לא פעם קורה לי – בטח גם לכם – שאני קורא שיר של נעם חורב וחושב לעצמי: נו, מה הסיפור הגדול? כזה גם אני יכול לכתוב, בשתי שניות!
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
השבוע נמאס לי מזה, התיישבתי מול המחשב והזנתי למוח שלי את הפרומפט: "תחשוב שאתה נעם חורב. יש? מרגיש כבר את ההתייפייפות, החלביות, הסכריניות, התחושה שאתה עומד להיות משורר לאומי גדול – אבל קודם תהיה נעם חורב? יופי, עכשיו תכתוב שיר נעם-חורבי על המצב. קל".
ואז גהרתי על המקלדת וחילצתי מעצמי את הדבר הבא:
מֵרֹב שֶׁתָּקְעוּ לִי אֶצְבָּעוֹת לָעֵינַיִם, פֶּלֶא שֶׁמַּשֶּׁהוּ אֲנִי עֲדַיִן מְסֻגָּל לִרְאוֹת. מֵרֹב שֶׁאָמְרוּ לִי יַאלְלָה כַּפַּיִם, פֶּלֶא שֶׁיֵּשׁ לִי עוֹד כּוֹחַ לִמְחוֹת.
יפה, לא? אבל פה נתקעתי. כלומר, מה הלאה? מה קורה עכשיו? איך העלילה מתפתחת, איפה הטוויסט? לכל הרוחות, שירה זה עסק מסובך! וגם – בלי קשר לשירה – הדבר הזה שנעם חורב עושה. אוקיי, רגע, יש לי. הנה זה בא:
מֵרֹב שֶׁאָמְרוּ לִי רֵפוֹרְמָה מִשְׁפָּטִית, הִתְחַלְתִּי לִתְהוֹת מָה זֶה צֶדֶק. מֵרֹב שֶׁיָּצְאוּ לְמִלְחֶמֶת הִשָּׂרְדוּת פְּרָטִית, בְּקֹשִׁי הִבְחַנְתִּי כְּשֶׁלָּחֲצוּ עַל הַהֶדֶק.
בשלב זה כבר הבנתי שאני די גרוע בזה, אבל זה לא באמת הפריע לי – כי להיות גרוע במשהו שנעם חורב טוב בו זה לא בהכרח עלבון – ואמרתי לעצמי: עזוב. למה בכלל התחלת לכתוב שירה? מה אתה מנסה להגיד בשירתך? מה, שביבי חייב ללכת? כי זה בעצם מה שאתה אומר בפרוזה כבר איזה מאה שנה?
ונאלצתי לענות לעצמי שכן. ביבי חייב ללכת, ואני רק מחפש דרכים חדשות להגיד את זה, אולי איזו דרך שתגרום סוף-סוף לאנשים – בעיקר 23 המנדטים שממשיכים, מסיבות שהמדע לעולם לא יבין, להצביע לו – להקשיב. דרך שעשויה להתנסח, אולי, באופן הבא:
לעזאזל, אנשים, מה אנחנו חושבים שאנחנו עושים?! אנחנו מטומטמים? עושים את עצמנו? באיזה עולם האיש הזה היה ראש ממשלה ב-7 באוקטובר, ושנה וחצי אחרי - לא רק שהוא לגמרי בתפקיד, אלא שאנחנו עוד מתווכחים – ביוזמתו! – אם יש או אין דיפ-סטייט, אם העירו או לא העירו אותו, אם עולבים ברעייתו, אם יאיר גולן אמר או אכל משהו לא טוב, אם צה"ל, שב"כ, היועצת המשפטית, בנו המתחתן, התקשורת?
כלומר, מה נסגר?! אתם הקשבתם בכלל? האיש! היה! ראש! ממשלה! ב-7 באוקטובר! ולכן חייב היה ללכת כבר מזמן. כמו שהרצי הלוי – ולא משנה כמה חיבבתם אותו – היה חייב ללכת, ולאף אחד לא היה שום ויכוח עם זה. כמו שרונן בר – ולא חשוב כמה החזקתם או הרפיתם ממנו – היה חייב ללכת, ולאף אחד לא היה ספק בזה. כמו שאהרון חליוה – ולא חשוב אהרון חליוה – היה חייב ללכת, ולכולנו זה היה ברור. כי הם עמדו בראש המערכות שקרסו ב-7 באוקטובר וזהו.
2 צפייה בגלריה
האיש! היה! ראש! ממשלה! ב-7 באוקטובר! ולכן חייב היה ללכת כבר מזמן
(צילום: חיים גולדברג)
אבל נתניהו? לא, עם זה צריך להתווכח, לתרץ, לרדת לפרטים, דיונים, נסיבות, היה-או-לא-היה, ביביסטים-או-רל"ביסטים, כפכפים-או-אר-פי-ג'י, טוב בניהול המלחמה או בהפקרת החטופים; מה יש לנו אנחנו? מה פשר הדיון בכלל? האיש היה ראש ממשלה ב-7 באוקטובר, וישנם מחדלים מעל סדר גודל מסוים – ונדמה לי שנוכל להסכים ש-7 באוקטובר הוא מעל סדר גודל מסוים – שהאנשים שעמדו בראש בזמן שהם קרו צריכים ללכת. לא רק כי הם אחראים ישירות או בעקיפין, או כי הם איפשרו או מנעו; פשוט כי הם נשאו בתפקיד בזמן שהדבר קרה. ככה פשוט.
זו המשמעות של "במשמרת שלהם".
זה אפילו לא קשור לשום אתוס ישראלי; זה קשור לאתוס אנושי, שכולל שכר ועונש, כוח גדול ואחריות גדולה בצידו, מנהיגות או היגררות. אלו קודים אנושיים קדמוניים. זו גם הסיבה שכל 68 חברי הקואליציה שלו – בלי קשר לכמה אנחנו בעדם או פחות – צריכים ללכת: פשוט כי הם היו בתפקיד כשזה קרה. כולם טמאים, נגועים באחריות ל-7 באוקטובר מעצם העובדה שהיו בתפקיד. זו הסיבה שרובם לא מסוגלים לשבת כרגע – ולא יוכלו לשבת בקרוב – בבית קפה בשקט. כולם חייבים, קודם כל, ללכת בלי ויכוח.
זה לא פוליטי; זה אנושי.
לפעמים, לא יודע למה, אני נזכר בהתפרעויות בערים המעורבות בחודש מאי 2021. זוכרים? לא נורא אם לא, זה באמת אסון מלפני איזה 20 אסונות.
אבל אני נזכר בפחד שאחז בי בלילות ההם; בתחושת סוף-המדינה-והפעם-באמת שחילחלה לגוף והציפה בזיעה קרה לנוכח מראות בלתי נתפסים של המון יהודי או ערבי משחית ובוזז עסקים של הצד השני ומבצע לינץ' כתחביב.
זה היה אירוע נוסף שבמהלכו יכולתם רק לשמוט לסת מול המהירות שבה נשמטה השליטה. וידעתם שנתניהו לא יכול בשום דרך להמשיך. כמו שידעתם את זה אחרי 44 ההרוגים באסון שריפת הכרמל. ואחרי 45 ההרוגים באסון מירון. ואחרי העמדתו לדין בשלושה סעיפי אישום פליליים. ואחר ירי אלפי רקטות לעבר ישראל.
כלומר, באיזה עולם אדם ששמו האמצעי הוא "אסון-המוני" (בנימין אסון-המוני נתניהו) ממשיך להנהיג? ראש ממשלת רומניה ויקטור פונטה התפטר בעקבות שריפה קטלנית במועדון בבוקרשט. ראש ממשלת לבנון חסאן דיאב התפטר בעקבות פיצוץ בנמל ביירות. ראש ממשלת איסלנד סיגמונדור גונלאוגסון התפטר בעקבות החזקת מניות בלי לדווח. ראש ממשלת פורטוגל אנטוניו קושטה התפטר על רקע חקירת שחיתות סביב עסקאות ליתיום. ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון התפטר בעקבות מצב רוח רע שחטף כששמע על תוצאות הצבעת הברקזיט.
ככה זה; מנהיגות מגיעה עם אחריות, ואחריות מוכרחה להגיע עם המילה הזו שאין לה מקבילה מדויקת בעברית, accountability – שאותה נוכל אולי לתרגם אולי כ"החובה לתת דין וחשבון או לשאת בתוצאות", דרישה שאותה יתרגמו נתניהו והקואליציה שלו כ"פחחחח".
מנהיג שמגיע בלי אקאונטביליות הוא לא יותר ממכשיר חשמלי ללא חיבור לחשמל. חיית מחמד מפלסטיק. בובת שעווה.
אז מצד אחד, נכון; כל ההבנה הזו שנתניהו חייב ללכת היא לכתוב את המובן מאליו. מצד שני, רציתי להיות נעם חורב, לא? והנה אני כבר מרגיש את הבית האחרון בשיר הנעם-חורבי הראשון שלי כותב את עצמו:
מֵרֹב שֶׁאָמְרוּ שֶׁיִּהְיֶה לִי טוֹב וְעוֹד יוֹתֵר טוֹב, הִתְחַלְתִּי לִתְהוֹת אִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תָּמִיד אוֹהֵב אוֹתִי אוֹ כָּרֶגַע בְּדִיּוּק נָח. וּבִמְקוֹמוֹ יוֹשֶׁבֶת רֹאשׁ מֶמְשֶׁלֶת הַכִּשָּׁלוֹן שֶׁצּוֹבַעַת שֵׂעָר בְּכִכַּר הַמְּדִינָה בַּסָּלוֹן, וּמַחֲלִיטָה שֶׁהֵם נִשְׁאָרִים כָּךְ אוֹ כָּךְ, וְשֶׁתִּשָּׂרֵף הַמְּדִינָה. וְשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
