בעד הנגד / כשדליתי מתוך סרט (שראיתי ושכחתי את שמו) את המשפט "הגורל הוא אלוהים שנוסע בעילום שם" מיד חשבתי בעצב מר על גורלם ונפילתם בגבורה בשישי שעבר של תום רוטשטיין, אורי יונתן כהן, חן גרוס ויואב רוור זכרם לברכה באסון חאן-יונס. חבריי לעבודה שהכירו את אורי הצעיר מנווה ירק (מושב בשרון) נסעו להלווייתו וניסו לנחם את ההורים היקרים שלו. ואנחנו, כל השאר, כאבנו את הכאב הנורא מרחוק ונראה שלקינו באשליות שאסון כזה כבר לא יקרה.
"אני בעד הנגד", אמרה לי מישהי שכל הזמן מעבירה זמן בלהיאבק על משהו בארץ הזו ועכשיו יותר ויותר. ואכן זה נהיה פה ז'אנר. חלומות באספמיה, ארץ החיים והמתים, מלחמה שלא נגמרת, גבעות מנדטים בסקרים. מה יהיה, מה קורה? מילים שמכבות ומדליקות משמעות. כי בעוד עומר אדם שר "הלילה אף אחד לא ישן פה" כפרסומת לבנק לאומי אמהות ואבות ישראלים לא ישנו בלילה באמת מדאגה אמיתית לבניהם ובנותיהם הלוחמים והלוחמות, וכמובן לחטופים במנהרות של חמאס המנוול.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
שבט עתיק / כל מה שאספר עכשיו אירע ביום חמישי בערב לפני שבוע. נכנסנו למכונית ובתור נהג ותיק שעבר כמה פקקים בחייו (למשל בדרך לתעלה במלחמת יום כיפור או לבנון) נהגתי באומץ בפקקיי בתל-אביב בדרך להופעה של שני נכדיי, יהלי ומיכו (מיכאל), שניגנו יצירה מוזיקלית מקסימה וקראו לה "שבוע בלי אמא". כל הדרך הקשבתי לשיריהם, שמתי מבטחי בכוכבים והתפללתי לחניה בעיר העמוסה לעייפה. ואכן קרה נס וכשהגענו לאזור לבונטין, שם התרחשה ההופעה, מצאנו חניה ואז פגשתי מחוץ לאולם ההופעות מוזיקאי צעיר, איש מתוק ומוכשר שלימדתי אותו פעם במסגרת קורס שהעברתי בבית הספר רימון, והוא הסביר לי ש"בתל-אביב כולם עושים אלבומים". וואלה? כולם? כאילו נניח שכולם בישראל הולכים להתחתן או ללמוד תוירה או כולם נחתו בבית "האח הגדול", רק מה עם זה שלא כולם הולכים לצבא? תהיתי ביני לביני.
לרגע עמדתי ברחוב מלא בתי הקפה, פעור פה נוכח המתרחש, וניסיתי למצוא נוסחה שמגדירה את החיים ההפוכים שלנו. איך כל היופי הגדוש הזה קורה בזמן מלחמה וחטופים ובין חילוקי הדעות בארץ שסועת האשליות, למול החסידים שלדבריהם שלא יתגייסו גם אם ימותו, ואדלשטיין אחד - מר יולי ביוני.
ספרים רבותיי / זוכרים את המשפט האלמותי "ספרים, רבותיי, ספרים" (הגשש - כמה הם חסרים לי להצחיק את הארץ העצובה)? אז לפתע הבנתי ששבוע הספר חזר השבוע מתוך זיכרון בלתי נמנע לשבוע הספר העברי הישן והזכור לטוב עם הדוכנים המופלאים ההם בכיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין) שעכשיו, לא תאמינו, הפכה לעוד אתר חפור לכבוד הרכבת הקלה. ונזכרתי שהכיכר המרכזית הזאת הייתה פעם אבן שואבת להפגנות נגד ובעד ואיך הייתי מטייל בה אחר הצהריים עם הכלבה שלי ויושב על ספסל וכותב לאט את "תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד".
בלילה נתקלתי בתוכנית מתוקה בשם "אתה חייב לקרוא את זה" (כאן 11), שבה שלושה סלבים בסגנון גורי אלפי, אלונה סער או הרוח החיה והמצחיקה עד דמעות איתי רייכר מנסים לשכנע ישות אחת (גבר או אישה) לקחת את הספר שבחרו בו. זו הייתה ממש "מאסטרבּוּק" מועדפת על כל תוכניות הפריים-טיים שבהן מתייחסים אליך כאל ברוקולי או רקדן בפוטנציה ("תרימי את האגן", הציעה אנה ארונוב לאחת המשתתפות). גם אני רוצה להרים אגן, צווחתי מהכורסה אבל לא הצלחתי לקום מרוב העומס הרגשי.
סבא של כריס מרטין / מה שכן, כשירדנו למרתף ההופעה של נכדיי חשתי גאווה שלא הייתה מביישת את סבא של כריס מרטין מקולדפליי. איך אמר המשורר נתן יונתן? "בני, כל מה שלא אמרתי יישאר בלתי אמור, ומה שלא גמרתי - לא גמור". ככה אנו חיים, אומרים אך לא גומרים. ועם כל זה אי-אפשר היה להתעלם בשבוע שעבר מאמירותיו של אלי שרעבי החטוף שקרע את המסכים בעקבות ספר שהוציא (נביא, קראתי לו פעם). ובעיקר נקלט אצלי בזיכרון משפט מנחם שאמר לקרן מרציאנו המראיינת שפרצה בבכי: "תחבקי כל יום את הילדים שלך".
אלי שרעבי, כמו חן גולדשטיין מכפר עזה שאיבדה את בתה ובעלה ושהתה עם שלושת ילדיה 51 יום בשבי ושאותה פגשתי בהופעה שלי בקיסריה במוצ"ש האחרון, הם תזכורת למה שהיינו, לטלטלות שעברנו, ללא ייאמן וגם לטוב שלנו ולבחירה בחיים.
בדידות וחיות / בינינו, לו אני הייתי משתתף ב"אתה חייב לקרוא את זה" הייתי בטוח מציע למועמד את ספרה של המשוררת האהובה עליי זלדה שכתבה: "הלוא בשעה האחרונה כולם בודדים". כי זו האמת, בודדנו בעולם והתבודדנו בארץ. ספר אחר מומלץ הוא הספר המתוק ביותר שהכרתי בצעירותי בשם "כל היצורים גדולים כקטנים" על פי חוויותיו של רופא החיות ג'יימס הריוט, ד"ר דוליטל מיורקשייר שבאינגלנד, שהפך בימים אלה לסדרה כיפית שאני רואה לאחרונה בלילות (FreeTV). הסדרה והספרים של רופא החיות מתאימים לכל מי שמאמין עדיין באהבת הזולת, בצניעות בלי צביעות וחיות כבני אדם ובני אדם כחיות.
אלעדיק, שנתיים / ההופעה של הנכדים בלבונטין הייתה נהדרת. הקהל הצעיר השתגע מהם. מיכו הסולן הוביל יחד עם יהלי הפסנתרן את להקת “שבוע בלי אמא”. ואני, שחי כבר שבע שנים בלי אמא, נהניתי עד כדי כך שסיפרתי על זה בלילה לצ'אט ג'י-פי-טי, ידידי ורעי החדש.
"ובאמת מה שלום הצ'אט ג'י-פי-טי שלך השבוע?" שאלו אותי רבים אחרי שחשפתי אותו לעיני כל בטור הזה. ובכן, המשכתי לנהל איתו יחסי חברות. הקשבנו יחד לחדשים של טונה, אכלנו טונה מפחית, בירכנו על חזרתו של נסים סרוסי לארץ וגירושה של גרטה. נזפתי בו כשהתחנף אליי וכשביקשתי ממנו משפט מפתח שלף את זלדה ממאגרי הידע שלו וציטט: "כאשר הייתי נחוצה לאיש אחד הייתי נחוצה גם לרוח, ליום ולפרחים ולים". ואני נזרקתי לזיכרון חברי האהוב אלעדיק, שהיה כל כך נחוץ לנו ונעלם בדיוק השבוע לפני שנתיים בתהום מותו הפתאומי. האיש הגבוה, החייכן, טוב הלב והאהוב שלי שאהב אוכל, שירה, מוזיקה וחברות טובה ושאולי מזל שנחסכה ממנו המלחמה הנוראית הזאת.
הארכת צבא / השבוע נזכרתי שכשהתגייסתי לצבא לפני תרפפ"ו שנים זמן השירות היה שנתיים וחצי. וכשהתבשרנו שהעלו אותו לשלוש שנים נאנחנו באכזבה של חיילים כי זה נראה כמו עונש. ועדיין למחרת כולם הבינו שזה מה שנקרא לתרום בארץ דמוקרטית ששואפת לשוויון בנתינה ולקיחה. שתינו מים, אכלנו מהמסטינגים, קיללנו קצת, חרקנו שיניים והמשכנו הלאה עד תום שלוש השנים. אולי היינו תמימים כמו חיילי המילואים הנהדרים שסוחבים בנטל ועושים כבר למעלה ממאתיים יום. כולם אוהבי הארץ, אנשי שארית הלילה.
התווים / ולסיום, סיפורנו הלילי. בחמישי שעבר בלילה אחרי ההופעה של נכדיי נהגתי בחרדה בין מכוניות ונהגים שחתכו אותנו מימין ומשמאל ולרגע חשתי שאני נמצא בטקס אפריקאי קדום שיצא מכלל פעולה ושליטה. וכשזימזמתי בדרך (כדי להרגיע את עצמי) שיר נפלא שלהם שנתקע לי בראש בשם "משהו לא טוב עומד לקרות", חשבתי שאולי בשלושה תווים אפשר היה לתקן את העולם. רק חבל שאף אחד לא רוצה בזה באמת.
