מוש בן ארי, לפני השירים, מה שלומך? עברת אירוע לבבי באחרונה.
"עכשיו מצוין, קודם לא. הייתי אמור לטוס לניו-יורק להופעות, הרגשתי חולשה פתאום, משהו מוזר, הרגשה שאני לא מכיר. בלילה, בבוקר, בפעילות באמצע היום, בהקלטות. מרגיש חלש, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה. לקראת הטיסה זה התחיל להציק לי יותר, הלכתי לרופאה. אמרה שנראה שהכל בסדר אבל בסוף לא עליתי לטיסה, לא הרגשתי שאני בנוי לזה".
החלטת טוב.
"מזל. בשבוע לפני הרגשתי מאוד חלש וכאלה, ואז הגענו באמת ליום של הטיסה, באנו, כבר עשינו צ'ק-אין והייתה ביני לבין ג'ני איזו הרגשה שמשהו לא בסדר, אבל עדיין אין מה לעשות, אלה היו שתי הופעות וכל הלהקה שלי הייתה על המטוס, זהו, זה כבר קורה. ובאנו לעלות לטיסה, ממש היינו בשרוול, וג'ני הסתכלה עליי ואמרה לי 'לא, לא, לא, אנחנו לא עולים לטיסה הזאת', והורידה אותי עם המון-המון פחדים, כי אתה יודע, לבוא להגיד למישהו שעכשיו בדיוק מחכים לו בניו-יורק, שתי הופעות והכל קורה והכל מכור והכל עובד, פתאום לבוא ולקבל החלטה כזאת. אז היא קיבלה אותה, היא באמת זאת שהורידה אותי ובסופו של דבר יכול להיות שהיא גם הצילה לי את החיים. הלכתי לרופא נוסף, עשה בדיקות אק"ג, אמר שהכל תקין אבל עדיף שאגש למיון. אחרי סדרה של בדיקות גילו משהו בבדיקות הדם שמעיד על סתימה באחד העורקים. תוך שנייה הייתי בצנתור ותוך רבע שעה מהצנתור כבר הייתי חדש. רגיל".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד סיפורים מאחורי השירים:
מה לוקחים מפה?
"לשנות תזונה, כמובן. פחות תעשייתי, פחות אוכל מוכן, פחות אוכל מסופרים. רשתות מזון מהיר גם ככה אני לא מעדיף ואין לי חשקים לשווארמה. הבעיה באה אחרי ההופעות, עוצרים לאכול בדרכים".
שתיים בלילה אחרי הופעה, לא תיקח פיתה עם פרגית עייפה וצ'יפס משמן שעמד כל היום?
"בדיוק ככה. אז כאן החוכמה לעצור. אני מתחיל לקחת אוכל מהבית או אוכל לפני. עם הופעות אין בעיה, קיבלתי אישור לחזור לבמה דקה אחרי הצנתור".
וברמה הפילוסופית, סטירה שמודיעה שהחיים כבר לא בטוחים.
"אלה היו המחשבות. אני מרגיש שזה בא אליי נטו מהצער שלי מאז 7 באוקטובר. חודשיים אחרי המלחמה אבא שלי נפטר. כל זה דירדר אותי למרה מאוד שחורה כלפי עצמי והחיים, לאן אני הולך. ברור שעישנתי הרבה יותר סיגריות בתקופה הזו. אתה קם כל בוקר מסוג של עצבות שאתה לא באמת יכול לפתור אותו, כי אין לו פתרון. את מה שראיתי ב-7 באוקטובר ואחרי, גם מהבמה בהופעות, לא יכולתי להכיל. הרגשתי בתוך מרה שחורה. בעצם, אני לא יכול להכיל את זה עד היום, את המחשבות על מה שקרה לילדים ולנשים ולאמהות ואבות וגברים מבוגרים".
כל עוד יש חטופים במנהרות בעזה, אנחנו עדיין שם.
"אי-אפשר להשתחרר מההרגשה הזו. עכשיו תוסיף לזה את המוות של אבא שלי, ראובן ז"ל, הבן אדם הכי חשוב בחיים שלי, שעזב חודשיים אחרי 7 באוקטובר ואני מרגיש שהוא נפטר כי פשוט נשבר הלב שלו לרסיסים ממה שראה. אבא הוא פוסט-טראומטי ממלחמת יום הכיפורים. הוא היה בן 83, בדרך כלל איש שמרגיש בסדר עד אז, התמודד עם מחלה קשה שעבר לפני 20 שנה בערך. 7 באוקטובר החזיר אליו את כל הטריגרים ממלחמת יום הכיפורים, שם גם היו לנו הרבה שבויים, להבדיל חיילים, אבל זה העלה והציף אצלו את הכל. כל המקום הזה בעצם לקח אותו לסוף המסע, ולי התחיל מסע".
הספקתם להיפרד?
"למזלי כן. ב-8 באוקטובר כבר התחלתי להופיע למפונים מהקיבוצים, הייתי מהראשונים שנחשפו בעצם למה שהם עברו ביום שאחרי. הטיסו אותי לאילת לארבע הופעות כל יום. אז לקחתי את אבא איתי לחודש באילת, יחד עם כל המשפחה. כשחזרנו, שבועיים אחרי הוא כבר נכנס לבית חולים ולא עזבתי אותו במשך כמה שבועות, עד שהוא עזב את העולם. הקריסה שלי היא מאה אחוז קשורה לכל זה. לא הצלחתי להתרומם".
בכל זאת הופעת מול מוכי טראומה למחרת פתיחת המלחמה. יש כוחות נפש.
"אני הרגשתי שכדי להתמודד עם המצב אני רוצה להיות נוכח בתוכו, ישר יצאתי החוצה. זה היה גם ריפוי לעצמי. אתה אומר לעצמך אחרי הופעות כאלה מול הקהל הזה ואחרי מה שקרה, פשוט אל תיקח אף יום כמובן מאליו ואל תעז לקום בבוקר בלי לומר תודה. הרבה מאוד שנים אני עובד מאוד חזק באיזשהו ריצוי מול הקריירה שלי. פתאום אתה אומר, שנייה. אחרי אירוע כזה, תן לי ליהנות גם מהזמן שלי עם עצמי, לא רק מול הקריירה. פתאום אתה יותר אוהב את עצמך, מסתכל ואומר: באמת יש מה לאהוב. אוהב את הבחירות שלי, אוהב את הדרך שעשיתי".
במקרה הכי גרוע תמיד אפשר לרדת לחוף של עצמך, לא משהו שהרבה אנשים יכולים לומר.
"לקחתי".
"שמעתי את 'שיר למעלות' לראשונה במדורה באמירים, בשנת 1995, אז גם הקמנו את להקת שבע. הייתה שם ממש התכנסות מוזיקלית שלנו והיינו לפעמים עושים קבלות שבת, כמובן עם שירים. באיזה ערב שישי לקחתי את הגיטרה ושרתי את מה ששמעתי במדורה, עם שינויים בלחן תוך כדי נגינה. פתאום משהו קרה. היו שם סביב 600 איש שהשתתקו בבת אחת כדי להקשיב ונהיה איזה רגע. הבנו בלהקה שזה שיר שאנחנו לא יכולים להתעלם ממנו - ואנחנו צריכים להקליט אותו כסינגל. בשנתיים שאחרי כבר היה לנו קהל, הופענו בפסטיבלי עולם גדולים מול מאות אלפים. את השירים ביצענו בהופעות הרבה לפני שהופיעו באלבומים, הם גדלו מהשטח ויצא שהקהל כבר ידע לשיר איתנו את 'שיר למעלות' לפני שבכלל נשמע ברדיו, מקרה לא שכיח לשיר".
הלחן הגיע עד בתי הכנסת.
"סיפרו לי שגם במוסדות יהודיים ובתי כנסת ברחבי העולם לפעמים שרים את הגרסה הזו של 'שיר למעלות' ואני חושב שזו תעודת הכבוד הכי גדולה שלי. את מה שקרה עם 'שיר למעלות' אף אחד לא יכול היה לצפות והוא אפילו דורג כשיר העשור באחד המצעדים. השיר התעצם עם הזמן".
"כתבתי את השיר אחרי השחרור שלי מצה"ל, בשנת 1991. יצאתי אז מעזה, נח"ל מוצנח, והגעתי לסיני. הימים ימי השלום עם ירדן, העולם באמת היה אופטימי, וישבתי על הגבעה הזאת בראס א-שטן, התחלתי לנגן על שני אקורדים ולשיר עליהם. עצמתי עיניים, וכשפתחתי אותן ראיתי סביבי 200 איש ששרים איתי. 'סאלאם' התבשל מאוד בהופעות של שבע, אבל לי הייתה הרגשה בהתחלה שהוא לא מתאים למרות שבלהקה רצו. אמרתי להם: זה עדיין לא באמת שיר, כולה שני אקורדים. אבל השיר הזה לא הפסיק להפתיע אותי מאז, כי כל הזמן קורה איתו משהו. אחרי רצח רבין, השיר גדל עוד יותר כי הוא הביע את הרצון גם לשלום בתוכנו. בהמשך 'סאלאם' קיבל פרסים בעולם, כולל מפיטר גבריאל, שהיה אז מעורב בהפקה מוזיקלית של הפסטיבלים בז'אנר. היינו אמורים להופיע לצידו בסנטרל פארק בניו-יורק בשנים שאחרי, אבל זה בוטל בגלל מהלך כלשהו שישראל עשתה אז וזרקו אותנו מהפסטיבל. אני חושב שחברות הביטוח לא רצו לבטח שם".
אפילו מדונה הכירה את השיר.
"יום אחד מודיעים לי שמדונה שרה את הצלילים של 'סאלאם' בכמה הופעות שלה, מה שהפתיע אותי כמובן מאוד. פנו אלינו כדי שנגיע לשיר את זה ביום הולדתה וטסנו ללונדון, שרנו איתה. לא היו טלפונים שצילמו אז, אבל יש עדויות שזה התרחש".
הציעו קמפייינים עם "סאלאם"?
"בלי סוף, אחד ממש באחרונה של חברה מאוד גדולה, רצו שאשנה את המילים. לא הסכמתי. מהעולם בהחלט הגיעו תמלוגים על השמעות. התברר שעשו לו המון קאברים, בכל מיני שפות, אפילו בטיבט. יום אחד, אחרי שנים, קיבלתי צ'ק שמן מהפקה של סרט של בראד פיט, 'מלחמת העולם Z'. היו שם כמה עשרות אלפי דולרים".
מאז המלחמה, השיר עובר לך בגרון בקלות?
"אני חייב להודות שמ-7 באוקטובר יש לי איזה עניין עם השיר. כל עוד החטופים שם, והחיילים שלנו שם והילדים נלחמים, אז ממש אני לא יכול לשיר את זה. לא מצליח כרגע לשיר אותו. אני מקווה שיגיע הזמן שאני אהיה יותר שלם עם עצמי, באמת כאילו לשיר אותו בחזרה".
"השיר נכתב על התקופה של גירושיי מאשתי אז, שירלי, מהמקום הזה של לעזוב בית עם ילד. בפעם הראשונה אני פוגש את המחשבה שאני בעצם יכול להרוס דברים מדהימים שיצאו ממני. יצרתי קן משפחתי ונולד לי ילד מדהים, אבל זה לא צלח. שבירת חלום של עצמנו זה אחד הדברים הכי קשים. היינו יחד ארבע שנים. ומה שקורה אחרי, זה שלא יהיה לילה שבו הילד שלך לא לידך בבית ולא תרגיש חרא, גם על הבחירה שלך. הילד זה הדבר הכי חשוב בעולם ויוצא שאני לא קרוב אליו. שם זה היה המקום של 'עד אלי'. כלומר, הרצונות שלי והבחירות, בין אם נכונות או לא נכונות, הכאב שלהן מגיע עד אליי וכאילו אין לו מקום אחר. הרי ביצירת משפחה אנחנו חוזרים לרצון הראשון, לייצר את ההמשכיות למה שאמא יצרה עם אבא. כשזה נשבר, זה קשה. היום להתגרש נשמע קל, אז זה היה עניין".
כלומר?
"הקהילה סביבך מקבלת את זה בצורה מאוד דרמטית. חיינו באמירים, זה היה כביכול אירוע. 'עד אלי', גם כאלבום כולו, מספר את סיפור הפרידה שלי, המוות או ההולדה מחדש. את כל השירים כתבתי ממש בזמן הפרידה. אגב, היום אנחנו ביחסים טובים מאוד. 'עד אלי' נכתב גם על הדיאלוג הזה עם עצמי. הרוקיסט שהיה בי תמיד רצה לצאת החוצה ורצה לבעוט. זה באמת קרה באלבום הזה עם הרבה עזרה של חברים טובים. זה היה להרים את הידיים ולרוץ לעצמאות".
"שיר שנולד מתוך צורך אמיתי. התקשר אליי אז רועי שוורץ מהפורום, שסיפר שהוא עושה את פסטיבל בומבמלה הראשון, אמר: אני רוצה שתופיע. לא ידעתי מה זה, אמרתי סבבה, נדבר עם החבר'ה של שבע. הוא אומר לי, לא, אני רוצה שאתה תבוא להופיע. אמרתי לו: אין לי שום מופע, ענה לי: יש לך חצי שנה. אז בניתי מופע וישבתי לכתוב את Jah Is One, פעם ראשונה בעצם כזמר סולן. הייתה לי את ההתחלה של השיר כמה שנים לפני".
מה קרה בלהקה? ריבים ופירוק?
"אצלנו זה לא היה זה. פוזר באופן טבעי. הופענו בהרבה מקומות בעולם, חלק נשארו באוסטרליה, לגור שם, ואני פתאום הרגשתי צורך ליצור יותר וקלטתי שאני כותב המון ואין לי מה לעשות עם השירים. Jah Is One הוא מהשירים הראשונים שבהם מצאתי את הצבעים שלי. זה היה משפט של להקת שבע. ג'ה איז וואן, לא משנה איך קוראים לו ואיך אנחנו מתפללים אליו ואיפה. בסוף זה אותו אחד, זה גם מה שאני מאמין שאברהם קיבל. לנו אין מה לריב ובגלל זה היהדות היא הדת היחידה בעולם שלא יצאה למסעות צלב".
איך התחברו לשיר שוטי הנבואה?
"נכנסתי להקליט את השיר עם עמית כרמלי, המפיק של שוטי הנבואה, ואחד מהחברים ליד מתחם נגה ביפו. לשוטים היה בית ממול אז היינו הרבה יחד וגם חברים טובים הרבה לפני הקריירה. הצעתי להם להיכנס לאולפן, והקלטנו יחד. הסינגל, אגב, לא הצליח להיכנס לאף פלייליסט. רק בהמשך גילו אותו".
"התקשרו מגלגלצ, ביקשו שאקליט את השיר לפרויקט שלהם. אריאל זילבר מאוד אהב, התקשר, והופענו ביחד. מאוד אהבתי את אריאל זילבר אז והרגשתי טוב עם השיר. לימים יצא לי להופיע עם השיר בטקס אקו"ם שבו הוא קיבל פרס שעורר אז דיון. אנחנו חברים עד היום והוא בעיניי אחד היוצרים הכי גדולים פה".
"הגעתי למועדון בארבי בת"א בצהריים, לעשות סאונד. האולם היה סגור, משהו התפקשש כנראה. ישבתי בחוץ על המדרכה, פתחתי את הגיטרה, האקורדים התנגנו להם וככה כתבתי את 'דרך'. את המילים כתבתי תוך כדי במחברת שתמיד הייתה איתי. הלופ של הפזמון הגיע קודם, ואז הבתים. נכנסתי עם זה אחרי לסאונד, ממש דלוק על השיר, ותוך כדי התחלתי לנגן אותו. בהופעה באותו לילה כבר שרתי את 'דרך' במלואו".
אתה כותב שם: "אני באמצע החיים, ועוד בלעדייך".
"זה גם שיר שקשור לתהליך של פרידה, מבת זוג אוסטרלית. פתאום אתה מבין שהסיפור הזה שבו אתה כל הזמן נפרד ועובר הלאה, הוא פרידה שלך מחלקים בעצמך. היא יכולה להיות מושלמת, אבל אתה לא באמת נמצא, אתה צריך עוד להשיל כמה קליפות בשביל להגיע לשם. הן תמיד היו מדהימות, אני חושב שאני עוד לא הייתי במקום הראוי שיכול באמת להכיל מבנה זוגי אמיתי. עד שהגעתי אל ג'ני".
"בדיוק חזרתי מתל-אביב לאמירים, הייתי בעליות ופתאום בא לי הליין של המוזיקה ואני זוכר שממש נדלקתי תוך כדי נסיעה, עצרתי את הרכב ובאחת העליות הייתה נקודה של צפייה, עצרתי ואז הגיע המשפט 'הנה הוא בא' ומשם זה פשוט זרם. יש שירי דרך, 'הנה הוא בא' בדיוק כזה".
"נכתב בתל-אביב, באחד הבתים של חברים שלי, כשישנתי שם בלילה. כתבתי רק את השורה: 'לפעמים במסע ומתן, מורידים אותנו נמוך'. הרעיון היה שתמיד איזה סוג של מכשול פוגש אותך, אם זה בזוגיות, אם זה באמת במשא ומתן העולמי כמדינת ישראל, זה יכול להיות ראיון עבודה. התחלתי לכתוב את המילים, שרתי את זה ואמרתי, וואלה. נכנסתי למיטה, קמתי בבוקר, החזקתי את הגיטרה, ואחת הבדיקות שלי לגבי שירים אומרת שאם אני מנגן את השיר שכתבתי בלילה גם למחרת, כנראה שיש בו משהו. המשכתי לנגן, כולל את הפזמון, והרגשתי שאני עושה פשרות מול עצמי. הרגיש לי יותר מדי מיינסטרים".
בקטע לא טוב?
"כן, חשבתי שזה קצת צ'יזי. חשבתי שעד אז הבאתי צבעים שאולי לא שמעו במוזיקה פה ופתאום יצא לי שיר לגמרי סאחי. חשבתי, טוב, אסיים ליצור את השיר ואתן אותו לאמן אחר, כבר פנו אליי אז אמנים כדי שאכתוב להם. סיימתי את הבוקר אצל החברים ואמרתי שאמשיך את השיר מתישהו. לא נגעתי בו חודש. יום אחד, אני חוזר מהופעה באילת עם רוני חוס שהיה המנהל שלי אז. מזג האוויר הכי נורא בעולם, עוד רגע נחיתת אונס, הבטן מתהפכת, כל המטוס מקיא וצרחות, הדיילות על הרצפה, מתחננות לאלוהים שזה ייגמר. רוני לידי כבר נפרד מהעולם. אני פותח את המחברת כדי לכתוב".
הגיוני בסך הכל.
"ואז אני כותב את כל המשך השיר של 'מסע ומתן'. זו הייתה שעה ורבע נוראית, אבל חשבתי: זה כנראה המשא ומתן הכי חשוב לי בחיים, ופה אני יושב וכותב את זה. המטוס נחת על הגחון בערך. יצאתי ואמרתי למנהל שלי: רוני, זה השיר. והוא אומר לי: תשמע, אתה בן אדם דפוק, אתה באמת צרות. המילים כבר היו שונות, הן לא היו לגמרי על סיפור בין גבר לאישה, אלא גם סיפור ביני לבין אלוהים".
השיר יוצא ומתפוצץ במהירות ברדיו.
"מהרגע הראשון, מאבד פרופורציות. שמע, זה הסינגל היחידי שהוצאתי אז ופתאום מתקשרים מגלגלצ לצוות שלי ואומרים: אנחנו מכניסים לפלייליסט גם את השיר 'אנצל', שבכלל לא יצא כסינגל. לא שלטתי בזה, זה כבר גדול, כאילו, רגע, מי אמר לכם שאני רוצה להוציא את 'אנצל'? אולי אני רוצה להוציא משהו אחר? הרי את 'מסע ומתן' הוצאנו רק לפני חודש וחצי, תנו לו רגע להתבשל. התעקשו שרוצים עוד שיר, וזה היה די נדיר אז לשמוע שני שירים של אותו אמן בפלייליסט כמעט במקביל".
"בשיר הזה הרגשתי שהצלחתי לאחד שני עולמות מאוד מקבילים אז, העולם של המיינסטרים, הרוק ואפילו הפופ, עם המזרחי. זה היה מפגש מאוד אמיתי ואחרי שהשיר יצא לא מעט אמנים מהז'אנר הים תיכוני ביקשו ממני שירים. בערך כל מי שאתה חושב, אבל לא רציתי. קלטתי שאני מפחד מאוד לשעמם את עצמי, להגיע למצב שאני משחזר את הלהיטים שלי. ברגע ש'אנצל' הפך ללהיט גדול אני כבר חשבתי איך באלבום הבא אני מתרחק ממנו. אבל מתקשרים זמרים ואומרים: אולי תכתוב לי שיר כמו 'אנצל'. זה היה באמת קיצוני. לא הייתי יכול ללכת ברחוב בלי לשמוע את השיר בפול-ווליום ממכוניות בדרך".
מתי כתבת את המילים?
"במהלך אחד המופעים. בשיר הזה אני באמת בעולם הרומנטי. 'אנצל' הוא בעצם ביטוי לשבר גדול, כי שם אני מבין שאני הכי רחוק מלהיות קרוב למקום זוגי וזה רודף אותי. מבחינתי זה טקסט מאוד קשה: ‘ואיך שאנ'לא מסתכל, וזה תמיד מבלבל, ואיך תמיד זה גונב אותי. והימים כך עוברים, וכבר רואים בפנים את השנים שעברו איתי'. כלומר, אני כבר עברתי מלא, אני לא מצליח לפענח את המבנה הזוגי שלי, אבל אני כן מבין שאני אשכרה לא אהיה שלם בעולם הזה בלי זוגיות. רק שם אני אנצל, רק בזוגיות אני ניצל מעצמי, מהפוסטר שלי, מהמקום של ההבל. זה לא מעניין מה שאני עושה, אין לזה באמת מהות, לאגו הזה, הוא לא נחשב כשאתה לבד. אני הבנתי בכתיבה של 'אנצל' שאני לא יכול יותר לשחק מול זה, לא יכול לתפוס פוזיציה של לשבת בצד בזוגיות שלי, להסתכל עליה מהצד ולהגיד, טוב, לא בא לי. אני לא יכול להיות צופה של זה, אני חייב להבין שאני אול-אין וחייב לפתור את הסיפור הזה".
יש לך כבר רפרטואר יפה. התחלת להתפרנס טוב יותר ממוזיקה?
"הופעתי אז יותר מדי, לפעמים יותר מ-200 הופעות בשנה. הייתי צריך לחרוש במות. כמה שנים אחרי כבר הגיעה הופעה ראשונה בהאנגר 11 בתל-אביב, 5,000 איש, נדמה לי שאני פתחתי את המקום להופעות. אמרו, איך מוש מעז לפתוח הופעה בפני כל כך הרבה אנשים. אבל היה מלא, כי עברנו דרך בכל הארץ כדי השירים יגיעו לכל סוגי הקהל. הרגשתי אז שהצלחנו להגיע לסאונד שמתכתב עם המילים ומול רגש ומול גרוביות מגניבה, משהו שמדבר בסקס אפיל של המוזיקה".
ההצלחה מביאה אותך גם למעמד של סלב. מה שלום החיים הפרטיים בשנת 2006?
"בוא נגיד שאחרי האלבום הזה אם אני רוצה להגיע לנקודה מסוימת בתל-אביב, אז אני הולך בסמטאות, כבר לא הולך ברחובות. אני זוכר שיום אחד ברחוב שינקין, עמדתי ליד אחד הדוכנים של השייקים המפורסמים אז. אני שומע צעקות של בנות, משהו המוני בתחילת הרחוב, ואז אני אומר למוכר: תגיד, מה קורה פה. הוא אומר לי, תגיד אתה גנוב? הן רצות אליך. ואז הבנתי ונתתי ריצה, הן יצאו מבית הספר, אני ברחתי לתוך שוק הכרמל בסביבה, לאחד הדוכנים. שם אני חושב שהבנתי שאני כבר לא יכול לסבול את זה, שזה באמת לא באופי שלי, ושלעצור ברמזור בתל-אביב זה סכנת חיים, עד כדי כך. כי אנשים לפעמים גם נכנסים אליי לאוטו מאחורה לחבק אותי. זה נהיה קיצוני, הייתי צריך להחליף מספרי טלפון כל הזמן ואפילו לעבור דירה מדי פעם אחרי שגילו איפה אני גר וזה העיק על הסביבה".
"את האלבום 'מסע ומתן' התחלתי לכתוב באוסטרליה. חייתי לא רחוק ממלבורן, היה כיף, בתוך יער, בניתי אולפן והקלטתי בו את כל הסקיצות של האלבום. אני נמצא בפוזיציה הכי מדהימה שיכולה להיות, כאילו גלויה משוגעת, ממש בועה של חלומות. ואז אני חוזר לארץ להופיע ואני בטופ מבחינתי אבל בלילה אני יושב ואוכל את הראש לעצמי, מבולבל בין שני העולמות. תוך כדי כתיבה הבנתי איפה אני צריך באמת להיות ובסוף כתבתי את השיר 'ארץ ישראל', שבו אני למעשה מחזיר את עצמי הביתה והוא אחד השירים החשובים באלבום. עצמתי את העיניים, הבנתי את המקום שלי, הרגשתי שאני חייב לחזור לירדן, להרגיש שוב את הכנרת. יום אחרי הכתיבה ארזתי את המזוודות וחזרתי לארץ אחרי שמונה חודשים באוסטרליה".
"קמתי באיזה בוקר, הוא לא היה הכי זורם, השמש עדיין לא הסכימה לעלות באנרגיה והרגשתי שכאילו נשאר החושך. נזכרתי במשפט של אבא שלי ז"ל שאמר לי פעם: תמיד בסוף-בסוף זה עובר, גם אם זו נראית כמו התקופה הכי מאתגרת והכי קשה, תמיד בסוף תהיה עלייה חדה כזאת. אחרי שהלך לעולמו, הוצאתי לזכרו את השיר 'נשמת כל חי'. אחד הדברים שהכי הרגיעו את אבא היה תפילת 'נשמת כל חי' בתימנית, למעשה כמו הצוואה האחרונה שהוא השאיר לי. הוא אמר לי לשמור על אמא, על האחים ועל אחותי, ועל מי שאני, שאני לא אאבד את זה. זה היה הפחד הכי גדול שלו, הוא היה בן אדם מאוד חזק. לא היה לו פחד מהמוות".
"זו השנה של המחאה החברתית הגדולה ואת הטקסט כתבתי ממש לפני שההפגנות הגדולות יצאו לדרך, כנראה שהייתי מחובר למה שכולם מרגישים, שוואלה, משהו פה קורה, לא לטובתנו. אלה שלמעלה, אם יש להם מחברת של סדרי עדיפויות שכתבו לעצם, אז אנחנו בסוף הרשימה. הרגשתי שאנחנו נמצאים כאילו בתוך הסוגריים שלהם, כלומר אם יהיה זמן, נטפל גם ביוקר המחיה של אזרחי ישראל. הכל נהיה יקר מדי, הכל נהיה לא הגיוני, לא יכול להיות שלקחנו ילד בגיל 18 ואמרנו לו, אחי, תן את החיים שלך שלוש שנים, יש סבירות שגם לא תצא מזה, ואם בכל זאת תחזור בשלום לאזרחי, לא יהיה לך סיכוי בחיים לקנות פה בית, לא יהיה לך סיכוי גדול להצליח במה שאתה רוצה לעשות בחיים. לא יהיה לך סיכוי לגמור את החודש. זה היה שיר מחאה עם כל מה שרציתי להגיד אז וגם הופעתי איתו בעצרות בהתחלה. אחר כך הרגשתי שנהיה מזה קצת פסטיבל".
עדיין רלוונטי להיום.
"ונמצא כמעט בכל מופע שלי. אני אולי אפסיק לבצע אותו כשהדברים יסתדרו".
"מאוד אהבתי את הקיור בגיל 16, היה להם צבע אחר וזה היה אחד השירים האהובים עליי שלהם. ראיתי בטלפון מרד בנד משהו מיסטי אחרי שהיה לנו מפגש ראשון והם הציעו שנקליט ביחד. הקלטנו אצל גל תורן, שיניתי קצת את הליין ויצאו שם שני זיופים שכביכול נמצאים קצת בעולם של הים תיכוני. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: בוא נעשה את השינוי. וזה בעצם היה ההוק של השיר".
"כתבתי את השיר באולפן לבד, הקלטתי אותו לבד, והיה לי פזמון שלא אהבתי. אמרתי לפילוני, זה לא זה. הוא אומר לי: בוא נתקשר לזאב נחמה, יש לי הרגשה שהוא יוכל לעזור. אמרתי לזאב, אחי, תשמע את הפזמון, משהו לא עובד לי. נחמה אומר: נשמע סבבה, אבל מבין מה אתה אומר. תן לי עשר דקות. בינתיים כתבתי פזמון, חזרתי אליו, הוא הביא כמה שינויים בתוך המבנה שהתלבשו מעולה. אמרתי לו, וואו, שיחקת אותה. הקלטתי את השיר ממש באותו יום. הטקסט מספר על כך שגבר צריך לדעת לתת לאישה את הביטחון שהיא צריכה. לו הייתי אישה, הייתי כותבת את זה לגבר שלי. אז כתבתי את זה לאישה שלי כביכול".
"עבדתי באולפן של רועי זו-ארץ, שסמוך לאולפן של אייל מזיג, שעבד שם עם שלמה ארצי. יצאתי למסדרון ושלמה אומר לי: וואי-וואי, תשמע, יש פה איזה שיר שאנחנו בדיוק עובדים עליו, בא לך להיכנס? נדלקתי ישר והקלטנו אותו מאוד ספונטני. הופענו כמה פעמים ביחד ואני מאוד אוהב את שלמה, הוא מרגיש לי חבר".
איזה שיר של שלמה אתה מצטער שלא אתה כתבת?
"אוהו, המון. אבל אם אתה לוחץ אותי, 'פתאום כשלא באת', עם גרי אקשטיין ז"ל. אני מאוד מחובר לשיר הזה".
"הבן שלי, ניתן, בא ואמר לי, 'תשמע אבא, יש לי שני חברים, הם כתבו איזו התחלה של שיר, אל תהיה סנוב, לך תשב איתם’. בדרך כלל הייתי אומר לא לכותבים שהציעו לי שירים. נסעתי לדולב ופן, היה להם את הפזמון 'אח שלי מתחתן', ואז הבאנו יחד את הבתים, את כל הווייב של תאילנד ואת כל הסיפור שלי בעניין הזה. פתאום נהיה חיבור אמיתי כזה וזו הייתה הפעם הראשונה בקריירה שלי שבה ישבתי עם אנשים שהם לא מהלהקה וכתבתי איתם".
יצא שיר חופה קלאסי.
"שמע, עם 'שיר למעלות' לדעתי עשיתי עד היום יותר מאלף חופות".
מוש בן ארי חוגג 20 שנה לאלבום ״דרך״ בסיבוב שהחל בהיכל התרבות ויימשך במופע בקו רקיע בפארק אריאל שרון בו יארח את להקת רד בנד (12.7), ובמופע באמפי שוני בו יארח אורח מפתיע (16.8)
פורסם לראשונה: 00:00, 30.05.25
