לעזאזל איתך, עם ישראל חי, אין לי מושג איך אתה עושה את זה.
איך אתם עושים את זה.
איך בסוף כל זה מזרים לכם את הדם בוורידים טוב יותר. מפמפם אדרנלין כמו ששום דבר אחר לא מצליח. מייצר – בואו נודה, אנחנו מכירים את עצמנו טוב מספיק בשלב זה – איזה סוג מוזר של, כן, חיוניות. סיפוק. אקשן. אנרגיה כמו ששום דבר אחר לא יודע לייצר. תחושה שאלה החיים, שאולפן חדשות חירומי אינסופי ברקע הוא החיים. שברהנו טגניה מדווח יירוטים ונפילות הוא החיים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
לא מצליח להבין איך. לא מצליח להתהלך – מקצה הממ"ד ועד קצהו – בגו זקוף, חזה מתוח וגאווה גדולה על הישגינו העצומים. על עמידת – שלא לומר ישיבת ושכיבת – העורף. על המסדרון האווירי שפתחנו בשמי טהרן, כאילו מסדרונות אמורים להיות איזו שאיפת חיים ולא משהו שאדריכלים עכשוויים מתַעבים. לא מצליח להבין איך הלב שלי אמור להתפוצץ מגאווה על משהו כמו "שליטה בשמי טהרן" בזמן שאין לי שליטה אפילו בשמיים מעליי, שעוד הלילה ימטירו עשרות או מאות טילים, והם ממילא סגורים הרמטית לכניסות ויציאות.
לא מצליח לקחת חלק בפסטיבלי הבדיחות, הממים, ההיקרעויות והפרשנויות הארוכות מדי מטעם אנשים שסליחה, מי אתם? ברשת.
לא מצליח לשבת בממ"ד עם ילדיי בגרסה ישראלית לרולטה רוסית – אולי הפעם זה ייפול על הראש שלנו, אולי הפעם לא, הנה בום, שרדנו, הנה בא עוד אחד – ולשחק, דרך הידיעות המצטברות במהירות בווטסאפ, את בינגו הערים והנפילות שכולנו משתתפים בו מדי אזעקה: למי יש בת-ים? הרצליה? מרכז תל-אביב? רמת-השרון? בינגו! תעבירו לי את הפרס שלי: עוד אירוע שבו הבניין המסוים שבו אני מסתתר לא עלה בגורל.
לא מסוגל להגיד לעצמי שהסיכוי נמוך, שאנחנו נהיה בסדר, שבסך הכל קטעים, שתראה, פנינה רוזנבלום הוציאה שיר, הפשוטע כתבה משהו קורע, ראית כבר איך עשו את חמינאי שר "בדד אלך" ב-AI? חייב לראות, חייב להיקרע.
לא מסוגל.
לא מצליח להרגיש שאין על העם הזה רק כי תראה, אנשים יושבים בבתי קפה בתל-אביב בין האזעקות, ואין, אין עלינו. ותראה, תוך יממה אנשים כבר התקינו לעצמם חלונות חדשים במקום אלה שנעקרו ממקומם וגם העלו סרטון שמתעד הכל בפאסט פורוורד, אין עליהם. ותראה, כבר פתחו את הבייקרי ויש תפוזים סחוט טרי וסלט ביצים שאפשר לקחת לממ"ד, אין עליו.
לא מסוגל.
לא יודע לעשות את זה.
בסדר, מערכה מוצדקת מאין כמותה – צירוף המילים הנדוש גם אם מדויק הזה, תמיד מדויק בהתחלה, אף פעם לא מדויק בסוף, כשמתברר שידענו בדיוק איך ולאן להיכנס, אבל מעולם לא היה לנו שמץ מושג איך ועם מה אנחנו מעוניינים או מתכוונים לצאת, מלבד שימורה לנצח נצחים של – חזרו אחרי – ממשלת. ימין. מכהנת.
לא יודע איך הידיעה שצמרת הקואליציה הישראלית מתחבאת בבונקר (בדיוק כמו שמקבילתה האיראנית עושה כרגע) בזמן שאזרחי ישראל – שליש מהם נטולי פתרונות מיגון כלשהם – נדרשים לרדת לאיזה חניון ולהתפלל, אמורה לגרום לי להרגיש שאין עלינו.
לא יודע איך נתניהו מגיח מהבונקר שלו לרחובות בת-ים על מנת להתקבל בקריאות "מלך ישראל" במקום בקריאות "פחדן מוג לב, בניר עוז כבר היית?" ואז מקיים, שוב מהבונקר, מסיבת עיתונאים שבה ייתן לעצמו ולממשלתו את מלוא הקרדיט על עבודה מבריקה שהתבצעה כולה על ידי ובזכות האנשים שנגדם הוא מסית בכל רגע שאינו בבונקר: חיל האוויר, טייסים, יחידות מודיעין עיליות, חטיבות ומכוני מחקר, מפתחי אמצעי לחימה חכמים – כל מה שרן הר נבו כינה השבוע, בפוסט מדויק, "קיני המצוינות", שהם ההפך המילוני ממירי רגב, דודי אמסלם, איתמר בן גביר, ישראל כ"ץ וגילה גמליאל. באמת שלא יודע.
לא מסוגל לקיים שום דבר מרוטינת המלחמה הישראלית הששה אלי עוד בוקר משונה שבו כולנו בבית, מושבתים, מעבירים את הזמן בין ארוחות מופרזות ויציאות זריזות לרחובות ריקים. לא נהנה להיות פיון במשחק שאני נספר בו, במקרה הטוב, כפרט סטטיסטי. לא נהנה מחוסר האונים. לא נהנה לקום בבוקר בקושי, עיניים כמעט מסרבות להיפתח, ולהרגיש יותר מעייפות; מותשות. כמו אחרי טיסת לילה ממושכת – רק שלא מדובר בטיסה שלי, אלא של טילים בליסטיים בכיווני הכללי.
לא נהנה להיות פיון במשחק שאני נספר בו, במקרה הטוב, כפרט סטטיסטי. לא נהנה מחוסר האונים. לא נהנה לקום בבוקר בקושי, עיניים כמעט מסרבות להיפתח, ולהרגיש יותר מעייפות
לא נהנה לחשוב על ילדיי – גם הם מותשים מליל אזעקות, משבוע מלחמה, משנה וחצי מלחמה, משלוש שנות מאבקים פנימיים וסף מלחמה, מחמש שנות מגפה, מהעובדה שהדבר הכי פחות שגרתי בחייהם הקצרים עד היום היה שגרה. והתוצאות ניכרות בהם. בפחדיהם. בפוביות הקטנות. בחוסר הרצון לזוז מהבית. בחשש מכל שינוי.
לא יודע מה לא בסדר בי. למה אני לא מסוגל, כמו רוב הישראלים, לקבל בידיים רועדות מהתרגשות את המלחמה החדשה הזו כאילו הייתה מתנה מבטיחה באריזה מרשרשת.
לפעמים זה מרגיש כאילו משהו חסר בי, איזה פיצ'ר, איזה מרכיב שכמעט כל ישראלי מלבדי קיבל. אולי זו איזו נכות שלי. אולי אפשר להוציא על זה אחוזים, לקבל תו נכה ישראלי מקורי: הנ"ל סובל מפגיעה מולדת באזור הזקפה הלאומית, כבר שנים שזה לא ממש מתרומם, ולפיכך אין לו אמנם פטור מעמידה בתור, אבל יש לו פטור מעמידת הדום המתוחה, הנרגשת ומכושכשת הזנב האוטומטית של ישראל – כולל ראשיה, זוטריה והתקשורת שבתווך – מול כל יציאה למלחמה חדשה ומוצדקת מאין כמותה. בוודאי מוצדקת. רק לוקחת בחשבון מראש, מתברר, כ-4,000 הרוגים בעורף. ואני בעורף, לא יודע אם כבר נספרתי.
אולי אני פשוט פחדן. אולי אני בוריס גרושנקו, הדמות הפחדנית שמגלם וודי אלן ב"אהבה ומלחמה" שלו, שנשלח לשדה הקרב כשהוא ממלמל "אבל אני פציפיסט! לא מאמין במלחמה!" ובת דודתו סוניה גוערת בו: "בוריס, אתה לא רציני, מדובר פה באמא רוסיה!" ובוריס רק מבהיר: "היא לא אמא שלי! אמא שלי עומדת פה לידי, והיא לא תיתן לילד הקטן שלה לספוג רסיסים לחניכיים".
אמא שלו, כמובן, דוחפת אותו היישר לזרועות קצין הגיוס. בסוף הוא מתנקש בחיי נפוליאון.
אולי זה המקרה. אולי זו פשוט פחדנות לא ישראלית, לא יהודית, לא לעניין מצידי. אולי אני מתקשה לחשוב על המשך חיי כמלחמת נצח מול, פחות או יותר, כולם כל הזמן. ואולי עוד ימצאו תרופה בשבילי. טיפול. זריקות מדודות של לוחמנות. לאומיות. לאומנות. פטריוטיזם מתוצרת ערוץ 14.
באמת, מוכן לנסות כל דבר בשלב זה. רק בואו קודם נסיים את העבודה באיראן ונחזור הביתה, לשם שינוי, בזמן.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.06.25
