אז מה אם רק בשתיים לפנות בוקר היא חזרה הביתה מהופעה בעין יהב, אי שם בערבה? הראיון נקבע לעשר בבוקר וניצה שאול מתייצבת בזמן, אנרגטית ורעננה. "אני רק בת 74", היא מצטנעת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
לפי ויקיפדיה, בסוף יוני תחגגי 75.
"וזה אומר שאני עדיין 74", היא מצחקקת כמו ילדונת שנתפסה על חם. "מי שרוצה לדעת את תאריך הלידה המדויק שלי שיעשה גוגל. בכל המקצועות נוטים לשפוט נשים לפי הגיל וזה מקומם, אז אני לא נותנת יד לגילנות. אני מודה שמוזר לי להוציא מהפה את המספר הזה, 74, בילדותי חשבתי שאין חיים אחרי גיל 50, אבל להגדיר אותי כ'קשישה' זה קשקוש".
הגוף לא דורש יותר שעות שינה?
"כנראה שלא. אני מקבלת השראה מאמי המדהימה, ציפי שאול, בת 97. יש לה בעיות כמו לכל אחד, אבל יש לה סקרנות אדירה. בדיור המוגן היא מתרוצצת בין חוגים להרצאות ואין לה זמן אליי. בשבילי היא מופת ודוגמה. אצלי, העשייה והיצירה הן גנרטור של חיות וסיפוק ושמחה".
בימים אלה היא נותנת גז בחזרות אחרונות לגלגול השלישי של "גבעת חלפון אינה עונה". חמש שנים אחרי שסרט הפולחן של אסי דיין, שנולד בעקבות מלחמת יום כיפור, עלה בהבימה, ההצגה חוזרת לבמה בהפקת מעיין צלנר, ושאול מתרגשת כמו לפני הפעם הראשונה.
מה, אחרי 50 שנה תחזרי להיות יעלי?
"לאאאאאאא, ברור שלא", היא מרצינה ומספרת שכבר לפני חמש שנים, בהבימה, התחולל המהפך. "משה קפטן חיפש סיפור מסגרת שישלב בין הסרט לבין ההווה ודניאל לפין מצא פתרון גאוני. הנכד של סרג'יו צריך לעשות עבודת שורשים, וכיוון ששפרה הלכה לעולם שכולו טוב, בתו צריכה לעזור לילד. וכשהיא מספרת לו על גבעת חלפון הוא שואל מה זה, ובשלב הזה אנחנו – שני השחקנים מהסרט, טוביה צפיר ואני – נכנסים ומשתלבים בהצגה. כבר שם הסתכלתי על השחקנית הצעירה עדי שרון שעושה את יעלי, הדמות שלי מהסרט, ואילו אני יעלי בהווה".
צפית בה בדמעות?
"ציפיתי לאיזושהי צביטה בלב והופתעתי להיווכח שזה דווקא מביא לי שמחה. הדמות שעשיתי בסרט, לפני 50 שנה, רחוקה ממני ונורא טוב לי שמישהו אחר עושה אותה. כשאני מסתכלת על זה ככה, אני שמחה שמישהי אחרת שרה את 'שיר האמה' ('את האמה כבר גמרתי / הסבון גם כן נגמר') ואיזה כיף זה שאני כבר לא צריכה ללבוש ביקיני מנומר".
להפקה הנוכחית, לדבריה, היא נכנסה ללא שום תחושת מיחזור. "להפך, שמחתי מאוד כי כשעשינו את זה בהבימה נפלה עלינו קורונה. אמנם עשינו המון הצגות, אבל לא יצאנו הרבה החוצה ולא מיצינו אותה. אני זוכרת שטוביה (צפיר) נכנס ב-8 במארס לחדר של סנדרה (שדה) ושלי ואמר, 'אני לא מרגיש טוב, יש לי חום'. הוא היה המאובחן הראשון בישראל. בשלוש לפנות בוקר דיברתי בטלפון עם יעל עמית, שהחליפה את סנדרה וגם לה יש אמא מבוגרת. שאלנו, 'מה יהיה אם הן נדבקו מאיתנו'. לא חשבנו על מה יהיה עלינו, רק עליהן. היינו אז בשיא הפאניקה וההיסטריה. עכשיו, כשהגיעה ההצעה לסיבוב חוזר, שאלתי את טוביה 'מה אנחנו עושים?' והוא ענה, 'מה זאת אומרת? אנחנו חייבים לעשות את זה'. וזה כל כך נכון".
למה?
"מפני ש'גבעת חלפון' היא הכי קונצנזוס שיש. את תמצאי באולם אחד את כל הגוונים והרבדים, שלושה דורות – ילדים, הוריהם וסבא-סבתא שלהם – וכולם מדקלמים יחד איתנו, השחקנים, ומתקנים אותנו במקרה שחס וחלילה נטעה בחצי מילה. זה כל כך מחמם את הלב. וזה סרט על צה"ל. עכשיו, כשנפגשנו לקריאה הראשונה, בכינו מצחוק. בעיניי, זה סוג של פלא".
כבר 51 שנה היא נשואה לדורון סלומון, שהיה הגיטריסט שלה בלהקת פיקוד מרכז. "גם הוא עובד סביב השעון. עד 7 באוקטובר הוא טס ללא הפסקה לנצח בקונצרטים שהתבטלו עם פרוץ המלחמה מפני שהמארגנים לא יכלו לעמוד בדרישות האבטחה. החודש דורון ואני היינו אמורים להיות בסיור קונצרטים משותף בדרום אמריקה, ומאז אוקטובר נפער לי חור ביומן, אז מישהו שלח לי מתנה, 'גבעת חלפון' חזרה".
כשאת מסתכלת לאחור, אל 50 שנות קריירה...
"אין לי מה לעשות, אלא להגיד תודה. תודה על זה שפרצתי בבום גדול, ותודה על זה שהיה לי האומץ לקום ולעזוב כדי להשלים את הלימודים בלונדון, יחד עם דורון. באיזשהו שלב הייתי צריכה לחכות עד שהוא יסיים את לימודיו וזה לא שימח אותי בכלל, רציתי לעבוד במקצוע שלי, אבל אז התערב הגורל. יום אחד ישבתי בבית קפה בלונדון עם המנטור של במאי ישראלי שהצטלמתי לסרט סטודנטים שלו, וכמו ישראלית מצויה דיברתי בקולי קולות על האפליה. שחקנים בריטים, טענתי, רשאים לעבוד בישראל בלי בעיה ואילו כאן, שחקנית ישראלית לא רשאית לעבוד בלי אישור מהאיגוד.
"פתאום, מהשולחן הסמוך קם גבר בחליפת שלושה חלקים והזדהה בתור יו"ר אקוויטי, האיגוד שמקביל לאמ"י או לשח"ם הישראליים. הוא אמר לי, 'את ממש צודקת. תמשיכי לעשות אודישנים וכשסוף-סוף תקבלי תפקיד בואי אליי ואתן לך אישור זמני'. אמרתי תודה, הלכתי, חיפשתי, עשיתי אודישן להצגה של טנסי וויליאמס והתקבלתי! חזרתי להוא מהקפה, הוא נתן לי אישור וככה התחילה הקריירה שלי".
מכאן נובע שאת ממליצה על צעקות?
"לא, אבל אני מאמינה שאתה צריך להגיד את מה שאתה מרגיש ולשלוח ליקום מסרים. אני ביישנית, לא תמיד אני פותחת את הפה שלי כמו שצריך ולא פעם זה לרעתי".
אחרי 15 שנים היא אמרה ביי-ביי לקריירה בלונדון, "כדי לגדל את הילדות שלי כאן. כבר לא הייתי מסוגלת לשמוע את בתי הבכורה אומרת לי 'טנק יו' במבטא בריטי מוקפד". מאז, בחסות זוהר יעקובסון, הסוכנת הוותיקה שלה, שאול עובדת נון סטופ, "מיליון דברים בטלוויזיה ובקולנוע ובתיאטרון", לאחרונה בסרט "נדל"ן: סיפור אהבה", ובתקופות נדירות שבהן אין לה שום פרויקט על הכוונת היא יוזמת ועושה. לפני 21 השיקה את מפעל חייה, "צלילי קסם", בשאיפה לקרב ילדים למוזיקה קלאסית, ואחרי שותפות ארוכה עם האופרה הישראלית מצאה בית חדש, בצוותא.
"כתבתי למעלה מ-50 מופעים, יצאו מזה 11 ספרים, ואני עדיין נלחמת לעשות את זה גם כשאני משתתפת בהצגות נוספות כמו 'ערב שקופיות' של יפתח קליין. אני מספרת על המלחינים הגדולים בילדותם ובמלוא הצניעות, זה פשוט לשים מצוינות על הבמה".
צוותא, אם אני לא טועה, שוכן במרתף המגדל שבו אתם גרים.
"לא טעית, ולמרות זאת אני מבקשת דמי נסיעה – במעלית. בגילי, מגיע לי".
בין לבין היא מופיעה עם כל-הזמן-בעלה בערב משותף, שראשיתו בקורונה. "ישבנו בבית, זה מול זה, באפס מעש, והחלטנו להעלות אנקדוטות מהעבר שלנו, כשדורון מלווה אותי בגיטרה, הוא גיטריסט על-חלל, ואני שרה בשש שפות ומספרת איך הכרנו. דורון הגיע ללהקה אחרי שהתחלנו את החזרות – בחור גבוה, חייכן, סימפטי, עם בלורית מתנפנפת, ודורון המקריח מתערב ואומר, 'הבלורית נשארה עד היום, אבל אני פשוט יותר גבוה מהשערות שלי'.
"אני מספרת שטנסי וויליאמס בכבודו ובעצמו הלך איתי לבחור כתונת לילה להצגה ודורון מגיב, 'לא דאגתי מזה שטנסי וויליאמס בילה עם אשתי במחלקה ללבני נשים מפני שלדעתי הוא היה יותר שמח לראות אותי בתחתונים'. והקהל נקרע. ואני גם מספרת שאחרי יום כיפור נשלחנו למוצב על קו התעלה והגענו לשום כלום. היה שם בונקר, מטר על מטר. שילשלו אותי עם חבל לתוך הבונקר שבו היה חייל אחד ולדורון לא הרשו להיכנס בגלל שלא היה מקום לזוז, אז הוא ליווה אותי מלמעלה. אמרתי לחייל 'היי' והוא ענה לי 'היי'. אמרתי, 'תגיד, אתה רוצה שאני אשיר לך משהו?' והוא ענה, 'בסדר, אם את מתעקשת'. ושנינו היינו מעולפים למחצה, גם מפני שלא היה אוויר וגם מרוב מבוכה".
מה שרת לו?
"למה שאגלה? שיבואו למופע".
גם על שתי בנותיהם, איטן וגל, שאול מקמצת במידע מפני שהן שומרות על פרטיותן והיא מכבדת את רצונן. "איטן עושה את המוזיקה שלה בלונדון, כותבת באנגלית, יש לה אולפן בבית, גם לה הקורונה עשתה בור, אבל עכשיו התעשייה מתאוששת והיא לקראת אלבום ראשון. גל עוסקת בקולנוע, סרט הגמר שלה היה על רמי סלומון, אחיו של דורון שהוא בעל צרכים מיוחדים, ושמו 'סימנים כחולים'. הוא הוקרן בפסטיבל דוקאביב וממשיך להתגלגל בתחרויות, עכשיו היא זכתה בלוס-אנג'לס בפסטיבל של סרטים קצרים".
איך שומרים על חיי נישואים גם אחרי 50 שנה?
"בחברות עמוקה ובצבירת זמן משותף. בכל הזדמנות דורון ואני יוצאים יחד להליכה בלי טלפונים, וכמובן שאסור לזלזל באהבה ובתשוקה. סליחה על הקלישאות, אבל הדברים הכי פשוטים הם אלה שעושים את החיים. וגם לדבר אהבה, להגיד 'אני אוהבת אותך, כיף לי איתך'. זה לא מובן מאליו. וגם להתעצבן, כשצריך. חשוב מאוד לפלפל את העניינים. וגם להתווכח. לא חסר לנו על מה".
קמט חדש זה סוף העולם?
"ממש לא, כבר שנים אני הפרזנטורית של 'אלוקינו', מרכז לטיפוח יופי ואסתטיקה בראשון-לציון. מאז שהזרקתי בוטוקס לקמטים שבגשר האף, אלה שהעניקו לי הבעה זעופה, חזרתי לחייך בשמחה. עכשיו עשיתי טיפול שבעוד כמה חודשים ייתן את אותותיו בקו הלסת, מה שנקרא 'סומך נופלים'. ניתוחים? לא, עדיין לא. מדי יום ביומו אני מודה לגנים שקיבלתי מאמא שלי ומאמא שלה, סבתא אדית ההונגרייה".
כשאת חוזרת הביתה מטיפול יופי דורון מבחין בהבדל?
"חסר לו שלא. אני לא יודעת אם הוא מבחין בפרטים הקטנים, אבל פתאום, משום מקום, הוא יכול להגיד לי, 'אני חושב ששמת יותר מדי סומק' וזה קורע".
ב-7 באוקטובר היא חוותה טלטלה. "פחדתי ברמות, גם מבחינה כלכלית. הרגשתי שזה לא הוגן להנחית עלינו, בגילנו, איום ממשי. יש מצב שאני לוקה באופטימיות מוגזמת, אבל במצבים כאלה אני נכנסת לתוך בועה, מנטרלת את הרעשים שמסביב, ומאביסה את עצמי בדברים שבאים מבחוץ, כמו ספרים וסדרות. בתחילת המלחמה, כשאפילו בקריאה לא הצלחתי להתרכז, דורון ואני התנדבנו להופעות במקומות של מפונים. אין כמו נתינה. ב'דן אכדיה' בהרצליה פגשנו את המשפחה שלי מצד אבי, שפונתה ממפלסים, וב'דן פנורמה', בכרמל, הופעתי בפני המשפחה שלי מצד אמא, שפונתה מקיבוץ דן. סגירת המעגלים המשפחתיים נתנה לי זריקת עידוד, אבל בשאר הזמן התחפרתי והייתי אומללה ולא הפסקתי לבכות. אנחנו מהדור של מלחמת יום כיפור. מי פילל שכך יהיה".
מה החלום שלך?
"שכל החטופים יחזרו הביתה, שהמלחמה תסתיים, שתהיה הידברות, שנוכל לחיות כאן בשקט, שאמשיך למצות ולחלוק את המתנות שקיבלתי וגם – שאהיה סבתא. אני לא לוחצת, אבל משתוקקת לנכד, כמו כל אישה".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.05.25
