הרומן של אבישי כהן עם מכוניות יקרות התחיל רק בסביבות 2012. במקרה – או שלא – הוא היה בגיל ובמקום בחיים שבו בני אדם, כולל אפילו מוזיקאים שנחלו הצלחה פנומנלית כמוהו, מתחילים לבצע ספירות מלאי ולשאול את עצמם: "זה הכל?" התשובה, מתברר, הייתה לא רק האבהות שבאה בסמוך, אלא יצירות אמנות ממתכת. "המכונית הראשונה שהתאהבתי בה הייתה לנד קרוזר", הוא מספר, "לאבא שלי הייתה כזאת הרבה שנים, ואני אוהב לנהוג בשטח וגר בהרי ירושלים. אז קניתי לנד קרוזר חדשה. אני לא אספן או משהו, אבל אני גם לא האדם הממוצע, שיכול לקנות רכב מצוין אבל זול פי שלושה. לא נעים לי להגיד כמה עלתה המכונית הכי יקרה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
נשמע שגם לג'אזיסטים יש משבר אמצע החיים.
"קודם כל, אף פעם לא חשבתי על עצמי ברצינות כ'ג'אזיסט'. בקשר למשבר, הוא קורה בלי קשר למי שאתה, ג'אזיסט או לא ג'אזיסט. יש כאלה שעוברים את זה בגיל 35, יש כאלה בגיל 60 ויש כאלה שלא יודעים שהם עוברים את זה. זה תמיד קיים באיזושהי צורה, כשאתה עוצר ואומר, 'רגע, מה עשיתי'. ומרגע שזה מתחיל, זה לא מפסיק לקרות, כי זה נמצא איתך מאיזשהו שלב של החיים שבו אתה יודע שבגיל 20 לא היה לך אלוהים ולא היה אכפת לך מכלום. ואז דברים משתנים".
ולא קנית אופנוע.
"לא, אבל אחרי שהבנתי שעשיתי כמה דברים, אמרתי, אולי תפנק את עצמך? אחרי שנים שהייתי מאוד קשוח עם עצמי, זה משהו שכיף לי לעשות שהוא לא רק המטרה הנעלה של להיות המוזיקאי הכי טוב שאני יכול להיות. מכונית זאת יצירת אמנות לכל דבר, ואמנות טובה היא משהו שאתה מתחבר אליו, מזדהה איתו, מרגיש שיש לך חבר. ופתאום נורא מעניינים אותי דגמים חדשים, פיצ'רים. פשוט מכור. בחיים לא הייתי חושב שאהיה ככה".
ואולי זה לא כזה מפתיע שכהן מוצא מפלט מאחורי ההגה. אחרי הכל, את תהילתו הוא רכש באמצעות הפלאים שהוא מחולל על קונטרבס, שהוא במידה מסוימת הג'יפ של כלי המיתר. בהופעה שהתקיימה כמה שעות לאחר השיחה, בערב אביבי בעיירה הסיציליאנית קָטָניה, כהן והקונטרבס הם ישות אחת אך לא שוויונית: הוא לא רק פורט עליו אלא גם מלטף אותו, מצליף בו, מתופף עליו וכמובן נוהג בו, פעם כמו אגדת פורמולה 1 ופעם כמו אבא שמוריד את הילדים בבית הספר. בדומה לג'ימי הנדריקס והגיטרה החשמלית, הווירטואוזיות של כהן על הקונטרבס לא מצטנעת - אך היא לא קיימת לשם הווירטואוזיות, אלא נובעת מתוך ההבנה האבסולוטית של הפוטנציאל האינסופי שטמון בכלי כה מיוחד. ועם זאת, כששאלתי אותו אם החיבור למכוניות קשור לשליטה הוא די הופתע: "תשמע, מכונית זה משהו עם כוח גדול מאוד. וכשאתה מרגיש טוב בפנים, כשאתה שולט, אולי באמת זה ככה. לא חשבתי על זה, זה מין טרייד מעניין. יפה".
קטניה שוכנת למרגלות הר הגעש אֵטְנה, מיקום סימבולי עבור הופעה שנשמעת לפרקים כמו התפרצות הר געש וממחישה את הכוח של כהן כפרפורמר כריזמטי, אך גם כזה שיודע לתת מרחב ובמה לכל הנגנים בחמישייה שלו, בהם הפסנתרן המבריק איתי שמחוביץ והמתופף האנרגטי יהלי שטרן. שניהם, אגב, נולדו כשכהן כבר היה שם דבר. ב-31.5, ההופעה המצוינת הזאת תגיע גם למשכן האופרה בתל-אביב, העיר שאין בה הר געש פיזי, אבל הלבה הפוליטית נשפכת כמים. "בתקופה הזאת, יש בהופעה בישראל משהו מעבר ל'אני מופיע בבית'", הוא אומר, "אני חושב שישראלים כרגע, יהודים בכלל, נמצאים במקום מאוד קשה. ומוזיקה היא מתנת אל, כי אם יש אלוהים – זאת המוזיקה. זאת הזכות שלי לתת קצת מזור. זה יותר חזק ומרגש מאי פעם".
המלחמה תפסה אותו ביפן, בסיום הופעה. במקביל, אם זה לא מספיק, הוא היה בשיאו של הליך גירושים מהאמא של שלושת ילדיו. או במילים שלו: "המון שיט על הראש".
חזרת מיד לארץ?
"לא יכולתי. היו לי עוד קונצרטים. הילדים שלי לא תחת סכנת חיים, זה כל מה שעניין אותי".
ואיך היה להופיע?
"מזעזע, קשה מאוד. פתאום, כל המשמעות של מה שאתה עושה... אתה לא יכול להרגיש אותו דבר. ועם זאת, תחושה של חשיבות-יתר, של 'איזה כיף שאני יכול לנגן פה היום', להביא איזה חיבוק או איזו אהבה".
אתה מסתובב מספיק שנים כדי לדעת כמה קשה המצב של אמנים ישראלים בעולם. אני קצת מופתע שההופעות שלך נמשכות כרגיל.
"כשאני מסתכל על הפלטפורמות, אינסטגרם, חדשות וכאלה, אז אני באמת לא מאמין. העולם נגדנו, אנחנו מוקצים ברמה שקשה להבין. ואז אני יוצא לסיבוב הופעות והאולמות מלאים, אני מוזמן שנה וחצי קדימה. הכל אותו דבר. אבל אני גם לא נחשב: הקהל שלי נאמן, אספתי אותו עם השנים בלי קשר לזה שאני ישראלי. אנשים שחושבים שאני גר בניו-יורק. מוזיקה נוגעת באנשים בקטע ניטרלי לחלוטין, וטוב שכך".
אז שום הפגנות, עצומות, ביטולים?
"ביטלו לי שתיים-שלוש הופעות בסמוך ל-7 באוקטובר. שוודיה וכל מיני מדינות שהן ערביות לגמרי כבר. על לא עוול בכפי. לא נעים, אבל אני לא אמות מזה".
נעלבת?
"כן".
כי כל השנים השקעת במשהו שאין בו לאום.
"אגיד לך את האמת: אמנים שקושרים את הדעות הפוליטיות שלהם לפלטפורמה המוזיקלית, זה חלש מאוד לטעמי. זה לא נותן כלום, רק מוריד. חשבתי על זה, אם באמצע הופעה מישהו יגיד 'פרי פלסטיין', אני אגיד לו, 'אני כאן כדי לתת לך אהבה. אני שונא לראות אנשים מתים, מכל הצדדים. אני כאן כדי לעשות את ההפך. אני כאן בשבילך, למען הטוב. אני סובל מזה בדרכי'. ברור שחרא לי עם זה, ברור שיש לי מחשבות. למה שאני אדבר על זה?"
כי המצב שונה עכשיו. אמנים ישראלים מופשטים מהזהות האמנותית שלהם בגלל המלחמה. הם קודם כל המקום שבאו ממנו.
"אז מה יש לי לעשות, אם יש לך דעה קדומה עליי בלי שאתה מכיר אותי? איך אני יכול להתייחס לדבר כל כך מופרך? הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות זה להיות עצמי ולנגן".
3 צפייה בגלריה
מייקל ג'קסון. ''אני נגנב מהגאונות.הבעיות שלו לא קשורות ליופי שיוצא ממנו''
(צילום: רויטרס)
במהלך השיחה על אמנות, זהות ופוליטיקה, הוא מטיל למערכה דוגמה מכיוון אחר. "כשאני שומע שיר של מייקל ג'קסון, אני נגנב מהגאונות. הבעיות שלו לא קשורות ליופי שיצא ממנו. אני לוקח את היופי כמו שהוא. אף אחד לא שיא הצדיק".
אז אם לצורך העניין היה בא אליך אריאל זילבר, שאתה בוודאי מעריך, ואומר לך, 'בוא נשתף פעולה'?
"מעניין, כי אחד הדברים שאני הכי זוכר מהילדות זה שההורים אסרו עליי לגעת בפטפון, אבל הייתי שׂם בכל זאת את האלבום שלו עם להקת ברוש. אם הוא היה מזמין אותי לעשות איתו משהו, הייתי הולך. לא מעניין אותי שהוא איבד דיירקשן. מעניין אותי מה אני מרגיש".
אבל באמצע יש קהל, וקהל יכול להגיד: "אני מאוד מעריך אותך, אבל בינתיים הוא קורא לשחרר אדם ששרף ילדים".
"אז הוא דפוק לגמרי. זה מטורף, איך זה קורה לאנשים? ותראה מה זה, אתה מקשיב למוזיקה ואתה מקבל כל כך הרבה אהבה, כל כך הרבה אמפתיה. אז אני מבין את הבעייתיות, אבל אני חושב שדברים יוצאים מפרופורציה גם לכיוון השני. שמע, אנשים גאונים, מסתבר שלא פשוט להם הרבה פעמים. זה לא תירוץ או משהו, אבל אתה צריך לראות ולהחליט בעצמך אם ללכת להופעה או לא.
"אתה יודע מה", הוא מהרהר, "אמרתי קודם שהייתי הולך לשתף פעולה עם אריאל זילבר, כי הטבע שלי זה להאמין ביופי ובטוב של מישהו. עכשיו כשאני חושב על זה, אני לא אוהב את מה שאני שומע. וזה מכביד. אז אולי לא".
בגיל 55 אבל עם העיניים הכחולות שלוקחות ממנו 20 שנה לפחות, כהן אוחז ברפרטואר ובהישגים שכדי למנות את כולם על נייר צריך לוותר על כמה יערות. מי שנסע לניו-יורק בתחילת שנות ה-20 לחייו והתפרנס מעבודות הובלה ובנייה, הפך לבן חסותו של צ'יק קוריאה האגדי, הוציא עשרות אלבומים, מילא אולמות מיתולוגיים, פרץ למיינסטרים בישראל עם האלבום 'שעות רגישות' מ-2008 ולפני מספר חודשים קיבל את עיטור אביר מסדר האמנויות של צרפת. אלבומו האחרון, Brightlight, כולל קטעים שהוקלטו עוד בתקופת הקורונה וגם יותר טריים, אבל החותמת של כהן – רעננות, תנופה, מקוריות – מפרקת חומות של זמן. "הכל משפיע עליי", הוא אומר, "אני רגיש להכל".
אבל גם במסגרת "הכל" יש מעמד מיוחד לשלושת ילדיו (בנות 12 ו-9 ובן 5), שהמציאות היחידה שהם מכירים היא שאבא לא בבית חלק ניכר מימות השנה. "כשאני בארץ אני לא מוזיקאי", הוא אומר.
זה מקזז את האשמה?
"מילה חזקה, אשמה. שום דבר לא מקזז אותה, היא קיימת וכואבת. אבל עכשיו, כשאני אבא מספיק זמן ואני רואה מה יש לי עם הילדים ואיך הם מדברים איתי, אני יודע שהכל בסדר. אבל זה גם לא שהילדים שלי יודעים משהו אחר. הם גדלו לתוך זה שאבא נוסע וחוזר כל הזמן, אבל כשהוא נמצא – זה פול טיים. בטוח שזה לא נפלא, אבל האמת? לא יודע אם זה היה יותר טוב אם הייתי כל יום בבית. אני בטוח שיש הרבה אבות שמגיעים כל יום בשמונה בערב ופחות רואים את הילדים שלהם ממני".
בהדרן של המופע כהן ניגש למיקרופון ומבצע את I Pray For Courage, שיר של לאונרד כהן, מתוך אלבום משיריו שנמצא בשלבים מתקדמים של עבודה. די כרגיל אצל אבישי, גם זה פרויקט שנולד במקרה, עם משתתף מפתיע: עומר פדי, המפיק יליד ישראל שעומד מאחורי כמה מלהיטי הפופ גדולים בעולם בשנים האחרונות. "הייתי בברביקיו שבו הכרתי את אבא של עומר, המתופף אשר פדי", משחזר כהן, "והוא אמר לי שהבן שלו מעריץ אותי. אמרתי, בוא נשלח לו תמונה. מפה לשם דיברנו וחשבתי שהוא מעניין אותי. אז קבענו להיפגש באל-איי, הזמנתי אולפן ולא היה לי מושג מה נעשה. נכנסתי לחנות ספרים בניו-יורק, למדף של השירה, לקחתי ספר של וויליאם בלייק וספר של לאונרד כהן. קראתי במטוס, והתחברתי יותר לכהן. עומר בא ועבדנו. יצאו מזה שני שירים מצוינים. בארץ כתבתי עוד 12.
"מה שהרשים אותי בעומר", הוא מוסיף, "זה שהוא רק בן 24 אבל יש לו דעה חזקה. הוא עומד מאחוריה ובטוח במה שהוא מרגיש".
מזכיר לי מישהו.
"אני נמשך לאנשים שיש להם משהו, איזה קסם. החיבור שלי עם אנשים צעירים הוא לא סתם".
חיבור אחר יש לו עם בת זוגו בימים אלה. "פעם ראשונה שאני מרגיש שיש לי סול-מייט", הוא אומר.
עוד ילדים?
(נחרץ) "לא. שם אנחנו נתקעים ורבים קצת, אבל חוץ מזה, כיף מאוד".
אני חייב לשאול: אתה יודע שאם היית נראה אחרת, אולי גם הקריירה שלך הייתה נראית אחרת?
"היו לי איזה כמה מחשבות על זה בחיי, כי בן אדם יודע שהוא נחשק על ידי נשים, אבל כמו במוזיקה, אני תמיד מעריך את עצמי פחות ממה שנדמה. מאז שאני ילד אני חושב שאני לא מספיק. זה לא בקטע רע, זה אפילו אולי בקטע טוב. אבל עם כל הכבוד לזה שאני נראה טוב, או שאני נראה מגניב כשאני מנגן, אם לא היו את המהות, את האמת, את הסיפור הנוגע ללב, את הכאב – את כל מה שיש במוזיקה, זה לא היה מספיק. אתה חייב לחבר משהו למשהו כדי שהוא יהיה הדבר הזה..."
תשומת הלב של כהן נדדה לפתע. "הנה, עברה פה בדיוק בחורה מאוד מושכת", הוא אומר בסיום הגלישה, "אולי אני אשם בכל העניין שלי עם נשים. הן מטריפות אותי".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.05.25
