ליל הסדר / ההכנות שלי לפסח כוללות הסתגלות למחשבה שגם הפעם לא אברח לקצה השני של העולם. גם הפעם, שהיא כל פעם מאז שעמדתי על דעתי. בנוסף, התחלתי ניקיונות. אני ממרקת ומשפשפת את הפאסיב-אגרסיב שלי, מעקמת את גֵווי על מנת להשתופף באומללות ולדרוך באופן מכוון על תכולת כלי המטבח הכשרים המפוזרים למרגלותיי (שעליהם אחראי שוכן בית מסוג דוס). אני לא אברח מכיוון שעם כל הכבוד - ואין כבוד - אני היא המארחת. כל שנה אני בשוק מהעובדה שאני היא הדודה שפותחת את הדלת ומקבלת שלוש מגבות מטבח, וכל שנה אני עדיין אומרת "תודה" ו"לא הייתם צריכים". מה נשתנה?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
הכל השתנה, בהחלט. ובכל זאת לא אברח, לא אצא לחופשי, לא אחיה את צו חירותי הפנימי הטוען שאי-אפשר להודות, להלל, ולשבח ישות שאינני מאמינה בקיומה, וגם אם הייתי מאמינה, ספק אם הייתי חושבת שהיא זאת שהוציאה אותנו מצרה ולא הכניסה אותנו אליה עם הנטייה שלה להיקשר בקשרי אהבה אובססיביים. מה אני, ברדוגו מול ביבי? וכך, למרות שאין טקסט שהוא יותר אצבע בעין השנה מההגדה – כי איך אפשר לדבר על חירות, על הנהגה, על דם ועל צפרדע, כשכל כך הרבה דם נשפך וכל בוקר שליח של וולט מגיע עם צפרדע חדשה לבליעה – אני בכל זאת אשב בחברת משפחתי ואספר ביציאת מצרים.
לא אברח מהסיבה הפשוטה שמסורת חזקה יותר מחירות והסללה חזקה יותר מטעם ספרותי (הרי אין מצב שמבחירה הייתי משאילה בספריית בית אריאלה את הפמפלט הזה); כי אני קשורה לתמרורי ה"עצור! חג ומועד לפניך", המפוזרים במרווחים שווים לאורך חיי האדם וקשורה לילדים ולמשפחה שלי, שברדיוס הרחב שלה היא גם קהילת הזיכרון היהודית. כי אין מה לעשות, משפחה זה פיגוע שאי-אפשר לוותר עליו. וחוץ מזה, אם לא אגיע ל"שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ" בשתי פעימות – פעם בערב פסח ולמחרת בלי שולחן ובלי לערוך, אלא ישר מהמקרר – איך אירשם בסוף חבילת המצות ל”סבתא חוזרת לג'ינס”?
המכה השמינית / מכל מכות מצרים המבעיתות והציוריות, אני מתפעלת במיוחד ממכת הארבה. אולי כי יש אותה באמת. אין שום דבר אגדתי בה. יש נחילי ארבה גם כיום. האירוע החמור ביותר בישראל של נחיל ארבה נרשם בשנת 1915, גרם לנזקים חמורים לחקלאות המקומית וכתוצאה מכך גם לרעב. השני, שהתרחש במרץ 2013, רגע לפני פסח, נרשם אצלי כשפרט בודד מהקבוצה, שהגיעה ממצרים והמשיכה בנחישות עד הגליל, נחת בטעות אצלי בגינה. חגב ענק הגיע לבקר, בצבע ירוק זרחני, שכמותו לא ראיתי ליופי.
מאז שגילו חברות היופי והנוי, האופנה וכלי הבית, מארגני ומארגנות סדנאות ההעצמה הנשית, את האפשרות להעצים את חשבון הבנק, יום האישה נמתח לחודש. מי יודע, בסוף עוד נגיע אפילו לחיי אישה שלמים
כשהם אינם קבוצה מבעיתה של מיליוני פרטים, הארבה הם פשוט חגבים שחיים כל אחד את חייו הפרטיים ואת סגנון הניתור המועדף שלו. הם הופכים למפלצת רק בהינתן האות. והאות ניתן בעיקר אחרי שנים גשומות. זה הולך ככה: הגשם מוביל את החגבים לתופעת "בייבי בום", כך שבדור הבא יש הרבה יותר פרטים. הצפיפות סביב מקור המזון המתמעט שוב בעונה היבשה, החיכוך המתמיד, גורמת למערכת העצבים שלהם לשחרר כמות גבוהה של סרוטונין - מוליך עצבי שנמצא גם במוח שלנו - שמצידו מחולל בגופם ובהתנהגותם שינויים פלאיים. החגבים הופכים גדולים יותר, חזקים ותוקפניים יותר, וצבעם משתנה. הם מפסיקים להיות פרט והופכים לאחד - נחיל של השמדה המונית, כוח הרס בלתי מרוסן. ביום אחד של פשיטה, נחיל מסוגל לכלות כמות מזון המספיקה לעשרות אלפי אנשים.
מכות מצרים, איומות ככל שיהיו, לא נועדו לשמש מטפורה. הן נועדו להסביל את המצרים ולהבהיל את הילדים בליל הסדר. רק מכת הארבה לוקחת על עצמה, בנוסף לסבל שהיא משיתה, לשמש גם משל יפה על היחסים השוררים בין פרט לבין כלל, ולהזהיר מפני הרגע שבו אדם יכול לכבות את האינדיבידואליות שלו ולהצטרף כבורג למכונת השמדה עצומה. אני חושבת שלא לחינם המכה הזו, דווקא היא, ממוקמת כל כך גבוה בהיררכיית הזוועה, שתי פעימות מתחת לבכורות.
חיי אישה / מרץ הוא כידוע חודש האישה. פעם היה רק יום האישה, שחל ב-8 במרץ, ואז התגמש היום ונמתח לשבוע, אבל מאז שגילו חברות היופי והנוי, הלייזר והזר, האופנה וכלי הבית, מארגני ומארגנות סדנאות ההעצמה ברוח הנשית, את האפשרות להעצים את חשבון הבנק דרך תפיסת טרמפ על אלפיים שנות החלשה, נשרכה האישה לכדי חודש. מי יודע, בסוף עוד נגיע אפילו לחיי אישה שלמים.
בכל אופן, גם אני מילאתי את הלו"ז שלי החודש בניסיון לקושש פרנסה, וכפועל יוצא נפגשתי עם לא מעט נשים – ערב רב של מגזרים וגילים – שכולן היו לבושות, נעולות, מאופרות, מגוהצות, מסופרות, מפונפנות, מוּזרקות, מריחות ומחוטבות כל כך הרבה יותר טוב ממני, עד שלא יכולתי שלא להרגיש מאוד מוחלשת מבחינה אסתטית ונופית. אני לא יכולה לתת אומדן מדויק לשעות הטיפוח שהובילו אותן לתוצאות כל כך מרשימות, אבל אני יכולה לתת את שלי: הזמן שלוקח לי לצאת מהבית הוא מהיר יותר מהזמן שלוקח לכלב ממוצע לשעוט במורד המדרגות אחרי ששמע את קרקוש החגורה. באמת.
אני לא יודעת איך פותרים את העניין הזה. אף אחד לא הכין אותי לעובדה המצערת שטריקו בערב זה כבר לא בד לגיטימי, שצריך להתחטב גם בזרועות, ששיטות איסוף השיער, או לחלופין ליפוף הבדים סביב הראש, התפתחו כל כך, ושניתן למחוק את סימני הגיל יותר טוב מהפוטושופ של שרה. אני בשוק. אני המומה.
איך לעזאזל אצליח להיות גם חכמה המשייטת בהתנשאות מעל טרנדים אופנתיים ותעשיות נצלניות; גם רשעה שלעולם לא תסגיר שהזריקה, הרימה, מתחה או שייפה; גם תמה שתקבל את מה שלא ניתן לקבלו - קרי ההזדקנות, ההתבגרות, ההתפוררות; וגם זו שאינה יודעת לשאול וגם לא רוצה לשאול את הילדות שלה, שאותן היא מסלילה להיות בלתי מרוצות כמותה, אם היא יותר רזה או יותר שמנה מזו שהרגע חלפה מולן ברחוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
