בפעם הבאה שהבן שלי ישאיר לי כלים בכיור, ישכח את האורות דולקים או יברך בטוויטר את נשיא צרפת ב"לך תזדיין", אני לא מתכוונת להתעצבן כלל, אלא דווקא לחוש גאווה ולהגיד לו שהוא ציוני אמיתי שדואג לעתיד המדינה. אמנם לא כמו הנסיך ממיאמי שיודע להסתער עם ציוץ בין השיניים על הדמוקרטיה, אבל נדמה לי שגם לעזוב לימודים בחו"ל, להגיע לכאן מיד אחרי טבח 7 באוקטובר ולהתגייס למלחמה, עשוי להיחשב בקהלים מסוימים למעשה פטריוטי.
באופן כללי, אני מתחילה להפנים שדרך ארוכה עליי לעבור עד שאגיע להורות המיטיבה של איש החינוך והדרכת ההורים ביבי-מיכל-נתניהו-דליות, שמאמין בחינוך לנער – כי בנערה הוא מושקע פחות – על פי דרכו הפרזיטית, התגרנית והמושחתת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
ובהזדמנות זו, אם אני כבר מעדכנת גרסה הורית, אשמח ללמוד מתי לומר לבן שלי שהוא גיבור מפי שיקלי; מהו מוסר מפי סמוטריץ' ומה זה אורח חיים דתי על פי פורוש. אחרי שאשנן שגיבור הוא אדם העובר עבירה ביטחונית חמורה, שהרעבת שני מיליון תושבים פלסטינים בתיבול פוגרום יהודי בשטחים נקרא מוסר וששמירה על אורח חיים דתי מחייב השתמטות, שקרנות והתחמקות ממגע עם הרשויות, אעבור להקבצה א' - לבן גביר ולטלי גוטליב.
בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז תחילת ההפיכה המשטרית, העבריינות הפכה להיות משאת נפש שזורקים עליה סוכריות מהכנסת. שרים יוצאים מגדרם להלל ולשבח, לפאר ולרומם, להכשיר ולהלבין משרתי ציבור העוברים על החוק או לחלופין, את עצמם. ואיך לא? כידוע, המשרד של מירי רגב נחקר על תעדוף רמזורי ותקציבי; דוד ביטן נאשם בשוחד; כנגד מאי גולן יש חקירה על שימוש פסול בכספי ציבור; טלי גוטליב הוזמנה ולא הגיעה לחקירה על חשיפת זהות איש שב"כ; חיים ביטון על העברות תקציביות בלתי חוקיות; ניסים ואטורי ועמיחי אליהו על פריצה לבסיס צבאי; ויש את שמש העמים, עם שיא גינס של שלושה תיקים, לא כולל קאטרגייט. וזה בלי לדבר על הוותיקים: חיים כץ, אריה דרעי ובן גביר, שכבר הורשעו.
באופן טבעי, עקב ריבוי העבירות, אנחנו טרודים בניסיון לעקוב אחר נפתולי הסיפור, גיבוריהם ומה קדם למה. אבל תכלס? חמורה מהעבריינות היא הלגיטימציה. היחס אליה. עבירות, גם כבדות, הן משהו שחברה מתוקנת יכולה ויודעת להתמודד איתן. אבל כשהשלטון מציג את מוסדות המדינה - הצבא, שב"כ, מח"ש, בג"ץ וכו' - כמקומות שבהם נרקמות במחשכים תחבולות מלוכלכות ופוליטיות, הוא משבש את האמון הציבורי וזורע פרנויה. האזרח הקטן – גדול ככל שיהיה – הופך לחשדן. הוא כבר לא יודע מי בעדו ומי נגדו, מה נכון ומה לא נכון, הוא מפסיק להבין מי רוצה את רעתו. כשהחוקים מפסיקים להיות עקרוניים – לגופו של עניין – ומתחילים להיות אישיים – לגופו של אדם – הם יכולים לקפל את עצמם וללכת הביתה.
מה האירוניה הטרגית? ככל שהשלטון זורע בלבול, חוסר ודאות וחוסר אמון – "הפרקליטות תופרת תיקים", "התקשורת שמאלנית", "שב"כ נגד העם" – כך הוא יכול להצדיק את ריכוז הסמכויות הפסיכי, את הפיקוח ההדוק על המתנגדים לו ואת החקיקה האנטי-דמוקרטית. עולם תוכן ישן נכחד - שיח רציונלי מבוסס עובדות, ועולם תוכן חדש נולד - יצרים ואינטרסים סמויים.
הלאה. כשאזרחים חשים שהחוק כבר לא רלוונטי לעשיית צדק, הם עושים אחת מהשתיים: או נוטלים אותו לידיים ונהפכים בעצמם לעבריינים, או לחלופין, מתייאשים. קשה לדעת מה גרוע יותר - עבריינות או ייאוש. עבריינות מייצרת כמובן עוד עבריינות, ואילו ייאוש גורם לאנשים לראות "חתונה ממבט ראשון", לפנות לעזרה פרמקולוגית ולהפסיק להילחם על דמותה של המדינה. דמוקרטיות קורסות כשאנשים מפסיקים להאמין שהם יכולים לשנות את המציאות.
כשאזרחים חשים שהחוק כבר לא רלוונטי לעשיית צדק, הם עושים אחת מהשתיים: או נוטלים אותו לידיים ונהפכים בעצמם לעבריינים, או לחלופין, מתייאשים. קשה לדעת מה גרוע יותר
אפשר להתעודד בצרות של אחרים. גם טראמפ אוהב "ורי גוד פיפל" שעוברים על החוק, משקרים, גונבים מסמכים ועולים על גבעת הקפיטול כמו על בסיס שדה תימן. גם הוא מעניק חסינות מוסרית – לעיתים משפטית – לעבריינים שהוא מחבב, וגם הוא מעדיף נאמנות אישית על פני כישרון, הגינות, או אמירת אמת. כנתניהו, הקיף עצמו במשרתי ציבור שומטי לסת, וגם לו, אלוהים יודע איך, יש כל מיני דיכטרים וברקתים, שעיקמו כל חוליה מוסרית בעמוד השדרה שלהם כדי לשבת על כיסא. אבל. חבל. אנחנו לא אמריקה. ההתקפה האוטואימונית שלהם בכל זאת שונה.
לנו אין חוקה, אין הגבלה על קדנציות, אין עוצמה צבאית בלתי מוגבלת, אין ניצחונות מוחלטים ואין כלכלה בטוחה. אנחנו תלויים באחרים, לא אחרים תלויים בנו. הכשרת העבריינות והגזלייט המופעל כאן בחסות השלטון, המייצר דיכוטומיה בין העם האמיתי, השורשי, האותנטי, לבין ה"דייפ סטייט" המדומיין, גרוע הרבה יותר. כי הוא עובד. ערעור היסודות הדמוקרטיים שלנו לא קשור רק לכישרון הטרלול (הפסיכים שלנו הם באמת פתיתי שלג ייחודיים) וגם לא לעומק היסודות - בואו, מדינה שבקושי נולדה - אלא נובע גם מהסיבה הפשוטה שאנחנו כבר ממילא מעורערים עד העצם. אנחנו מותשים, אבלים ונושאים את ההבנה הבוהקת שאנחנו בסך הכל ג'ונגל יהודי בלב ג'ונגל איסלאמיסטי, ג'יהאדיסטי, בלב עולם שלא מחלק יותר וילות.
כדי שנהיה "גרייט אגיין" צריך הנהגה אחרת, וצריך המון כוחות. המון. באופן מעורר השתאות, יש כוחות ויש מנהיגים. אבל כשהשלטון מכנה גנבים, שקרנים, גזלנים, מגזלטים, בשם פטריוטים, לא פלא שהגיבורים האמיתיים מכונים כאן עבריינים.
בעוד ימים מספר יחולו ברחבי הארץ טקסי יום הזיכרון, וכמו בשנה שעברה ובשנה שלפניה משפחות שכולות ייאלצו לחוות בנוסף לאובדן גם את כאב הפיצול. חלק מהמשפחות יקדימו את ביקורן בבתי העלמין כדי להימנע ממפגש עם נציגי הממשלה, וחלק לא; חלק יברחו וחלק יישארו; חלק יארגנו לעצמם טקסי זיכרון אלטרנטיביים שיצערו אנושות את החלק שמעדיף את הטקס המרכזי, וההפך.
קריסת הממלכתיות הגיעה גם לקודש הקודשים של הכאב המשותף. באופן טרגי-אירוני, ככל שמתגברים המאבקים סביב יום הזיכרון ויום העצמאות, כך הטקסים הופכים להיות יקרים יותר ונוצצים יותר. אני רק מקווה שבמעבר אל יום העצמאות, לא נזכה לראות את איש שב"כ ה"גיבור" שהדליף מידע מדליק משואה.
