העיתונאית ארין מולן נמצאת בעסק מספיק זמן כדי לדעת שגם לתוכניות הכי מדוקדקות יש פניות מפתיעות. ובכל זאת, כאשר נחתה בישראל למה שחשבה שתהיה גיחה קצרה לפני שתעשה את הדרך הארוכה-ארוכה חזרה לאוסטרליה ולאלייזה, בתה בת השבע, היא לא חשבה שתיתקע בארץ. "אני בדרך כלל נוטה להיות בערך יום וחצי על הקרקע ואז טסה הביתה, כי אני לא יכולה להיות רחוקה מהבת שלי", אומרת מולן בין ביקור בבניין הרוס אחד לאחר, "זו חוויית המלחמה הראשונה שלי, הרי הייתי עיתונאית ספורט רוב חיי. לעשות סיבוב באתר של בניין שנהרס מטיל זה לא משהו שחשבתי שיקרה לי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
מולן הייתה אמורה להמריא בחזרה לסידני כמה שעות אחרי ההתקפה הראשונה באיראן, בבוקר שישי שעבר. אלא שבמקום לנסוע לנתב"ג, היא ירדה למקלט במלון. "הלילה הראשון היה סוריאליסטי", היא אומרת, "זה לא משהו שאני רגילה אליו כמו האנשים כאן, שאלה החיים שלהם. אבל אני מכסה את הקונפליקט הזה מספיק זמן כדי להבין איזה מזל יש לי בכלל להיות במקלט במצב כזה".
במקום לשבת בחדר המלון הממוזג והמוגן ולחפש איך לצאת כמה שיותר מהר מהארץ, מולן בחרה לנצל את הזמן ולעשות את מה שהיא עושה כבר כמעט שנתיים: להגן על ישראל בתקשורת העולמית. היא העלתה לטוויטר ולאינסטגרם סרטוני וידיאו שתיעדו את המצב וזכו למיליוני צפיות. "אם אני כבר תקועה פה אז אעשה מה שאני יכולה כדי להוציא את האמת", היא אומרת, "אני בשטח, הולכת לאתרי פגיעות ושמחה לקבל גישה כדי שאוכל לדווח. חשוב לי מאוד להבהיר לכל מי שרואה שישראל עושה את הדבר הנכון. איראן הבטיחה למחוק את ישראל, זה איום קיומי, ישראל לא יכולה לחכות שאיראן תשגר פצצה גרעינית כדי להגיב. זה באמת מאוד מפחיד, אבל אני גאה במה שישראל עושה גם בשביל שאר העולם".
איך הסברת לבת שלך שאת למתעכבת?
"הדאגה לה היא באמת החרדה הכי גדולה שלי, אבל בינתיים בכל פעם שאני מדברת איתה היא מנסה לסיים את השיחה מהר כי היא עושה משהו הרבה יותר מהנה. זו כזו הקלה עבורי, כי אם היא הייתה מגיבה אחרת, הייתי מתקשה מאוד להתרכז פה. כשאני רואה ישראלים רצים עם הילדים שלהם למקלטים באמצע הלילה, אני חושבת על המזל שיש לי. הבת שלי אולי מתגעגעת אליי קצת, אבל היא חיה בביטחון ולא יודעת אפילו מה זה מקלט".
בשבוע שעבר הגיעה מולן מסידני לישראל כדי לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת רייכמן מידי פרופ' אוריאל רייכמן, הנשיא המייסד ויו"ר הדירקטוריון, פרופ' בועז גנור, נשיא האוניברסיטה, ואודי רקנאטי, נגיד האוניברסיטה. התואר הוענק לה כהוקרה על תמיכתה הבלתי פוסקת בישראל מאז 7 באוקטובר ומאבקה הקבוע באנטישמיות - תמיכה שעלתה לה באובדן מקום העבודה ומכריחה אותה עד היום להסתובב עם אבטחה. היה לה חשוב להגיע לארץ, אפילו אם לזמן קצר, גם כי נחמד לקבל תואר כזה, בוודאי אחרי השנה וחצי שעברו עליה, וגם כי עכשיו תוכל למרר את חיי האחים שלה בארוחת חג המולד.
"את יודעת שנשרתי מהאוניברסיטה שש פעמים?" שואלת מולן, פתוחה, חביבה ואנרגטית גם בג'ט-לג קשה ועם צינון. "יש לי אחות גדולה שהיא מנהלת תיכון, אחות צעירה שסיימה בהצטיינות לימודים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת דיוק, ואח קטן טייס. ועכשיו דווקא לי הם יצטרכו לקרוא דוקטור".
אבל אז מולן שמה רגע את הצחוק בצד ומוסיפה, "אני שונאת שצריך לתת לי פרס מיוחד רק כי אמרתי את האמת. אני מרגישה לא ראויה, אבל זה רגע מאוד מרגש, בוודאי בהתחשב בכמות הדברים הנוראים שאומרים וכותבים לי".
עד 7 באוקטובר הייתה ארין מולן מגישת טלוויזיה די סטנדרטית. היא אמנם הייתה מפורסמת בתוך אוסטרליה, אבל עדיין רק עוד עיתונאית במדינה עצומה, שלווה, שבעה ורחוקה מאוד מכל זוועות העולם. ב-7 באוקטובר היא התעוררה בשעות הלילה של סידני והחלה לראות תמונות מישראל. "אבא שלי, שהייתי כל כך קשורה אליו, מת מסרטן תשעה חודשים קודם לכן", היא מספרת, וכשראיתי את התמונות האלה, הרמתי אוטומטית את הטלפון כדי להתקשר אליו. הרגשתי כל כך חסרת אונים. מה שהפחיד והדהים אותי לא היו דווקא הזוועות באותו יום, למרות שהן היו בלתי נתפסות, אלא מה שקרה ב-8 וב-9 באוקטובר ובכל יום מאז. התגובה של העולם תפסה אותי לא מוכנה. הדרך שבה אנשים מחוץ לבית האופרה של סידני, אתר כל כך מיוחד ומפורסם, חגגו את הרצח הגדול ביותר של יהודים מאז השואה. עוד לפני שמגף של צה"ל דרך על הקרקע בעזה, הקורבנות כבר לא היו קורבנות והטרוריסטים כבר לא היו טרוריסטים. זה הפחיד אותי למוות. אלה לא היו רק קבוצות שוליים או מיעוט, אלא גם מנהיגי עולם, אנשים שנבחרו לעמדות כוח, ולפי הרטוריקה שלהם אפשר היה לחשוב שחמאס הם הקורבנות של 7 באוקטובר. לעולם לא אשכח את זה".
4 צפייה בגלריה
בתוכנית היומית, שממנה פוטרה. "פתאום הבנתי מדוע נדרשים ליהודים בעלי ברית"
(צילום: מתוך אינסטגרם)
עד אז נתקלת באנטישמיות באוסטרליה, או שזה היה משהו חדש עבורך?
"זה היה חדש לגמרי. הייתי כל כך נאיבית לגבי זה. אבא שלי היה גנרל בצבא והיה מאוד מפורסם. אחרי שהוא מת, יהודים אוסטרלים היו עוצרים אותי ברחוב ואומרים, 'אבא שלך היה בעל ברית מדהים שלנו, אנחנו כל כך מתגעגעים אליו'. ואני זוכרת שחשבתי, 'למה אתם צריכים בעלי ברית?' ברור שהכרתי את ההיסטוריה, אבל לרגע לא חשבתי שמשהו מזה עדיין קיים. לא במדינה שלי, לא בחוגים שלי. ואז קרה 7 באוקטובר, קרו 8 ו-9 באוקטובר, ופתאום הבנתי מדוע נדרשים ליהודים בעלי ברית".
לא היית בישראל לפני 7 באוקטובר. מה ידעת על המדינה?
"בגלל אבא שלי תמיד הייתה לי אובססיה לענייני חוץ וביטחון לאומי. היו שיחות על סכסוכים בינלאומיים ליד שולחן האוכל, אבל לא התעניינתי יותר מדי. להיות אוסטרלית זו פריבילגיה, כל הדברים האיומים שקורים בעולם לא נוגעים בך, בטח לא כשאת צעירה. רק מאוחר יותר נכנסתי לזה. אחרי 7 באוקטובר כבר הייתי פה כמה פעמים ולגמרי התאהבתי במדינה".
מולן הגישה תוכנית אקטואליה שבועית בשם 'ארין' בערוץ השמרני 'סקיי ניוז' באוסטרליה, ולתוכנית הראשונה אחרי 7 באוקטובר הגיעה מוכנה להקדיש את כולה לטבח. היא כבר ראתה את התגובות הראשוניות נגד ישראל, אבל עדיין חשבה שמדובר במיעוט, ושרוב העולם מבין מי אנשים הרעים בסיפור הזה.
"לרגע לא חשבתי שלגנות את חמאס בחריפות בתוכנית הראשונה אחרי 7 באוקטובר ייחשב שנוי במחלוקת או יציב אותי בעמדת מיעוט", נזכרת מולן, "אפילו לא מצד אלה שנקראים Woke - שבינינו, זה מגוחך בכל מקרה כי הם צריכים להיות בצד של ישראל, במיוחד הפמיניסטיות. בתוכנית הראשונה אירחתי אקטיביסטית פרו-פלסטינית בשם ד"ר רנדה עבד-אלפתאח, והיא פשוט סירבה לגנות את חמאס. היא המשיכה לנסות להסביר למה מה שהם עשו היה, בצורה כלשהי, מוצדק. הייתי מאוד אמוציונלית, לא יכולתי לאפשר התבטאויות כאלה בתוכנית שלי. הייתי מאוד בוטה, אם לנסח את זה בנימוס. היא העלתה קליפ של קטע מהשיחה והכל התפוצץ - קיבלתי איומים, קללות, התנפלויות מכל כיוון. לא ראיתי את זה מגיע, זה קרה כל כך מהר".
אחרי שבוע של איומים שהפחידו את מולן, בעיקר כי יש לה ילדה שהייתה אז בת חמש, היא חזרה לאולפן ולא נסוגה במילימטר. "הייתי עוד יותר נחרצת", היא אומרת, "התגובות השליליות והאיומים רק נתנו לי יותר מוטיבציה. לא בדרך ילדותית של 'אני אראה להם', אלא כי הבנתי שאנחנו בצרות גדולות יותר ממה שחשבתי. זה לא קשור רק לישראל, אני מגינה פה על הבת שלי. זה לא רק קונפליקט נקודתי, זה כבר בכל החברה המערבית, באוניברסיטאות ובבתי הספר. מה שמונח על כף המאזניים משפיע כל אדם שלא רוצה להיות חלק מכת של מוות. אני נלחמת על העולם שמגיע לבתי לחיות בו בעוד חמש שנים, עולם שאולי לא יתקיים אם אנשים כמוני לא ישמיעו קול".
"התגובות השליליות והאיומים רק נתנו לי יותר מוטיבציה. לא בדרך ילדותית של 'אני אראה להם', אלא כי הבנתי שאנחנו בצרות גדולות יותר ממה שחשבתי. זה לא קשור רק לישראל. אני נלחמת על העולם שמגיע לבתי לחיות בו בעוד חמש שנים, עולם שאולי לא יתקיים אם אנשים כמוני לא ישמיעו קול"
שבועות ספורים אחר כך, מצאה עצמה מולן מחוץ ל'סקיי ניוז'. לא ניתנה לה סיבה רשמית, אבל זה לא היה מסתורין גדול. היום, שנה וחצי אחרי, היא מחבקת את מנטרת 'הכל לטובה'. "בשנה שעברה איבדתי כל עבודה שהייתה לי", היא אומרת, "וזה אחרי 20 שנה בתקשורת, שבמהלכן לא קרה לי דבר כזה אפילו פעם אחת. אבל זו הייתה מתנה".
הפכת להיות סוג של סלבריטאית.
“בעיקר קיבלתי חופש להיות לגמרי מי שאני. במשך 20 שנה בתקשורת לא יכולתי ליהנות מכלום, כי פחדתי באופן קבוע לאבד את מה שהשגתי. הייתי מקבלת ג'וב נפלא בטלוויזיה ומיד חושבת 'אוי אלוהים, מה יקרה אם אכשל ויפטרו אותי'. אחרי שאיבדתי הכל בשנה שעברה, צפו החששות שבמשך שנים גרו בראש שלי בלי לשלם שכר דירה, אבל אז פתאום הבנתי שאני בעצם בסדר. הסרטונים שהעליתי באופן עצמאי הפכו ויראליים, וקיבלתי יותר ויותר אמונה בעצמי ובמה שאני עושה. כשהייתי ב'סקיי', למרות שהייתי שם במעמד חזק, תמיד היה בי חלק שאמר 'זו תוכנית בוקר, לא נדבר על נושאים קשים'. עכשיו אני מדברת בלי פחד. ברור שלא הייתי רוצה שהטרגדיה של 7 באוקטובר תקרה רק כדי שאקבל פתאום את החופש שלי, אבל לאבד הכל ולהבין שאני בסדר, ועדיין יש לי ערך ועדיין יש לי משהו להציע, שינה לי את החיים".
שנה וחצי אחרי, וצריך להודות שהתמונות שמגיעות מעזה נוראות. זה שינה משהו בנקודת המבט שלך?
"אני אמא. אני רואה כאב וסבל בעזה ומרגישה כעס עצום, שיברון לב, בחילה בבטן. אני מניחה שההבדל ביני לבין הרבה אנשים אחרים, זה שאני מבינה מי האויב האמיתי של הילדים שם. ישראל לא מושלמת, אף מדינה לא מושלמת, אבל פה אין שני צדדים צודקים. בעיניי הילדים החפים מפשע בעזה ובישראל נמצאים באותו צד, וישראל היא שמנסה לשחרר את הילדים בעזה מהטרור. אני לא חיה בתא תהודה. אני מקשיבה וקוראת אנשים שאני לא מסכימה איתם ומאתגרת את עצמי מדי יום, אבל הולכת לישון בכל לילה בלי שום ספק שאני בצד הנכון של ההיסטוריה".
"אני רואה כאב וסבל בעזה ומרגישה כעס עצום, שיברון לב, בחילה בבטן. אבל אני מבינה מי האויב האמיתי. בעיניי הילדים החפים מפשע בעזה ובישראל נמצאים באותו צד, וישראל היא שמנסה לשחרר את הילדים בעזה מהטרור. אני הולכת לישון כל לילה בלי שום ספק שאני בצד הנכון של ההיסטוריה"
עכשיו מולן מגישה תוכנית חדשות שבועית בטוויטר וביוטיוב שנקראת 69X MINUTES ומשיגה מיליוני צפיות. "אני אוהבת לדבר עם אנשים בישראל, כי הם אוהבים אותי וזה מרגיש נהדר, אבל פה אני משכנעת את המשוכנעים", היא אומרת, "הערך האמיתי שלי הוא להגיע לאנשים שאינם ישראלים ולא יהודים, וגם אם לא אשכנע אותם לחשוב כמוני, אולי אראה להם את האמת ואז הם יחליטו בעצמם. בחור שעובד במכרה בקווינסלנד כתב לי במייל, 'ארין, בדיוק צפיתי באחד הסרטונים שלך על המזרח התיכון. הערכים והמוסר שלי לא השתנו, אבל עכשיו אני מבין איזה צד מתיישר עם הערכים האלה'. דיברנו אחר כך בטלפון והוא אמר, 'כל הזמן ראיתי תמונות של תינוקות שגוססים בעזה, ולא ממש הבנתי מי האנשים הרעים בסיפור הזה שבגללם התינוקות האלה מתים'".
מולן, 41, נולדה בקנברה, ובגלל תפקידיו הבכירים של אביה, ג'ים מולן, הסתובבה מגיל צעיר. "הייתה לי ילדות מדהימה", היא מספרת, "עברנו הרבה מקומות ולמדתי ב-16 בתי ספר שונים. זה מאתגר, אבל גם בונה חוסן. גרתי שבע שנים באינדונזיה, היינו שם כשהרודן סוהארטו נפל, למדתי הרבה מלראות מדינה נלחמת למען דמוקרטיה, אבל גם מלראות בעיניים עוני עמוק מאוד. זה נתן לי הבנה אמיתית שהעולם לא טוב כמו שנראה לנו באוסטרליה. גם בהקשר של ישראל, זה בלתי אפשרי לילדים אוסטרלים להבין איך זה לרוץ למקלט כל הזמן".
חלק גדול מהקריירה שלה העבירה מולן כמגישת ספורט, והייתה האישה הראשונה באוסטרליה שהנחתה תוכנית פוטבול. "כמובן שהייתי על שיפודים כל הזמן", היא אומרת, "זו גם הייתה שיטת הפעולה ברשתות טלוויזיה - מחזיקים אותך בזול וגורמים לך להרגיש שאת ניתנת להחלפה, שתכף יבואו נשים צעירות ויפות יותר. אני לא יכולה לדמיין אף אחד מהקולגות הגברים שלי שוכב ער בלילה ופוחד כמוני. אני גם אישה עם דעות, ואין דבר שמפחיד אותם יותר מאישה עם דעות. יש מיליון דברים שאני לא טובה בהם, אבל כמגישת תוכנית פוטבול עשיתי עבודה מצוינת. ואז הלכתי לטוויטר וכל התגובות היו מרושעות, בכלל לא על דברים שקשורים למשחק, רק על איך שאני נראית או מה לבשתי ואיך השיער שלי. אני זוכרת שהתקשרתי לאבא בוכה, והוא עצר אותי באמצע ושאל, 'דאעש חטפו אותך?' עניתי שלא, והוא אמר, 'אז לא קרה כלום, תהיי קשוחה'".
היא עזבה את תחום הספורט שלוש שנים לפני 7 באוקטובר, וחוץ מתוכנית האקטואליה שלה, גם כתבה מאמרים והגישה תוכנית רדיו בבוקר. "דיברנו שם על טיילור סוויפט, לא על פוליטיקה, זו הייתה הפינה הנורמלית שלי". ב-2021 היה לה תפקיד מרכזי בקידום חקיקה שנועדה להגן על אזרחי אוסטרליה מפני פגיעות דיגיטליות. ראש ממשלת אוסטרליה אז, סקוט מוריסון, קרא לחוק 'החוק של ארין'.
לפני שבע שנים הפכה להיות אמא לאלייזה, והיא עובדת קשה על מנת להגן עליה עד כמה שאפשר מכל המהומות שמקיפות את אמה. "אבא של הבת שלי הוא בלש משטרה והוא כמובן מודאג מאוד מרמת האיומים שאני והיא מקבלות", היא מספרת, ״אבל לשמחתי הוא גם מבין שאני נלחמת על עולם טוב יותר עבורה".
כמה היא מבינה מהכאוס של השנה וחצי האחרונות?
"הייתי די מפורסמת באוסטרליה עוד לפני 7 באוקטובר, אז היא גדלה עם זה שאנשים יודעים מי אמא שלה והיא רגילה לראות אנשים מבקשים ממני חתימות. אנחנו גרים באזור שיש בו הרבה יהודים, והרבה מחבריה בבית הספר יהודים, ומה שהשתנה בשנה וחצי האחרונות זה שאנשים לא מבקשים רק חתימות, אלא גם מחבקים ובוכים ואומרים תודה. היא התחילה לשאול הרבה שאלות וניסיתי למצוא דרך להסביר לה מבלי לחשוף אותה לכל הזוועות, אבל אני גם רוצה שהיא תבין מה אמא עושה ולמה אמא לפעמים צריכה לנסוע רחוק. יש רגעים איתה ששווים את כל זה".
לדוגמה?
"לפני כמה ימים היא חזרה עם פתק מאחת החברות היהודיות בבית ספר שלה, שכתבה לה, 'אני אוהבת אותך אלייזה, את הכי טובה, אזמין אותך למסיבה שלי כי אמא שלך עוזרת לעם היהודי'. השתמשתי בפתק הזה כדי להסביר לה שהרבה אנשים מסביב לעולם מתנהגים בצורה מגעילה כלפי יהודים בלי סיבה, ואמא מנסה להגן עליהם ולעזור להם. אז את זה היא מבינה".
היא שואלת למה אתן צריכות אבטחה?
"אני לא אומרת לה למה, היא בטח חושבת שכל האמהות יוצאות מהבית עם מאבטחים".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.06.25
