ברגע שהוא נכנס לחדר ואני קם לקראתו ביד מושטת - אנחנו לא מכירים - ליאור כהן מצמיד אותי לחיבוק חם. שום יד, שום לחיצה. החיבוק שלו משמעותי; הוא איש גדול ונוכח - 1.94 מטר, עיני פלדה כחולות. אם היה נולד בחלק הפחות טוב של לוס-אנג'לס הוא היה יכול בקלות להיות אחד מהחבר'ה - לא המנהל של ג'יי-זי כפי שהיה, אלא אולי שומר הראש שלו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
אבל ליאור כהן, 65, כיום מנהל חטיבת המוזיקה של יוטיוב העולמית, הוא מי שהוא: אולי המנהל האגדתי ביותר בעשורים האחרונים בעולם המוזיקה, וללא ספק מי שנחשב לאחד היותר-פרועים שבהם; הוא לא צפוי, נע בין המתקת סוד שקטה וחיבוקים אבהיים ל"פאק, יה!" כשהוא מתלהב. בתעשיית המוזיקה הוא היה תמיד הכדור התועה, "פרוע", "מפיל אימה", "פה גדול". מי שהלך רחוק יותר מכולם, לכל הכיוונים: התקפי מאוד בעסקים, אישי ומחבק מאוד בניהול האמנים שלו. יודע להחתים את רד הוט צ'ילי פפרז לפני כולם, יודע לקפוץ לביתה של מריה קארי הבוכייה - רגע אחרי שנזרקה מחברת התקליטים וירג'ין ב-2002 - ולסגור איתה, בתוך חצי שעה, חוזה חדש בוורנר ("הוא אבהי מאוד", קארי תעיד בראיון). יודע להיות החבר הקרוב ביותר של קניה ווסט בשנים הטובות ("אני הליאור כהן של דיור", ווסט דיקלם בשיר "השטן בשמלה חדשה"), וגם לקרוא לו "מטורף קרוע" בימים אלה, ולא לסלוח.
ליאור כהן אף פעם לא לקח שבויים; הוא החתים אותם ועשה מהם מיליונים, והיה ונשאר הסיפור שאין דרך להמציא: בן לזיוה סירקיס ואלישע כהן, שעזבו את ישראל, נולד בניו-יורק, ושלוש שנים מאוחר יותר, כשהתגרשו, נשלח עם אחיו הראל למשפחת אומנה בישראל, רק כדי לחזור לארה"ב בתחילת שנות ה-80 לביתם של אמו ובעלה השני, פיליפ שולמן, פסיכיאטר יהודי שהוא רואה בו את אביו האמיתי, ולהתחיל לעבוד בסניף בנק לאומי בלוס-אנג'לס. ואז, לילה אחד, לפגוש במועדון, אחרי הופעה, את ראן די-אם-סי, להתחבר איתם ועם ראסל סימונס – שבדיוק הקים אז בניו-יורק חברת תקליטים שחורה קטנטנה בשם 'דף ג'אם' – ולקבל ממנו הצעת עבודה לא ברורה. "והגעתי לניו-יורק בינואר 83' עם נעל מחוררת שהשלג חדר דרכה, עליתי למשרד הזעיר של ראסל סימונס - היו שם שלושה אנשים שלא היה להם מושג מי אני, הוא לא אמר להם שאני בא, ושלושתם נראו מדוכאים. שאלתי אותם מה קרה, והם ענו, 'ראן די-אם-סי בנמל התעופה בדרך לסיבוב הופעות ראשון מחוץ לאמריקה, ומנהל סיבוב ההופעות נעלם (בהמשך יתברר שהפריז מעט בסמים - ר"ש), ולאף אחד מאיתנו אין דרכון'. אמרתי, 'לי יש דרכון'. הגעתי לשדה התעופה, והלהקה זיהתה אותי מהמופע, ואמרתי להם, 'אני מנהל סיבוב ההופעות החדש'. ואז ההצלחה שלהם התפוצצה, ואני הייתי איתם".
התכונה הזאת שלו - להגיע - תהפוך אותו, לבסוף (למעשה מההתחלה) למטאור בתעשייה: הוא יהפוך ליד ימינו של סימונס ב"דף ג'אם" ("המוח", סימונס יגדיר), יחתים את דה לה סול, הביסטי בויז, טרייב קולד קווסט וסליק ריק, בין השאר - ואז יאחד את "דף ג'אם" עם החברה של ג'יי-זי, ימכור הכל ל"סיגראם" תמורת 180 מיליון דולר, יתמנה למנכ"ל וורנר מיוזיק (אז בבעלות 'סיגראם') ויהפוך לחלק מתעשיית המיינסטרים שעד אותו רגע עשה הכל כדי לאתגר מבחוץ.
"אני לא מאזין מוזיקלי במיוחד. הבן שלי הוא כזה הרבה יותר ממני - הוא מנגן בס, יש לו 100 אלף שירים בראש שהוא מסוגל לשיר לך בכל זמן, אני לא אצליח לשיר או לדקלם אפילו אחד מהשירים שעברו דרכי"
זה לא שינה אותו, וכהן הוביל את וורנר לתקופה הטובה בתולדותיה, עם החתמות כמו צ'ילי פפרז, שאניה טווין, ברונו מארס, בון ג'ובי, קניה ווסט, אלביס קוסטלו ומריה קארי. הראשון לזהות? כהן יגיד שהוא בעיקר הראשון להופיע בשטח. "זה חלק מהדי-אן-איי שלי - שאני פשוט מופיע. אני שם את עצמי בסיכון. זה בעיניי הדבר הבסיסי שצריך כדי להצליח בעסקי המוזיקה".
אבל איך לומדים לזהות מה יצליח?
"אני עדיין לומד, זה תהליך של חיים שלמים. אבל הדבר המרכזי הוא להיות סקרן ולהיות מוכן לסבול המון כאב ופגיעה מאמנים שאתה משקיע בהם את ליבך ונשמתך ומאמץ ותמיכה וכסף, ובסוף הם נכשלים והעולם לא ישמע עליהם, ואתה צריך לקום מהרצפה כל פעם מחדש".
אבל כשאתה שומע משהו, אתה יודע?
"אני לא מאזין מוזיקלי במיוחד. הבן שלי הוא כזה הרבה יותר ממני - הוא מנגן בס, יש לו 100 אלף שירים בראש שהוא מסוגל לשיר לך בכל זמן, אני לא אצליח לשיר או לדקלם אפילו אחד מהשירים שעברו דרכי. אבל אני שומע הכל, ואני לא מחתים אף אחד לפני שביקרתי אצלו בבית. עד הבית הם יכולים לבלשט אותי. אבל באופן טיפוסי, הבית חושף הרבה על הבנאדם. אם אני רואה תמונה של אחד ההורים באיזו מסגרת בבית, זה אור ירוק מבחינתי. אם אני מצליח לדפדף להם בתקליטייה - זה אור ירוק. ואז אני רוצה לראות אותם בהופעה ולהרגיש את המולקולות באוויר סביבי משתנות. באופן בסיסי אני רוצה להחתים אמן שאמא שלי בת ה-94 תוכל להגיד עליו: יש בו משהו. משהו לא מובן מאליו. אני אחפש תמיד את הפרופיל המסוכן יותר, לא את השתיים-ועוד-שתיים-שווה-ארבע. את הדברים שנוטים לא לעשות היגיון".
איך למשל התחלת לעבוד עם ג'יי-זי?
"את ג'יי-זי פגשתי אצל ביג דדי קיין, היה לי אז את אלבום הפסקול של Rush Hour, היה שם שיר שלו, והוא רצה להוציא ממני את הזכויות, ניסה לאיים עליי ולהתבריין עליי, ואני סירבתי להיכנע מול כל האיומים והבריונות, ודווקא בגלל שלא נכנעתי הוא התעניין בלחבור איתי. ככה זה התחיל".
מה לגבי רד הוט צ'ילי פפרז? היה לך מושג שהם יישארו יחד כל כך הרבה זמן?
"זה נאיבי לחשוב שאתה יודע משהו. אני מאושר שהצ'ילי פפרז נשארו יחד, הלוואי שלד זפלין היו נשארים ככה".
מה בעצם קרה לקניה ווסט? הוא באמת אנטישמי?
"הייתי חבר באמת קרוב שלו ולא ראיתי את זה. מה שראיתי זה גאון מבריק, אחד האנשים היצירתיים, הסקרנים, המעניינים והמוכשרים שפגשתי. מעולם לא ראיתי אצלו שנאה. אני חושב שאתה יכול להיות בו-זמנית פסיכופת ואנטישמי, אבל הראשון לא יכול להיות תירוץ לשני. בבירור יש לו בעיות נפשיות, אבל העובדה שיש לו אותן לא גורמת לי לסלוח לו".
בגילו, ליאור כהן הוא בבירור - וגם לעדותו - בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי, "תודה לאל שהייתה לי ילדות אנלוגית, כי הטלפון הנייד הזה הוא רק מכשיר בשבילי, זה לא החיים שלי, ואני באמת מאמין שתוך שנה, חלק מהמסעדות הכי פופולריות יהיו אלה שמבקשות ממך להפקיד את הטלפון בכניסה".
מבחינת יוטיוב, כהן הוא המגשר המושלם בין שני העולמות. הוא מעריץ סטרימינג שגדל על תקליטי ויניל, מודע עד כאב למגבלותיו, אבל מבין אותן טוב מספיק כדי לדעת איך לייצר בעבודה את ההפך מהן: "אני בחור בן 65, אני מגדל ילדים, משחק גולף, קורא ספרים, הולך למוזיאונים, אשתי באה למיטה ואומרת, 'קורא מחקר שוק, הא?' ואז אני מניח אותו בצד. עכשיו תחשוב על בן ה-15 ההורמונלי שעדיין מפענח דברים; בשבילו כל זה ממש לא מתאים, בשבילו יש רק את התנועה הזו (כהן מדגים תנועת גלילה בטלפון), והמטרה שלי היא להפוך את התנועה המכוערת הזו לתנועה כזו (מדגים תנועת דפדוף בערימת תקליטים בחנות). הג'וב שלי לא ייגמר לפני שעשרת אלפים ילדים יעמדו בגשם בהמתנה לאיזו הופעה, מאוחדים ברצון לשמוע יחד שיר מסוים. על זה אני נלחם, כי הגלילה היא כאן ואין איך לעצור אותה".
לילדים כיום יש בכלל סיכוי להתאהב באלבום שלם, כמו שאנחנו היינו עושים?
"אתה ואני, היחסים שלנו עם מוזיקה התבססו על האזנה. ישבנו והקשבנו, ובבסיסנו אנחנו מאזינים, חולמים על המילים, מחפשים את הקרדיטים על העטיפה. הילדים לא רוצים פשוט להאזין או לצפות. הם רוצים לקחת חלק. לתת לילדים אפשרות להשתתף במוזיקה. User Generated Content - תוכן שגולשים מייצרים תופס כיום 30 אחוז מהרווח בתעשיית המוזיקה. ילד שאוהב את המוזיקה משתתף בה וגם מקדם אותה, זה כאילו יש לך צוות רחוב דיגיטלי. מה שהתעשייה התנגדה לו פעם, היא מחבקת כיום".
משפחת סירקיס-כהן הענפה - שכהן הגיע לישראל השבוע כדי לבקר (יש לו אח ואחות כאן, ולא מעט אחיינים) - "ידועה, למרבה המזל וחוסר המזל, רק בזכות רות סירקיס, והיא בהחלט חלק מהשבט, אבל יש לנו עוד רבים וטובים".
הוא עצמו הגיע, ללא ספק, רחוק יותר מכולם, אבל הוא בקושי דובר עברית, וצפה במלחמת 7 באוקטובר מרחוק. "לא דאגתי למשפחה שלי, דאגתי ואני עדיין דואג למילואימניקים הישראלים בעזה, סטודנטים, ברמנים, בנקאים, שפתאום נקראו והם בעזה. בכל פעם שראיתי מישהו שנהרג יכולתי רק לדמיין מה ההורים עוברים. אלה היו הדאגות שלי, ואני אסיר תודה לאנשים האלה על מה שהם עוברים".
בשלב מוקדם של המלחמה כהן עוד ניסה ליזום הקלטת שיר תמיכה בישראל, אבל גילה שאין עם מי ועל מה לדבר. "בסוף זה תלוי באומץ של אדם אחד להתייצב ולא לדאוג מתרבות הביטול. בינתיים קיבלתי מאמנים הרבה מאוד תשובות שליליות - לפעמים אמפתיות - וגם 'אני בעניין' אבל אחר כך לא הצלחתי ליצור איתם קשר".
מה חשבת על אמנים כמו ניקאפ או פונטיינס די-סי, שמשתמשים בבמה שקיבלו – למשל בקואצ'לה – להצגת מסרים פרו-פלסטיניים?
"שהם נמצאים בצד הלא-נכון של ההיסטוריה. הם בורים שמחפשים לעצמם כותרות ואיך לתדלק שנאה והרס, בלי להבין".
למוזיקה ישראלית אתה מקשיב כיום?
"לא לאחרונה, לא. דיברתי עם אביב גפן כשהוציא אלבום, ושמעתי את טונה וזה קול - הזכיר לי קצת את PNL מצרפת - ואני תמיד בעד כל דבר שקשור לישראל, כולל באירוויזיון, אבל להגיד לך שאני חובב של מוזיקה ישראלית? לא".
במהלך המסע הזה כהן הספיק להיות נשוי שלוש פעמים - את אשתו הראשונה הכיר בהקלטות קליפ של הביסטי בויז, עם השנייה הביא שני ילדים - ביאה ועוז - וכיום הוא עם אשתו השלישית, הדוגמנית הסינית לשעבר ובכירה ב'כריסטי'ס', שין לי, שאיתה הביא לעולם, לפני ארבע שנים, את קליאו. "ולפני ארבע שנים, כשאמא שלי הייתה בת 90 והבאנו את קליאו לפגוש אותה, ישבתי עם אמא על המרפסת, והיא אמרה לי 'ליאור, אני עדיין לא מבינה מה אתה עושה למחייתך'. אמרתי, 'אמא, אני עוזר לקרב מוזיקה לאנשים'. והיא שאלה, 'מה זאת אומרת'. אמרתי לה, 'הטלפון שלך, למשל. ידעת שהוא כמו חנות תקליטים?' והיא אמרה, 'אני לא מבינה'. אמרתי, 'אוקיי, אמא, את מפתח-תקווה, היית פעם בת 16, מה אהבת לשמוע אז?' והיא מיד אמרה, 'הפינג'אן' ("הרוח נושבת קרירה" – ר"ש). אמרתי, 'תני לי לקחת סיכון ולתקתק את זה'. וזה התחיל לנגן בטלפון, ובהתחלה ראיתי על הפנים שלה את קורי העכביש מתחילים להיקרע. ואז היא מחאה כף עם מחיאות הכפיים בשיר ולקראת הסוף היא התחילה לשיר את זה, עם דמעות בעיניים. עכשיו, זה היה רגע מוזר מאוד בשבילי כי ראיתי את אמא שלי בוכה רק פעם אחת בעבר - היא ישראלית קשוחה שנפצעה במלחמת השחרור - וכשהשיר נגמר זה היה קצת מביך. בסוף אמרתי, 'רואה, אמא? זה מה שאני עושה'. והיא אמרה, 'יש לך ג'וב מאוד טוב'".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.05.25
