את השירים הכי טובים שלי כתבתי מתוך דיכאון. זו תחושה מאוד מוזרה שכדי להיות מוכשר במה שאתה עושה אתה צריך לא ליהנות. שכדי להגיע למטרה הנכספת, אתה צריך שהדרך תהיה זוועה. כשאתה צעיר זה שווה את זה, אבל כשאתה מתבגר כבר פחות. אני עדיין חושב שאני מסכן, שזה לא באמת קשור למה שקורה בפועל, אבל למדתי ליהנות מהדרך.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
על האלבום הראשון קיבלתי ביקורת שחוויתי כטראומטית. המבקר כתב שאני "מייצג את דור הפודרה". הוא תהה איפה הזעם, הכעס. זה העליב אותי, אבל הרגשתי שאין לי שום עניין לדבר על דברים אחרים. היום קשה לשיר על שיברונות לב כשזה מה שקורה במדינה. פעם היית צריך להגיד, כן, אבל יש ילדים רעבים באפריקה, עכשיו הכל נורא מסביב, והכי קרוב הביתה.
האלבום הרביעי שלי, "הייטק", יוצא 17 שנים אחרי קודמו. הוצאתי שירים בין לבין, אבל הייתי תקוע בהייטק. תמיד נורא הערצתי את זה שאביב גפן מוציא אלבום כל שנה, או שוודי אלן עושה סרט כל שנה. 17 שנה זה יותר מדי. אבל אולי גם כל שנה זה יותר מדי.
האלבום היה מוכן כבר לפני שנתיים. הרגשתי שסוף-סוף אני מוכן לעשות אלבום על זה שאני מרגיש שיש לי יותר מזהות אחת - כשאני מוזיקאי אני מתבייש שאני בהייטק, כשאני בהייטק אני מתבייש שאני מוזיקאי, ועכשיו אמרתי, יאללה, אני מחבק את זה. רציתי להוציא את האלבום בנובמבר, ואז 7 באוקטובר קרה. חשבתי שזה ייגמר מתישהו. יהיה סוף טוב ונוכל להמשיך הלאה. ועם הזמן אתה מבין שזה לא הולך להיגמר לעולם, אז אמרתי טוב, אני אוציא את האלבום, אני צריך מקום במגירה.
יש חרדות לפני שאלבום יוצא?
עם האלבום הזה לא, כי לקח לו 15 שנה להיות מוקלט ועוד שנתיים לצאת. כשיצא האלבום השלישי שלי, 'על מי אני עובד', הוא היה האלבום הכי כושל שלי. 20 שנה אחרי, הוא הפך להיות האלבום הכי מצליח שלי. אז אני לא בלחץ, יש לי 20 שנה לתת לאלבום להצליח. זו הגישה שהחלטתי לאמץ.
כשרק התחלתי, ב-1998, הייתי צריך לתאר את הביוגרפיה שלי לאינטרנט. הייתי בן 18, לא ידעתי מה זה, כתבתי 'איש קטן ששונא דגים'. מאז אני אוהב דגים. לגבי איש קטן - זה לא ישתנה לעולם. בפנטזיות שלי רציתי להיות יותר מצליח. אני חושב שאיפה שלא הייתי, הייתי מאוכזב. עוד לא פתרתי את זה עם עצמי. אני חושב שהייאוש שלי נובע מכך שאני מבין שלעולם לא אפתור את זה. אני שם מטרה לא הגיונית לפניי - במוזיקה רציתי להיות יותר גדול מהביטלס. בהייטק רציתי לעשות את האקזיט הגדול בישראל, יותר מוויז.
קינאת בוויז?
לא, זה היה כל כך גדול שזה כבר לא רלוונטי. איכשהו בהייטק אני יותר מפרגן. במוזיקה לעומת זאת, אני מקנא. את אביב גפן למשל אני שונא שנאת מוות מקנאה.
מה עושים עם האגו במקצוע הזה?
אני חושב שבגלל האגו יצרתי לעצמי חיים שבהם יש לי עוד מקצוע. הבנתי שנורא קשה להיות המוצר כל הזמן. כל הזמן אנשים או אוהבים אותך או לא. כשאתה מוציא שיר, יאהבו אותו? הוא יושמע? האלבום יצליח? ואם הוא יצליח, אתה יכול להצליח גם באלבום הבא? אתה כל הזמן במבחן. בהייטק אתה מקים חברה ואו שאוהבים את החברה או שלא אוהבים את החברה, זה לא אתה. עם הלהקה שלי הקמתי את החברה, שהיום מונה מאה אנשים.
העובדים שלך עדיין מתייחסים אליך כיוני בלוך?
רק החדשים. בדיוק עכשיו אחד מהם אמר לי שהוא סיפר שהבוס שלו זה יוני בלוך, ואמרו לו מה? כשהתחלתי זה היה לי נורא קשה. איזה מין מוזיקאי הולך למשרד? היום אני מחבק את זה. אני חושב שהרוקנרול בכל מקרה חילחל לסטארטאפים. לכנסים של הייטק מגיעים יותר אנשים מלהופעה. אגב, קראתי ציוץ של התסריטאי מתן בלומנבלט שכתב 'כשהייתי בתיכון חשבתי שיוני בלוך הוא קולו של הדור שלי, אבל אחרי שעזב את המוזיקה בשביל לעבוד בהייטק, נהייתי משוכנע שהוא קולו של הדור שלי'. זה הציוץ הכי יפה שנכתב. עניתי לו בתגובות: אבל אז הוא חזר.
אני נורא מבולבל, אבל אני מנסה להיות אופטימי, בגלל שיש לי ילדים קטנים. אבא שלי היה נכה צה"ל ממלחמת יום כיפור. קצת לפני שהוא מת, התחלתי להבין את גודל הטראומה שהוא הסתיר ממני. הייתה לי ילדות מדהימה, אני ילד ניינטיז שחשב שאנחנו בדרך לשלום. את רוב התקופה ההיא העברתי בתקווה הזו. כל התקופה ההיא חשבתי "שלום עכשיו", ואבא שלי, שהיה פוסט-טראומטי, לא האמין שזה יכול לקרות, אבל הוא לא חשף אותי לזה. אז זה מה שאני מנסה לעשות - גם אם אני לא אופטימי, אני מנסה להיות אופטימי בשבילם.
הוצאת קליפ לשיר "סוף טוב" שנעשה בבינה מלאכותית, מעין חלום באספמיה על היום שאחרי הסכסוך.
זה היה בדיוק לפני עסקת החטופים האחרונה, ואנשים רצו כבר לראות משהו טוב. אנחנו בתקופה שהמציאות תמיד מאכזבת, וכשאתה רואה משהו כזה אתה אומר, רגע, זה יכול לקרות, אני יכול לדמיין שהפנטזיה אולי תוביל למציאות. כשהשמעתי את השיר לאשתי בפעם הראשונה, היא אמרה לי, "אתה לא יכול להוציא את השיר הזה, זה מוקדם מדי. אתה תוקע סכין בלב". אני מתאר שם איזו פנטזיה שלאנשים מסוימים נשמעת כל כך מגוחכת, שזה נשמע ציני. יש שורה של "נביא את כל תושבי הצפון למסיבת שפיות ברעים". אבל השיר התקבל טוב. כל אחד לוקח את זה אחרת, זה חלק מהעניין.
כמייסד חברה, כמה המלחמה משנה את האינטראקציות שלך עם העולם?
פתאום להגיד שאני מישראל זה מוזר. אתה מרגיש שכועסים עליך או לא אוהבים אותך. אני מרגיש את זה כל הזמן. פעם אהבתי להגיד שאני מישראל, כי הייתי אנדרדוג וזה בדיוק האופי שלי. עכשיו איכשהו אנחנו המדכאים, וזה לא נעים. אני טרול בדברים האלה, מתחיל את השיחה ב"אני מישראל, איך זה גורם לך להרגיש?" ויש כל הזמן תגובות. יש איזה לקוח מאיטליה שאמר שהוא לא יעבוד איתנו כי אנחנו עושים ג'נוסייד. אני חושב שזה מגביר את מה שכבר הרגישו כלפינו ולא חושף משהו חדש. זה קצת מרגיש שהאנשים האלה חיכו לתירוץ. בפני מוזיקאים שרוצים להגיע לשוק הבינלאומי בכלל נסגרת הדלת.
אתה חי על קו ניו-יורק-רמת-השרון. איך מרגיש להיות ישראלי מעבר לים בתקופה הזו?
מבאס. לא מרגיש את זה ממש בעבודה, אבל אח שלי מוזיקאי בבושוויק, כולם שם עם כאפיות ומוכרים בפארק סיכות של חיזבאללה. הם מפגרים. הם פשוט לא מבינים, אבל זה נהיה מאוד אופנתי. יש הרבה אנשים שאומרים, אני יהודי ואני לא מקבל את מה שהממשלה הישראלית עושה, אז אני לא בעד ישראל, אבל אני בעד יהדות. זה עוד יותר מעצבן אותי. ישראלי הרי זה יהודי על סטרואידים, מה ההבדל?
אני חושב שהבעיה הכי גדולה עכשיו זה שאנחנו מתרגלים. לפעמים שואלים אותי בארה"ב "איך בישראל?" ולא נעים לך להגיד שנורמלי. שהתרגלנו. יש חטופים שלנו שם ואני מרגיש שזה הדבר היחידי שצריך לעניין אותנו.
את כל הקריירה שלי התחלתי על בסיס זה שפתאום אפשר היה להתחיל להקליט במחשב באיכות מספיק טובה שנשמעת כמו אולפנים. לפני התקופה הזו, אם רצית להקליט אלבום היית צריך לשלם המון כסף לאולפן. אני עבדתי במקדונלדס, קניתי מיקרופון וכרטיס למחשב, הקלטתי בבית שירים והעליתי אותם ל"במה חדשה" באינטרנט. משם הכירו אותי, זה לא היה דבר אפשרי לפני כן. עכשיו אנחנו כבר כמה שלבים קדימה. ה-AI כבר מקליט לך את השיר, כותב לך את השיר, הוא יכול לעשות הרבה יותר. מאזן הכוחות הולך להשתנות, אבל אני לא יודע איך עדיין.
זה יוכל להחליף את המוזיקאים?
אני באמת לא יודע. אבל שמתי לב שאם אני משמיע לאמא שלי ולאחותי משהו והן אומרות שזה נורא יפה ואז אני מספר להן שזה AI, הן מאבדות עניין באותו רגע. אני חושב שכבני אדם אנחנו יותר מתעניינים במה שבני אדם עושים.
עלמה גוב התארחה אצלי בבארבי, הרגשתי ששנינו מוזיקאים בני אותו גיל, ואז היא אמרה לי, "אמא שלי השמיעה לי אותך". שאלתי, "בת כמה אמא שלך?" והיא אמרה לי, "גדולה ממך בשנתיים". עצרתי את עצמי מלהגיד לה, "עופי לי מהעיניים". לאחרונה הקמתי לייבל והחתמתי שני אמנים. הבאנו מפיק צעיר שאמר לי, "וואו יוני, גדלתי עליך". רציתי להגיד לו, "אני אעיף אותך לקיבינימט. אני גדלתי על יהודית רביץ, אתה לא גדלת עליי". אני פוגש את הגיל שלי, 43, כל הזמן. פעם הייתי הכי צעיר בכל פגישה, ועכשיו אני כבר לא. למען השם, יש לי ילדים בני תשע, שבע ושנתיים וחצי.
המלחמה שינתה את ההורות שלך?
היא הוסיפה לי יותר חרדות. תמיד צחקתי על האנשים שכתוב עליהם ש"נפצעו בדרך לממ"ד". ואז באזעקה הראשונה של החות'ים, נפלתי במדרגות עם הבת שלי בידיים. זה היה רגע נורא. לא קרה לה כלום, אבל אני עיקמתי את הרגל. והם המשיכו לרוץ והבת שלי צעקה לאמא שלה, "אבל אבא נשאר שם!" היינו צריכים להסביר להן שבאזעקות כן צריך לרוץ לממ"ד, אבל שמצד שני רוב הסיכויים ששום דבר לא יקרה. זה מבלבל.
אני 17 שנה עם אשתי. יש לי שיר אחד שאף אחד לא שמע, שנקרא 'הבת של יוני'. הבנות שלי שרות אותו. הוא נורא חמוד, והוא נכתב אחרי ששכחתי את יום הנישואים ה-15 שלנו. הקלטתי את השיר הזה שבו אני מתנצל שלא זכרתי למרות שהזכירו לי, ובאיזשהו אופן זה היה נורא רומנטי כי הבנות שרות לאמא התנצלות בשמי. את השיר 'הייטק' היא כתבה. נמאס לה שבמשך 15 שנה לא כתבתי לה שיר. לכל האקסיות שלי יש מלא שירים, ואמרתי לה, "זה סימן טוב, זה בגלל שטוב לי". אז היא אמרה, "אכתוב את שיר האהבה בעצמי", ו'הייטק' זה שיר אהבה שהיא כתבה עלינו. יש שם את השורה "יום אחד גרוע, יום אחד מוצלח. אם את אוהבת בשניהם, אני אוהב אותך". זה הסוד לזוגיות בסופו של דבר.
לאורך הקריירה כתבת על גבריות רגישה על סף הפגומה. הבנת את זה בזמן אמת?
שמעי, ניגנתי מוזיקה קלאסית בפסנתר ואהבתי לשחק במחשב. זה לא היה נחשב מאוד גברי בסביבה שלי. למזלי הגבריות הישראלית התפתחה מאז, והיום להיות רגיש ופגום זה על גבול הסקסי. אולי.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.05.25
