לא תהיה מלחמת אחים ובטח שלא אחיות. לא תהיה, מהסיבה הפשוטה שהאחים והאחיות שלנו קרובים מדי. זו לא קרבה מסוג "מה קורה אבאל'ה" או "אחי, מה עם ההזמנה שלי". זה באמת אבאל'ה או אח, אם לא שלך אז של בן זוגך. ובאופן מוזר, גם אם בערב פסח נתכנס יחד והם יגביהו כוס ויודיעו לך חגיגית שאת, במו ידייך, הרסת את המדינה ואת תודיעי להם שהם עיוורים וחצופים – את אוהבת אותם. כי בניכוי דעתם ומחצית אישיותם, הם אחלה של אנשים.
אנחנו ישראלים. אם יש משהו אחד שמשותף לכולנו, זה שאין לנו כלום במשותף. גם בין הקרובים לנו ביותר אין. למרות שכל משפחה יושבת לה ב"עבודת השורשים" שעשתה הילדה בתחילת התיכון על ענף משלה, אם תתקרבו, אתן תראו שמתוך כל ענף יוצא חוטר מטורלל. אחד עף ימינה, אחד שמאלה, אחד עף לרבי מלובביץ ואחד לקנדה. אנחנו ישראלים. פה זה לא אמריקה הדמוקרטית ואמריקה הרפובליקנית. יש שבטים, יש צביון, יש מגזרים, ברור שיש, אבל אין סטריליזציה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
בכל משפחה של ביביסטים יש את האחד שלא נדבק בפולחן האישיות של המנהיג העליון ובכל משפחה קפלניסטית יש מישהי שמעוניינת לשטח את עזה, את בג"ץ ואותך. בכל משפחה יש ריבים, וזאת לא מדברת עם זאת מאז שהתווכחו על הפיטורים של גלנט, וזה רותח כי הבן שלו במילואים בפעם השלישית בעוד הבן של אחותו שולח לו תמונות מחופי קנקון, ואחד נאמן לערוץ 14 ואחת מאוהבת ברביב דרוקר, וכל משפחה אומללה אומללה על פי דרכה, אבל מכאן ועד מלחמת אחים? שום סיכוי.
תראו, זה לא דומה ובכל זאת דומה. קחו משפחה שמרנית, מסורתית, מיישוב לא קיים בשם "זרע לבטלה". כל הילדים מוצלחים, לומדים, עובדים, מתחתנים מוקדם כדת משה וישראל בלי להדאיג את ההורים ברווקותם המאוחרת. רק אחד או אחת מתמהמהים. מתישהו, מול הדמות הקרובה במשפחה, המושתק ייאמר בקול. עכשיו, זה לא משנה איך נראתה ההתחלה ומה המשפחה חושבת על דוד ויהונתן, אבל קרוב לוודאי שבישראל של ימינו - החשוכה, הגזענית, המידרדרת והולכת בכל מדד אפשרי של שוויון - תצליח המשפחה להגיע אל קו הגמר של הקבלה. אולי אפילו של הגאווה. למה? משום שזה לא "הומו" וזו לא "לסבית" גנרית. אלה הבת, האב, הנכד או הנכדה. הומופוביה לחוד וקבלה לחוד.
אז מה כן יקרה? מה יקרה בהינתן שמלחמת אחים לא תהיה וישראל תמשיך בכיף שלה להידרדר למדינה מוכת מלחמה, ענייה, חשוכה, מכוערת, צפופה, רעה, בלי קצה קצהו של מפרש לבן באופק? אני יכולה רק להסתכל מסביב.
בשני העשורים שאחרי המהפכה האיראנית, עזבו, היגרו, נמלטו מאיראן בסביבות עשרה אחוזים מאזרחיה. בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, שליש. חוזרת שוב: שליש. מאז עלייתו של הוגו צ'אווס לשלטון, ונצואלה פלטה החוצה עשרים אחוז מתושביה. גם טורקיה ובלארוס חוות גלי הגירה עצומים. נכון שלתוך גלי ההגירה נכנסים שיקולים שלא קשורים רק להידרדרות השלטון: יש גם מצב כלכלי נואש, שינויים אקלימיים או סיכוי לא רע לקפד את החיים שעומדים מול עיניהם של המהגרים, אבל כיוון שהכל קשור לכל ומשפיע על הכל – משבר האקלים על מפלס האלימות, מפלס האלימות על המצב הכלכלי, המצב הכלכלי על המצב הפוליטי ובחזרה, ובערבוביה - די לזכור את העובדה הפשוטה שלאנשים יש רגליים. כשלא טוב, הם זזים. קרוב לארבעה אחוזים מאוכלוסיית העולם מתגוררת כיום במדינה שונה מזו שנולדה בה. די אם תסתובבו באתונה כדי לדעת זאת. עברית בכל מקום.
האם אני, ילדיי, מישהו מהמעגל הקרוב אליי נצטרף לסטטיסטיקה? מבין חברותיי בנות גילי, אני לא מכירה אף אחת שעזבה או מתכוונת לעזוב. אף אחת. אבל עשור או שניים מתחתיי אני מכירה לא מעט. ההבדל נעוץ בעומק השורשים ובקילומטראז' שנותר משארית החיים. לכן, בהתלבטות המייסרת בין חירות פרטית לבין נאמנות כללית לשבט, ללאום, לקהילת הזיכרון היהודית, הגיוני שיהיו אלו המשפחות הצעירות, המוכשרות, המשכילות שיהגרו, המשפחות שילדיהן מספיק צעירים לאבד את המבטא והוריהן לא מספיק זקנים כדי לכבול אותן לדאגה.
ואכן, מתרחשת כעת הגירה שקטה, גדולה, שהולכת ותופסת תאוצה. קבוצת הגיל המרכזית, על פי נתוני הלמ"ס, היא 44-25. כלומר, האזרחים והמשפחות שמחזיקים חלק ניכר מהתשתית הכלכלית, החברתית והביטחונית של ישראל. גם אם נקודת השבירה שלי נמוכה הרבה יותר ונמצאת הרחק למטה, בעומק הפח, אין לי טענות. אין לי, כיוון שאני לא יכולה למפות את הסיבות שאישאר. אם אידרש ליושר, הסיבה היא שאין לי אפשרות. ובמילה אפשרות אני לא מתכוונת רק ליכולת לחיות בסבבה במקום אחר בלי אזרחות אבל עם נטפליקס, מזגן וירקות אורגניים, אלא גם לאפשרות לזהות את עצמי, להיות אני, בלי כאן. אני זקנה מדי. אני זוכרת את שיר הפתיחה של התוכנית "ריצ'רץ'" בשחור-לבן.
מתרחשת כעת הגירה שקטה, גדולה, שהולכת ותופסת תאוצה, של האזרחים והמשפחות שמחזיקים חלק ניכר מהתשתית הכלכלית, החברתית והביטחונית של ישראל
אפרופו זִקנה. שמתן לב שאצל חלק מתומכי ההפיכה ומשופרות השלטון התפתח נוהל בוז חדש כלפי המפגינים, המתבטא בגילנות? האזרחים שיוצאים לרחובות למחות על הביזה, ההפקרה, שמגיעים שבוע אחרי שבוע, לפעמים כל השבוע, בקור, בחום, לעמוד לצד משפחות החטופים, מואשמים לאחרונה בקשישות מופלגת. "אנשים בגיל של סבתא שלי", גיחכה קטי שטרית, שמבוגרת ממני בשמונה שנים. מעבר לכך שלצערי אין מספיק צעירים בהפגנות - בין השאר כי הם נמצאים במילואים בפעם השלישית והרביעית או מתקשים להרים את הראש בינות לשברים ולפקקים - זה יהיה עוד יותר נכון בעתיד, כשגם הנכדים שלה יעזבו את הארץ הדורשת מהם מידת פראייריות לא תקינה. כלומר, אם הם לא בדרך להפוך לחרדים נטולי השכלה ואפשרויות, או לסמוטריצ'ים הנושאים פניהם השמיימה לגאולה.
אני חוזרת להתחלה. לא תהיה מלחמת אחים, כי בכל משפחה הוזרק כבר הנסיוב מזמן. כל משפחה ישראלית כבר עברה את מבחן הסכסוך. במאמץ ובכאב היא סובלת את מי שלדעתה נושא את הנגיף שיחסל את המדינה. לא תהיה מלחמת אחים, אבל אם לא תהיה התקוממות אזרחית כנגד השלטון, גם לא תהיה מדינה לחיות בה כשבט אחים.
