בחולצה ורודה בטקס החינה של בנה, בחליפה לבנה בטקס מצטייני הנשיא, באדום בוהק בראיון לעיתון הונגרי או בג'ינס קז'ואל ברגע "אינטימי" עם בעלה, פעלולי הריטוש חסרי האיפוק של שרה נתניהו - "פחות, פחות" - עובדים לשמחת כולנו שעות נוספות. במיוחד אם נמצאה תמונת ה"לפני" שקדמה לעבודת הריטוש ואפשר ליהנות ממופרכות הפער. זה מצחיק. זה כיפי. זה מרושע. וזה גם לא נטול צביעות.
כולנו, ובעיקר נשים – עקב המצופה התרבותי – מבינות הרי היטב את הדחף המאמלל של הגברת נתניהו להצעיר, לרטש, למחוץ את שיני הזמן. רבות מאיתנו עושות דברים די דומים: עוטות פילטר "נטורל ביוטי" מחמיא באינסטגרם או עורכות את עצמות הלחיים בתמונת הפרופיל ברשת החברתית. אלמלא היינו 20 אחוז שרה נתניהו בעצמנו לא היינו נהנות ממנה כל כך.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
גם התעשייה מבינה היטב את הפצע דרכו אפשר לשאוב מזומנים ושומן מהסנטר, ומרפדת אותנו במגוון שיטות הצערה. החל מצונאמי מוצרים – כבר קניתן ריר חלזונות? – דרך טיפולים זעיר-פולשניים, בינוני-פולשניים ואביבית בר זוהר-פולשניים. ריטוש ואפליקציות עריכה הם הרע במיעוטו. מזיק יותר ושקרי יותר מריטוש הוא, למשל, זכייתה של נבחרת המנתחים הפלסטיים של דמי מור בתואר "האישה היפה ביותר בעולם" על ידי מגזין "פיפל" לפני כמה שבועות. זכייתה של דמי מור בת ה-62 מדגישה לא את השינוי בתפיסת היופי כלפי נשים בגילים מתקדמים, אלא את היכולת לאחוז באמצעות איזמל וכסף בנעורים. בראיון למגזין, מור, שנראית צעירה מבנותיה, שיתפה את הקוראים בתהליך "הקבלה העצמית" שעברה והנינוחות "להיות מי שהיא". מי שהיא: אנורקטית נטולת סימני גיל.
עוד פסקה קצרה מכתב ההגנה, ונעבור לכיף. צריך לומר ביושר: לנשים, לא כל שכן נשים הנסרקות מלמעלה למטה בדקדקנות, קשה למצוא את המראה "המדויק" שישביע את העין הביקורתית. זה תמיד יהיה חשוף מדי, דודתי מדי, שמרני מדי, צבעוני מדי או שחור-מרב-מיכאלי מדי. לא צריך להיות פרנואידית כשרה אמנו כדי לדעת שבסביבה עתירת דימויים, תמונה גרועה אחת עלולה לרדוף אותך שנים קדימה.
אפשר להזדהות עם הפחד מפני הלעג. הפחד הדוחף אל מעבר לכל סביר: אל יצירת מפל הבלונד הזוהר והרך, אל החלקת הקמטים, אל מיצוק העור והלבנתו, אל הידוק בשר הטורסו. ולראיה, עד היום צצה לה מדי פעם ממעמקי זיכרון הרשת אותה שמלת תחרה שחורה, שקופה, שלבשה לפני 12 שנה לטקס השבעת הממשלה, שהקיפה בקושי את ריאותיה. זה אנושי להיזהר בצוננים אחרי שנכוותה כך ברותחין. אז מה הבעיה?
הבעיה, אם אנסה לתמצת, היא בעומק הפנטזיה. במקום אישה הנמצאת בעשור השביעי לחייה, אישה חזקה, דעתנית – אמ-איי, בי-איי – בעלת השפעה עצומה על הצורה והאופן שבהם מתנהלים חיינו, היא מעצבת את עצמה בספֶרה הציבורית בעזרת דימויים אינפנטיליים של ילדת אור תמימה וחייכנית, מלאך קטן, פוליאנה של חצי הכוס המלאה. במים. כי אם הילדה הזו תיכנס לבר, לא ימזגו לה שמפניה ורודה בלי תעודת זהות. והפער, הפער הוא בלתי נסבל.
באוקטובר 2024 הופיעה סגנית נשיא ארה"ב, קמלה האריס, על השער הדיגיטלי של מגזין "ווג". התמונה, שהִצעירה את פניה באופן מוגזם, עוררה ביקורת ציבורית. אשת התקשורת מייגן קלי תקפה. בין השאר היא אמרה: "תנו לה (להאריס) את הקמטים, היא זקוקה להם כדי לשדר רצינות". ואכן, מחקר אמריקאי שפורסם בכתב העת PRQ - כתב עת אקדמי אמריקאי מוביל בתחום מדעי המדינה - מצביע על קשר הדוק בין רמת האותנטיות של דמויות ציבוריות לבין מידת האמון והאהדה לה הם זוכים. האם שרה, או לחלופין בעלה, משדרים אותנטיות?
ביולי 2022, נורווגיה חוקקה חוק המחייב מפרסמים, משפיענים וכל מי שמקבל תשלום או הטבה עבור פרסום תוכן, לסמן בבירור תמונות שעברו ריטוש. הסימון חייב להיות בולט ולכסות כשבעה אחוזים משטח התמונה. חוק הריטוש הנורווגי נועד אמנם להסדיר את תחום הפרסום ולא חל ישירות על פוליטיקאים, אבל הוא יצר נורמה ציבורית חדשה המשפיעה בפועל על האופן שבו אנשי ציבור בוחרים להציג את עצמם. ריטוש נתפס בנורווגיה כהפרת אמון.
מעניין לחשוב על הקשר בין מידת האותנטיות לבין אופי וסגנון המשטר. עושה רושם שבדמוקרטיות ריטוש מוגזם מעורר לעג. אולי כי מותר עדיין ללעוג, ואולי כי הציבור מעריך אנושיות. בדיקטטורות אסור ללעוג ואין מנהיגים אנושיים. הם לא מזדקנים, לא מזיעים ולא עושים קקי. לפוטין, שנוהג להופיע חצי עירום על סוס - תוך שהוא מציג שרירי פלדה בגיל 72 ומבט מהונדס של נמר - אסור להיות אנושי. בסעודיה אפילו הגוון של גלימת המלך מתוקן פוטושופית, ובצפון-קוריאה, במהלך הלווייתו של קים ג'ונג איל, גם בהיותו במצב גופה, התפרסמו תמונות שלו בריא ונמרץ.
מעבר לחוסר הסטייל, מתחשק פשוט לשאול אותם: "סליחה נשמות, אתם באמת לא מבינים שכל קמט שהחלקתם בתמונת היח"צ יוצר באופן לא מודע - או שכן מודע - סדק נוסף של אי–אמון?"
ומה אנחנו? מה דמוקרטיה מקולקלת כשלנו – העשויה לגלוש השד יודע לאן, או להתרומם השד יודע מתי – להציע בתחום? נראה שגם וגם. מצד אחד, משפחת המלוכה שלנו אכן מתרטשת כהוגן - גם בעלה של אשת ראש הממשלה נותן עבודה בתחום, ונוהג להסתיר פגמים ומצב בריאותי מתחת לשכבות איפור, להבריש את שערו בסגול לילך ולדאוג לפרופס מחמיא כגון סיכת חטופים - ומצד שני, מותר לנו עדיין ללעוג. כמו בפרדוקס התאומים של איינשטיין, לנו יש שתי שׂרות: אחת שיצאה אל מעבר לאטמוספרה, עברה את מהירות האור וחזרה ילדונת, ושנייה שנשארה כאן כדי לשרוף את המדינה.
תראו, אני מודעת לקוטן הבעיה. זו בעיה כל כך קטנה שאין קטנות ממנה. אבל זו בעיה מעניינת. והיא מעניינת כיוון שגם הגברת נתניהו וגם בעלה סוחבים איתם תדמית עיקשת וארוכת שנים. ומהי אותה תדמית? נכון מאוד. שקרנות. שקרנות ממארת, הנפרסת על פני ספקטרום רחב של שקרנויות זוטא: מריחות, הסתרות, האשמות, חוסר שקיפות, הולכת שולל ומיינד-פאק מהסוג הכי נחות.
ולכן, מעבר לחוסר הסטייל, מתחשק פשוט לשאול אותם: "סליחה נשמות, אבל מה אתם בדיוק עושים? השתגעתם? אתם באמת לא מבינים שכל קמט שהחלקתם בתמונת היח"צ, כל כתם שהלבנתם, כל חגורת שומן ששאבתם, יוצרים באופן לא מודע - או שכן מודע - סדק נוסף של אי-אמון?”. מילא הייתה זו שוש פוליאקוב - אדם שאיש לא חושד בה שיש לה יכולת להסתיר משהו - שהייתה מרטשת את עצמה חזרה אל הילדות, אבל אתם?! למה אתם עושים את זה לעצמכם? למה לאשש את כל מה שאתם חשודים בו ממילא?
פורסם לראשונה: 00:00, 09.05.25
