מוזר. דווקא עכשיו בחרה הפסימיות שלי לעלות על שרטון. "זה יכול להיות?" שאלתי את דמותי שבמראה, בעודי מחדירה בטפיחות קלות קרם אנטי-אייג'ינג לצוואר השקנאי שלי – סימן מובהק למחשבה שיש מציאות שניתן עוד לתקנה וליישרה. "בהחלט", הינהנתי. "אבל איך, למה", הקשיתי, "הרי כלום לא השתנה לטובה ואנחנו כפסע מלהפוך למונרכיה".
נכון, כלום לא השתנה לטובה, להפך. מעגלי האבל, הכעס וחוסר האונים רק הולכים ומתרחבים. המתים מתים, החטופים לא חוזרים, הצפון והדרום לא משתקמים, יוקר המחיה ומכירת הכרטיסים למופעי אייל גולן בנסיקה. המציאות כאוטית והשלטון מפגין קשת מופעים הנעה בין נורא לבין איום ונורא. רע, רע לתפארת, רע בקטע אחר. אבל מה שמעודד, לפחות אותי, זו העובדה שנדמה לי שדי, שכעת, אחרי הודעת הפיטורים המדהימה הזו, עברנו איזשהו גבול. שצריך להיות לא רק עיוור, אלא יצור אחר, חייזר, כדי להכחיש שאנחנו מנוהלים רע יותר מצוות "שפע יששכר". כוכבה היא אנוכית, נרקיסיסטית, קטנונית, חסרת עכבות - אבל לא מושחתת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
פיכחון הוא עניין קשה וכואב. השלטון, שהיה עד לא מזמן המולת רחוב מעצבנת בצד החיים, משהו להתעניין בו ולריב בגינו עם חברים, עבר במהירות עצומה, בשנים מעטות, להיות עבור אזרחים רבים סיבה לערעור קיומי, סכסוך פנימי, קיום שמתלווה אליו בחילה מוסרית מתמדת. גם אם כל הסימנים היו שם קודם ואת מסדרונות הכנסת החליפו אופורטוניסטים בגובה דשא, נדמה לי שבשום שלב - גם לא אחרי שההפיכה המשטרית החלה, גם לא אחרי הכאפה האיומה של 7 באוקטובר, גם לא לאורך המלחמה ובתוך החדשים שבהם בליל הכאב, הבהלה והכעס, הטיחו אותנו ביתר כאב וזעם האחד בשני – השחיתות של השלטון, הגרגרנות, הכוח, חוסר הכישרון וחוסר ההגינות היו כל כך שקופים.
אני קוראת על הפרשה המכונה קטארגייט ומתעודדת; אני רואה שההפיכה המשטרית חזרה כצונאמי ומזדקפת; ביבי תובע את בוגי שתובע ממנו לומר אמת? נהדר; הממשלה מוסיפה ארבעה חודשים לפז"ם של חיילי הסדיר, ובאותה נשימה מממנת במיליארדים חוק השתמטות? כל הכבוד. ארגונים ממלכתיים - צבא, משטרה, שב"כ, עיריות, מועצות - מתרוקנים מאנשי מקצוע, וזה לא משנה אם מדובר בדניאל הגרי, האיש הנכון במקום הלא-נכון, או ברונן בר, או בדובר בלשכתה של שרת הרמזורים שהציג את נתוני הקטל בדרכים. תודה שלטון, אתם עושים עבודה מצוינת בעבודתכם המושחתת. משרד אחרי משרד: חינוך, תחבורה, הגנת הסביבה, הכל הפך לביצת מקורבים, התנהלות של מאפיה. תודה על הבהירות, תודה על חוסר הבושה.
אני קוראת על הפרשה המכונה קטארגייט ומתעודדת; אני רואה שההפיכה המשטרית חזרה כצונאמי ומזדקפת; הכל הפך לביצת מקורבים, התנהלות של מאפיה. תודה על הבהירות, תודה על חוסר הבושה
"צר היה כל כך, הייתי אז מוכרח לפרוש כנפיים ולעוף", שר שמוליק קראוס, "אל מקום שבו אולי כמו הר נבו רואים רחוק, רואים שקוף". השקיפות, אליבא דיענקל'ה רוטבליט, היא מילה נרדפת לתקווה, נדמה לי, ומכאן האופטימיות הזהירה שהגענו לשם. אני מתעודדת משום שזה נעשה בלתי אפשרי להצדיק ראש ממשלה, מוכשר ככל שיהיה, שמסית נגד צה"ל, מערכת המשפט ושב"כ, מסית נגד משפחות החטופים ונגד אנשים שהוא עצמו מינה. אין איך לגזלט את זה. זה שקוף מדי. זאת לא ההפיכה המשטרית, שכדי להבין את נכלוליותה ואת השסע שעליו היא רוכבת צריכים להיות בקיאים במשפט הישראלי, בהיסטוריית המינויים, בחוקי יסוד ובסיבות העלומות שיש לאיש כמו לוין להפוך לסוכן כאוס. במיוחד כשהטרמינולוגיה שבה נארזה ההפיכה נעזרה במילים כמו "תיקון", "הגמוניה" ו"דמוקרטיה". אבל עכשיו? כשכבר לא מדובר בוויכוח על "זכות העמידה" אלא יותר בסרט בשם "אנטומיה של נפילה"?
אני מתעודדת כיוון שהשר קרעי - ועזבו בצד את מלחמתו בעיתונות החופשית - מפרסם קריקטורה אנטישמית שבה רואים את ראשו של רונן בר עולה באש, וכעבור שבועיים אכן מעלים אותו על המוקד; כי במסדרונות הכנסת מכים משפחות של חטופים; כי ניסיונותיו של יריב לוין להיפטר משלטון החוק וניסיונותיו של גדעון סער להיפטר מאישיותו הקדם-ביביסטית מגולמים באופן ויזואלי בניסיונותיה של שרה להיפטר מסימני הגיל. זה ברמת ה"פריק שואו". זה מחלץ צחוק של תדהמה.
פעם הודיתי בליבי לבחור שאהבתי על כך שהיה טיפה יותר מדי חרא. הוא עשה מעשה פשוט, חד-משמעי, שקוף, שאחריו לא יכולתי להמשיך עם ההכחשה. קצת פחות חרא, ועוד הייתי עשויה להתחתן איתו. אותו דבר אני מרגישה כעת: תודה שאתם עד כדי כך. ויש, יש עדיין למי להשוות. יש איך להיזכר.
מצד אחד עומד אלי שרעבי - ומצד שני עומד סמוטריץ’ שהתנגד לשחרורו; מצד אחד עומדת היהדות של רייצ'ל גולדברג-פולין - ומצד שני היהדות של בן גביר ואורית סטרוק; מצד אחד יאיר גולן ונעמה לזימי מחבקים משפחות, נמצאים בו-זמנית בארבעה מקומות - ומולם מקציפים ומקללים אותם כמוכי שיגעון ניסים ואטורי וגלית דיסטל-אטבריאן; מצד אחד אלפי אזרחים עומדים ומתייפחים בשולי הכביש, מלווים את הביבסים בדרכם האחרונה - ומצד שני שׂרים ערלי לב אוטמים אוזניים לקולות השבר והשכול.
בתחילת המלחמה ישבתי עם כמה חברות וניחשנו עתידות: כמה זמן תימשך המלחמה, מתי יחזרו החטופים, איראן כן, איראן לא, מה תהיה תמונת הניצחון, כאלה. אמרנו, נבדוק עוד שנה. בדקנו. הציוּנים של כולנו היו נמוכים מהממוצע הארצי במתמטיקה. בושה של עתידות. אף אחת, מלבד הגאונה, לא ניחשה שביבי יחזיק מעמד. זה נראה אז בדיוני.
מצד אחד, כישלוני בתחום התחזית מערער לי קצת את הביטחון. מצד שני, כמה אפשר? גם עכשיו אני אטעה? כשראש הממשלה אשכרה עושה צעדים אופרטיביים להיפטר מהפעימה השנייה, מהמשך משפטו, מוועדת חקירה ממלכתית ומכל מי שנותרו בו גרגיר הגינות ותא של מחשבה עצמאית? גם עכשיו, כשהטבעת הולכת ומתהדקת סביבו וכשעוד ועוד תחקירים על מחדלי הממשלה ועל תפקודם של השרים נערמים? עד כדי כך אני לא מבינה יותר כלום? סליחה, אבל אני לא יכולה לקבל את זה. זה קשה מדי. זה מערער מדי. זה כמו להודות בכך שדברים באמת עשויים להתפרק, להתעוות, לקמול, להתכער ולמות. כמו צוואר, כמו מדינות. זה בלתי אפשרי לחשוב שאין ולא יהיה תיקון. אחרי פסח אני קובעת תור לניתוח מיני ליפט.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.03.25
