אלי לולאי: "משנת 1988 כל הזמן כתבנו, ופתאום יצא לנו 'שוב לא שקט'. בהתחלה ניגנו אותו בדיסטורשן, אבל זה היה יותר מדי כבד, אז הוספנו את ה'טו-טו-טו', שעד היום קצת לא קשור. אנחנו שרים 'שוב לא שקט' ואז 'טו-טו-טו', מה הכוונה בדיוק? אבל נראה שרק אנחנו רגישים לזה".
ברוך בן יצחק: "רק אחרי שהופענו התחלנו לקלוט שזה שיר שאנשים נהנים ממנו והפסקנו לחפש בו בעיות".
עוד סיפורים מאחורי השירים:
בסרט התיעודי שגדי אייזן עשה עליכם, "רוקפור: מכונת הזמן", אמרת שקינאת באמנים שהופיעו איתכם ברוקסן, כי הם היו בטוחים בשירים שלהם ואתם לא. אבל בסוף, את השירים שלכם עדיין משמיעים הרבה. בן יצחק: "אני חושב שכולנו - אז היינו אלי, אמיר צורף, איסר טננבאום ואני - הרגשנו שזה לא באמת אנחנו. האחרים הרגישו שכל שיר שהם מבצעים הוא הדבר הכי טוב שנעשה אי פעם. כשראיתי את זה הבנתי שאי-אפשר להמשיך להופיע עם שירים שאתה מרגיש 50-50 לגביהם".
והיום, אתה עדיין מרגיש איתם 50-50? "היום אני הרבה יותר סלחן. יש שם כמה שירים מדהימים, ואני בהלם שהצלחנו להוציא אותם בגיל כזה צעיר".
בן יצחק: "אמיר עבד עם טל גורדון על האלבום הראשון שלה. יום אחד הוא השמיע לה את הלחן, היא הייתה אז שקועה בכתיבת טקסטים לאלבום שלה, ואולי בגלל שכבר הייתה בתוך זה, המילים של 'הכעס' יצאו לה בשנייה. הדברים הטובים קורים אחרי עבודה קשה, אבל כשהם באים - הם באים במכה".
ולמרות ההצלחה של השירים, אמיר בחר לעזוב. "זה לא שרבנו. כולנו הגענו למסקנה שזה לא מה שאנחנו רוצים לעשות. הבנו שאנחנו רוצים משהו יותר אמיתי, ואמיר בחר לעשות את זה במקום אחר. באיזשהו מקום, הלהקה התפרקה והתחברה שוב".
כי גם מרק לזר הבסיסט הגיע. "היינו כמו ילדים שלקחו להם את הצעצועים הקודמים ונתנו להם חדשים, גם פיזית - מרק הביא איתו גיטרת 12 מיתרים - וגם רעיונית. זה גרם לנו להסתכל ולהגיד 'אנחנו הולכים עכשיו לשחק משחק אחר לגמרי'".
לזר: "הרעיון של הקטעים האינסטרומנטליים זה שיהיה משהו שישאיר אותך דרוך לקראת מה שעומד לבוא. זה אלבום קונספט, יש בו קדרות, עומק, אופל, אז תישארו שם. אל תחשבו שתכף רקדניות עם פונפונים יופיעו".
צריך הרבה ביטחון כדי להגיד - עכשיו אני נותן לכם קטע אינסטרומנטלי של כמה דקות, אל תלכו לשם מקום. בן יצחק: "נכון, אבל אני חושב שזה נבע מתוך ניתוק. בנינו בועה משלנו. לא הייתה לנו חברת תקליטים, עשינו את הכל עצמאית, אז אמרנו, מה זה משנה? גם ככה לא יקרה עם האלבום הזה כלום".
לולאי: "הקדשנו את השיר למועדון ה-27 - ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון, קורט קוביין, וכל האנשים שניסו לגעת באיזו אלוהות בדרך הסמים, או איך שהם לא בחרו לעשות את זה".
לזר: "יש שם גם אזכורים לסיד בארט מפינק פלויד, וגם בקליפ יש איזה הומאז'".
מפתיע אתכם שעדיין השיר כזה אהוב? לולאי: "זה מטורף איך שזה מחזיק עד עכשיו, כל האלבום. אני חושב שבזכות זה שיש בו שכבות. אתה כל הזמן מגלה עוד משהו, בטקסטים, בלחנים. יש המון כיוונים שבהם אפשר לפרש, וכל אחד לוקח את זה למקום אחר".
לולאי: "בהתחלה 'חור בלבנה' נכתב כשיר רומנטי, על ענת שלי. זה היה משהו כמו 'עיני נחושת שאיתן את עושה חור בלבנה', וכולם אמרו לא, לא, לא. ואז זה התחיל להתגלגל".
בן יצחק: "כל הזמן צחקנו שאין סיכוי שישמיעו את הדבר הזה ברדיו. היינו מנמיכים את הסאונד ומחקים את השדרנים, 'יש פקקים במחלף קק"ל', ומתים מצחוק. וכשבסוף השמיעו אותו, זה היה מטורף".
לולאי: חיפשנו לעשות משהו מקורי. הרגשנו בתוך בועה, בּאבְּל בויז, אבל עם זאת רצינו לייצר משהו שהוא חלק מהמוזיקה הישראלית. בראיונות לרדיו ולטלוויזיה שאלו אותנו 'מה אתם עושים, מה קרה לכם? התקלקלתם'. לא הבינו איפה 'שוב לא שקט'. אני זוכר את יאיר לפיד מראיין אותי ואומר, 'מה זה? תסביר לי'".
ואיך הייתם מול הביקורות האלו? בן יצחק: "לי זה נתן כוח, מאוד רצינו להתרחק ממה שעשינו והפעם הרגשתי שעשינו את הדבר הנכון. לא היה אכפת לנו אם יבוא קהל או לא".
לזר: "אני זוכר שנפגשתי עם חברי ילדות שלי והם אמרו לי, 'שמענו את מה שאתה עושה. בוא תשמע רגע את טיפקס, זו מוזיקה!' טיפקס מצוינים, אבל זה לא אנחנו".
לולאי: "השיר הכי רלוונטי למה שקורה היום".
גם אז הכוונה הייתה פוליטית? בן יצחק: "לא בהכרח, אבל אולי בתת-המודע. כתבנו את האלבום בתקופה של הפיגועים. יום אחד יצאתי מהבית שלי ברחוב ריינס ופתאום שמעתי בום ענק – זה היה הפיצוץ של קו 5. אחרי זה היה שקט שקשה להסביר אותו, וראיתי אנשים רצים עם פרצופים מרוחים בדם. הסתכלתי לכיוון דיזנגוף וקלטתי שלד של משהו, זה היה אוטובוס. רק אז נפל לי האסימון. באה שוטרת וצעקה 'עופו מפה! אתם לא רוצים לראות', כי היא הייתה הראשונה שהגיעה לזירה. ואמרתי לעצמי, עכשיו אני הולך לכתוב שירים, מה הטירוף הזה? אני חושב שאז הרגשנו שהדרך אבדה".
אתם לא מרגישים חובה להתייחס למצב? לזר: "התייחסנו למצב בעשייה שלנו. ישר אחרי 7 באוקטובר הופענו בכל הארץ, בבסיסים, מול מפונים, נתַנּוּ קצת אוויר לנשימה, זה התפקיד שלנו".
בן יצחק: "באחת ההופעות הופענו מול חיילים שהיו בעזה והתכוננו לחזור, דיברתי עם מילואימניק, נראה לי בסביבות גיל 50, ושאלתי אותו מה הוא עושה פה. הוא אמר לי, 'אני מזהה את הגופות', ומתברר שיש לו עוד שני ילדים בקרבי. איזו מציאות מטורפת, ואני פה עכשיו בא עם הגיטרה כמו איזה טמבל. אני לא יכול לשנות את העולם, אני לא יכול לבוא ולהגיד לאנשים מה לחשוב. התפקיד שלי זה לנסות לשנות את עצמי".
יש התרגשות מיוחדת לקראת הופעת ה-30 שנה לאלבום בקיסריה? בן יצחק: "קיסריה זה מקום מיוחד, לא סתם כולם רוצים להופיע שם. יש שם במה שנוכל לעשות בה וידיאו-ארט מטורף, תאורה מאוד שונה. יהיו גם אורחים, כמו פורטיסחרוף. זה מקום שאפשר להשתולל בו".
בן יצחק: "היינו גמורים נפשית אחרי העבודה על 'האיש שראה הכל' ולא היה לנו חשק לשבת ולכתוב, היינו חייבים הפסקה".
לזר: "ואז, הציעו לנו לעשות מופע מחווה לשירים של אריק איינשטיין, שלום חנוך ומיקי גבריאלוב. התחלנו לעבוד ונכנסנו לזה. תוך כדי החזרות, חשבנו שכדאי גם על הדרך להקליט".
יש אפשרות שגדל פה דור שמכיר את "אבשלום" רק מהביצוע שלכם. לולאי: "זו הייתה המחשבה כשנכנסנו לפרויקט - שיש שם שירים ששווה להכיר לאנשים שלא הכירו אותם".
יש מחשבות על עוד קאברים? יקי גני:" אנחנו נורא אוהבים את אבבא. לפני כמה חודשים אמרנו שננסה לעשות להם קאברים, אבל עם עיבודים שלנו, פסיכדליים. עשינו את אחד השירים בשתי הופעות ואנשים אמרו שזה מדהים. קבענו חזרות, אבל חוץ מהשיר הזה לא זרם לנו כלום. אנחנו מנסים בכוח".
לולאי:" השיר הזה מסמן את המעבר שלנו לאנגלית. 'האיש שראה' נתן לנו ביטחון והרגשנו שעכשיו אנחנו יכולים לעשות את מה שבאמת חלמנו עליו – לנסות בחו"ל".
לא היה לכם קשה לעבור לאנגלית? לזר: "זו שפה שיותר טבעית לנו. אמרתי את זה פעם לירון לונדון והוא קפץ עליי – 'מה פתאום?! עברית זו שפה עשירה', אמרתי לו, 'ירון, נכון, זו שפה מדהימה, אבל אנגלית מתחברת באופן טבעי לסוג המוזיקה שלנו'".
לולאי: "השיר משקף את ההרגשה שלי כשיצאתי לטורים, לעזוב את הילדים והאישה, להתנתק. הוא כאילו טקסט דוקומנטרי לרגשות. לא ידענו שזו תהיה כזו טירונות בסיירת מטכ"ל".
מה חשבתם שיהיה? בן יצחק: "הכל היה לנו הלם. חברת בוקינג אמריקאית גדולה החתימה אותנו. חשבנו שבטח יהיו הופעה-שתיים, אבל אז גילינו שמדובר ב-70 הופעות בשלושה חודשים. וככה חיינו – היינו בטור שלושה חודשים, חוזרים לארץ לחודש-חודשיים, ונוסעים שוב. תמיד כשהיינו עולים לוואן כדי להתחיל בטור, היינו אומרים 'ברוכים הבאים לכלא'".
ההופעות היו שוות את הסבל? "בגלל שמדובר במרחקים עצומים, יום אחד הייתה יכולה להיות ההופעה הכי מדהימה בעולם, שגרמה לנו להרגיש שהנה, זה קורה, ואז למחרת הגענו למקום שנמצא שמונה שעות משם, במדינה אחרת, והיו ארבעה-חמישה אנשים בקהל. אתה בשיא האנרגיות, ופתאום אין אף אחד ואתה מרגיש מסכן".
לולאי: "היו דיבורים עם חברות תקליטים גדולות, ובכל פעם זה נפל על הקטע הגיאוגרפי. הבנתי שאם משהו הרבה יותר גדול יקרה, זה אומר שנצטרך עוד יותר להתנתק מהמשפחה. היו לי כבר אישה וילדים, לא הייתי מסוגל לזה ופרשתי. עד היום אני שואל את עצמי אם לא עצרנו שנייה לפני הזכייה הגדולה".
בן יצחק: "תודה לאל שזה לא קרה. ראיתי מה קורה ללהקות שקצת מצליחות, איזה עומס יש עליהן. הבנתי את זה בהופעה של גראנדדי באל-איי, נכנסנו לאולם וראינו את המתופף שלהם מוכר דיסקים וחולצות. אלי חיון, המנהל שלנו אז, שאל אותו למה הוא צריך לעמוד ולמכור פה. הוא הסביר שכשהם היו להקה קטנה, היו להם רק סאונדמן ותאורן. הם היו מופיעים במקומות קטנים ומרוויחים טוב. ברגע שהם גדלו, הם צריכים אוטובוסים, 15 אנשי צוות, ויצא שהם כבר לא מרוויחים כלום. הביאו אותנו להופיע ברוקסי, אחד המקומות הכי ידועים. הסטונס הופיעו שם, ביץ' בויז, ניל יאנג. אני זוכר שעמדתי שם, הסתכלתי על הבמה ואמרתי לעצמי 'תיהנה', אבל לא הצלחתי להרגיש כלום".
ובכל זאת, כשאלי החליט שהוא חוזר לארץ לא חזרתם איתו. לזר: "אני לא מבין איך לאלי היה את אורך הרוח כדי לשרוד עד אז. היום אני יודע שלא הייתי מסוגל להגיע לטור אחד של שלושה חודשים בלי לראות את הילדים שלי. אבל אז היינו בשלבים אחרים בחיים, עם שאיפות ועם מוטיבציות אחרות. יש לי המון זיכרונות טובים, הגענו להישגים מוזיקליים. ובסוף, חזרנו הביתה ונגמרה הבדידות, כי היינו מאוד בודדים".
לזר: "פגשנו את נינט בפעם הראשונה אחרי הופעה של רוקפור בבארבי. היא ניגשה אלינו והתפתחה שיחה שבמהלכה ביקשה מברוך שילמד אותה גיטרה. אז הוא לימד אותה גיטרה, ובמקביל הוא ואני נפגשנו איתה לשמוע חומרים חדשים שלה שהיו חלק משירי 'קומוניקטיבי' בגרסאות ראשוניות. התרשמנו מאוד מהיכולת הווקאלית שלה. ראינו גם את ניצוץ הכוכבות בכל מובן: האישיות החזקה שלה, הרצינות, הרעב התמידי ללמוד ולהתנסות בלי פחד והתשוקה שלה למוזיקה.
"הימים של העבודה על 'קומוניקטיבי' היו מאוד אינטנסיביים, וגם ההקלטות של האלבום שלה בליברפול שהיו חוויה מוזיקלית מיוחדת גם לנו כלהקה מנוסה שהופיעה והקליטה הרבה בעולם. מעבר לעבודה המשותפת עם נינט, התפתחה בינינו חברות קרובה שממשיכה לחיות עד היום".
בן יצחק: "כשחזרנו לארץ התאהבתי במדינה כמו ילדה מתלהבת. אמרתי זהו, אני לא נוסע, לא רוצה יותר את זה. החזרה לכתיבה בעברית הייתה חיבור לזה".
זה היה ויתור או השלמה? לזר: "מאוד השלמתי עם זה. האלבום היה על זה שמספיק עם אמריקה, מספיק עם אירופה. אנחנו כאן. יש לי כבר משפחה, יש בית, יש מקצוע, אני רוצה לעשות את זה פה. העבודה על האלבום הייתה מאוד מאתגרת, כי הוא היה הראשון שלנו בעברית אחרי 'האיש שראה הכל', אז הרגשנו שאנחנו צריכים לשמור על רמה. ואז גם יקי נכנס לתמונה, למלא את החלל של אלי".
גני: "כשהייתי בן 24 פנתה אליי חברה ואמרה שיש לה חברים שמחפשים קלידן. אז עוד ניגנתי בכל מיני להקות קטנות ושאלתי 'מי החברים?' ואז היא אמרה רוקפור והייתי בהלם. הגעתי לחזרה ראשונה ומיד הורגש הפער, כי אני איש נורא דיגיטלי. התחלנו לנגן ואני זוכר שהתעכבנו שעתיים על סאונד ספציפי בשיר ספציפי, וחשבתי לעצמי 'איזה חוסר יעילות'. אבל אז הבנתי שזה גם הקסם בלהקה. היינו יושבים שעות על עשר שניות, זה היה מחרפן אותי, אבל כששמעתי את התוצאה אמרתי 'טוב, אי-אפשר היה להגיע לזה בשום דרך אחרת'".
אלי, איך היה לך לשמוע אותם בלעדיך? "בהתחלה לא היה בא לי להקשיב, האגו שיחק תפקיד. אבל בסוף הקשבתי וחשבתי שזה אלבום מצוין".
לולאי: "השיר סימן את ההתחלה של הקאמבק שלי ללהקה. אני זוכר את עצמי הולך לסטודיו בקריית המלאכה, שאז עוד היה אזור נוראי, והלב שלי דופק. אני עומד מול הדלת ומרק פותח לי ומיד ההרגשה הייתה שחזרתי למשפחה".
הייתם בקשר כל הזמן הזה? לזר: "לא ממש. לא היה דם רע בינינו. אולי קצת, בהתחלה היה מתח של גירושים. עם הזמן הבנו שאי-אפשר לטאטא שנים ארוכות של קשר כזה אינטנסיבי".
בן יצחק: "אלי גדל איתי. אנחנו מכירים עוד מלפני התיכון, המשפחות מכירות. אז כשהוא הגיע זה היה כאילו נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע".
אלי, איך היו לך השנים לבד? "כשחזרתי לארץ הייתי מפורק, לא רציתי להתעסק במוזיקה. אחר כך החיידק בער אז עשיתי אלבום סולו, ואז התחלתי לעשות ספורט, שהידרדר לתחרות איירון מן, ציירתי ועשיתי תערוכה. עברתי תהליך עם עצמי. חזרתי ללהקה מפויס, וגם הם עברו את תהליך. כל אחד הביא את השריטות והפציעות שלו למקום של עשייה".
לולאי: "השיר 'בינתיים בעיר' מסמל את העמידה מול החלום שמתנפץ - החלום לגור בעיר הגדולה, מול הקשיים, המאבק והתחושה שלאט-לאט סוגרים עליך. כשאתה מבין שאין לך חלון לכיוון הים, אפילו בקושי חלון יש לך".
יש בהופעות שלכם קהל חדש, שלא ידע את 'האיש שראה' בזמן אמת. מפתיע אתכם שבני 20 מתחברים לאלבום שהוקלט לפני 30 שנה? "אין בזה שום היגיון. רוקפור, בטח 'האיש שראה הכל', זו לא מוזיקה קומוניקטיבית במיוחד. ככל שיש יותר פלטפורמות, כמו טיקטוק, ספוטיפיי ואפל מיוזיק, וככל שיש יותר תוכן מסביב, אין שום סיכוי שדווקא המוזיקה הזאת תבלוט. אבל יכול להיות שזו תגובת-נגד. אין ספק שזה עבר את מבחן הזמן".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.06.25