוק גיוס שוויוני. אתה מרגיש שמשהו זז בקרב הציבור הזה?
"אני מרגיש שהקול שלי נשמע בסוגיית הגיוס באופן עמוק. הדברים שאמרתי הגיעו לכל בית חרדי, היו שיחות ערות בקהילות החרדיות. האם הקשיבו? חוץ מלשמוע? אולי. הרבה לבבות נפתחו, אבל זה לא עורר לפעולה אלא לספק ולמבוכה. בלי שינוי מבחוץ של חקיקה ובשיתוף פעולה עם המנהיגות החרדית ועם הצבא – זה לא ילך. הציבור לא יכול לבד. מדינת ישראל לא יודעת לעשות את זה. עכשיו המדינה בעצם עושה את ההפך: היא מתגמלת את מי שלא מצטרף לצבא ולעול הכלכלי. העבודה המשמעותית פה צריכה להיות בכל הדרגים. הציבור החרדי לא יחלץ את עצמו מהתסבוכת הזו".
גרנות הוא איש ארץ ישראל השלמה, בעל תפיסות ימין מובהקות. לאחר המתקפה חסרת התקדים על בית המשפט ומערכת הביטחון, הוא אומר בבירור: "חשבתי ואני חושב גם היום שיש ליקויים יסודיים במבנה השלטון ובמבנה המשטרי ושצריך לתקנם. תיקונים, גם תיקונים נכונים, צריך לבצע בהסכמה מרבית, בזהירות שלא להרוס אלא לבנות, ואחרי סיום המלחמה ושיקום.
"כשמנהיג מסוים ועמדה מסוימת הופכים להיות הפנים של כל הימין זה מאוד מסוכן. הביביזם, ההערצה הזו, זה כמו עבודה זרה – זה יוצר הידרדרות ערכית. כי לא משנה מה המנהיג עושה, מה החטאים שלו ומה החקירות נגדו, אי-אפשר להשמיע ביקורת עליו. ואם אין ביקורת פנימית ערכית אז אנחנו עלולים להידרדר למקום נורא.
"היום אנחנו במקום מסוכן שבו מוסדות המדינה תחת מתקפה. מחלישים אותם באופן אקטיבי. מי שמציע דעה אחרת הופך לאויב העם. ככה שלטון הופך לכוחני ומושחת. יש הרבה נושאים שאני תומך בהם בתפיסת הממשלה, אבל אני חרד מאוד לגבי היחס שלה למנגנונים הממשלתיים.
"עכשיו שלפו לנו שד חדש בשם דיפ-סטייט, וזה התירוץ לכל. זה לא יעלה על הדעת. חובתנו להכניס אותו לתיבת הפנדורה שלו כיוון שזו שפה שעלולה להחריב אותנו. כל השיח הפופוליסטי הזה הוא יְבוא אמריקאי ציני שעלול להוביל להתפוררות שלא נקום ממנה".
מאז היותו בן 18 כתב אמתי יומנים אישיים שהכילו עולם ומלואו. בין מחברות הגמרא ושיעורי המוסר נמצאו טקסטים אישיים, שיחה פנימית עשירה של עלם צעיר שביקש בכל מאודו לחיות חיים מלאי משמעות, אהבה ועומק רוחני. מאז שנמצאו היומנים החליטו ההורים לאגדם לספר. אביו התכתב עם יומניו של בנו והוסיף עליהם מחשבות וביאורים. אמו, אביבית, יצרה דיאלוג עם הטקסטים בדמות איורים. "חולם ולוחם" (הוצאת "ידיעות ספרים") הוא לא רק ספר זיכרון, הוא מדריך לחיים מלאים.
התלבטתם אם להוציא לאור את היומנים האישיים שלו?
"אמתי התארס שבועיים לפני שנפל. מאז שהלך, שאלו הרבה את ארוסתו מה לדעתה הוא היה רוצה. היא, בחוכמתה, אמרה: 'אמתי איננו, אי-אפשר לשאול אותו. אני מחליטה'. מה הוא היה חושב זו שאלה שוויתרנו עליה בכאב. השאלה מה ישאיר מרוחו, מה ייתן חותם, זו ההחלטה שלנו. זו הפעם השנייה של מסירת הנפש. הפעם הראשונה היא הנפילה במלחמה, והפעם השנייה היא למסור את נפשו ורגשותיו החוצה. הרגשנו שבאופן הזה הרוח הזו נותרת אצל אנשים אחרים. כמו שיש השתלת איברים – זו השתלה של הנפש".
ביומניו התייחס אמתי לשירות הצבאי, ובין היתר כתב: "להפסיק לשאול 'אם' ולהתחיל לשאול, ללמוד, להתכונן ל'איך' – איך אני עושה את הצבא בצורה הטובה ביותר, להגדיל את האמון והמחשבה בכך שאני עושה משהו אדיר. להיות החייל הכי טוב שאני יכול, בלי לרצות שיראו אותי, בלי גאווה... לנסות להתמסר עד הסוף לתפקיד שיהיה לי, להיות עד הסוף בפנים... והמשימה היא לשמוח ולהיות אדם עמוק, קשוב, אכפתי, תקיף, לומד, סקרן, כל זה בתוך הצבא".
כמו רבים מבני דורו, האמירות שלו הפכו לעמוד האש עבור אוהביו.
"חולם ולוחם – אצל אמתי זה היה מאוד חזק", אומר הרב גרנות, "אבל זה עובר כחוט השני אצל המון נופלים. ראינו פה דור של בחורים שהיו לוחמים עזי נפש ומצד שני עדינים, רוחניים, עם נפש רגישה. זה דור שהצליח להחזיק את נחיצות המלחמה לשם החיים, וחובתנו לשמור על זה. הבשורה שלנו היא לא לייצר חיילים. לצערנו עלינו להשתמש בכוח ובאלימות, אבל זו לא המטרה. אנחנו נאלצים לעשות זאת, אבל חובתנו לשמור על המוסר שלנו, על זה שכל אדם נברא בצלם אלוהים, שלכל אדם מגיעה חירות. לצערנו יש לנו אויבים מרים, אבל זה ממש לא מלכתחילה".
תכף פסח. חג החירות. חג של לידה מחדש. מה למדת על עצמך בשנה וחצי האלו.
"למדנו את אי-השליטה שלנו בחיים. מה יבקש הורה חוץ מלשמור על ילדו? אבל גם למדתי שגם במציאות שנכפתה עליך, אתה יכול לבחור. האם אתה שוקע בתוכה או צומח ממנה? האם הכאב יושתק או יגדל? אני במסע יחד עם בני המת לעשות טוב. בשאלת החיים והמוות אין חירות. בני בחר להיות אמיץ ולהילחם עד הסוף, אבל עלינו המוות נגזר. חירותי נוכחת באופן שבו אני פועל. אני לומד להקשיב לכאבים, לדברים שמעצבנים אותי, לחלקים שרחוקים ממני. אני משתדל לא להתייאש ולהרבות טוב".
הכותל המערבי / ירושלים / יום רביעי / 14:00
שישה נערים עם חולצות לבנות פונים אל הכותל. המילה "גניזה" כתובה בגדול על חולצתם, מלמדת על המשימה: לנקות את הקיר הקדוש לקראת הפסח. יש מי שמנקים מקררים, מכוניות או מטבחים ומחפשים אחר חמץ. ויש מי שמחפשים אחר תפילות אבודות פעמיים בשנה – לפני ראש השנה ופסח, הימים שבהם הכותל עולה על גדותיו.
ואיך מנקים קיר של תפילות ומשאלות? אוספים את כל הפתקים מכל החריצים ומטמינים אותם באדמה – בגניזה. בדיוק כמו קרעים של סידור או חומש. שישה נערים עם מטאטאים מלקטים שברי תפילות, חלומות כמוסים, משאלות ותחנונים, בשביל לפנות מקום, לאפשר מידה של התחדשות, ואולי גם פרידה מתקוות שלא יתממשו.
פסח מזכיר את האמונה ביכולת של המציאות להשתנות מקצה לקצה. דווקא כשהתקוות נטמנות באדמה, חובה לזכור שתמיד יש מקום בין החריצים לתקוות חדשות.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.04.25
