תשמעו איזה חישוב עשיתי – לא להיבהל, מדובר במתמטיקה לא גבוהה:
שנתיים מהיום, הילד שלי אמור להתגייס לצה"ל. הצו הראשון שלו בדרך.
וזה אומר – אם הכל ילך כמתוכנן ממשלתית – שהילד שלי יתגייס בדיוק בזמן כדי לאבטח איזה יישובון, היאחזות, מצבור קרוואנים או סתם קסרקטין של מתנחלים אי שם בעזה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
ברור לנו שזה מה שיקרה, נכון? כי הנה אנחנו שוב נלחמים בעזה, והנה כבר הובהר לנו ש"עוברים מפשיטות לכיבוש והישארות" – מתי עוברים? להתחיל לארוז? – והמסקנה בלתי נמנעת: הילד שלי כבר משובץ לשם.
הוא תכף בן 16, מה שאומר שהוא יתגייס בול בזמן כדי לאבטח, לאבט"ש, לפלס, לעצור חשודים, להיכנס לבתים, לכרוע על החול בחיפושים ובעיקר להיות בשר התותחים התורן של גוש, גושון, גושישון או כל אירוע רפואי אחר מסוג קטיף 2.0.
המתנחלים הקיצונים ונערי הגבעות יהיו שם, עושים את מה שעשו תמיד: יתנחלו. לא בלבבות, לא; בתוך הפצעים הכי מדממים ומשסעים בחברה הישראלית. כי אנחנו לא כובשים את עזה בשביל עצמנו – אין לנו הרבה מה לעשות איתה ובתוכה. לא; אנחנו כובשים אותה בשבילם.
אנחנו גם לא כובשים אותה כדי להכריע את חמאס המוכרע ממילא, ככל שארגון טרור יכול להיות "מוכרע" (ספוילר: הוא לא. ארגון טרור יכול להמשיך להתקיים תמיד בשוליים). אנחנו כובשים אותה בשביל שהילד שלי יוכל, בבוא יומו, לאבטח את ההתיישבות שם, וכדי שנתניהו יוכל להמשיך לישון כפיות עם המצפון הנקי שלו גם כשהילד שלי ייפצע או ייהרג חלילה באיזה אירוע לחימה מעורפל כוונות, סתום וסתמי, שתכליתו הסופית היא, בשורה התחתונה, שימור ממשלתו.
כי נתניהו לא רוקד על הדם עם שאר אנשי המחנה שלו; הוא רק ישן עליו עם המצפון הנקי שלו – אני מניח ששרה ישנה בחדר נפרד עם המצפון המאופר בכבדות שלה.
לא מאמינים שנתניהו יקריב את הילד שלי ללא הינד מצפון? ברור שמאמינים. אתם ואני לא חדשים כאן. הם יקראו לילד "גיבור" אבל הוא לא יהיה; הוא יהיה רק עוד "הותר לפרסום" בסטטיסטיקה חסרת משמעות.
ולכן המטרה שלי בחיים כרגע היא אחת: למנוע מזה לקרות.
זו לא מטרה קלה להשגה, אבל אני נחוש: הילד שלי לא הולך למסור את נפשו או גופו על שימור ממשלה או מימוש תשוקותיהם המדממות של סמוטריץ' ובן גביר. הילד שלי לא ייפצע או ימות כדי שאורית סטרוק תרגיש שהיא בתקופה של נס – ונס, עבור האישה הזו, זה להיות מוקפת מאתיים חיילים שבוזים על איזו גבעה עזתית מוקפת מיליון עזתים שבוזים.
אני לא מתכוון לתת לזה לקרות.
ואתם יודעים איך אני מתכוון למנוע מזה לקרות? יופי, כי אני אשמח שתגלו לי, כי אין לי מושג. החוק הישראלי מחייב את הילד שלי להתגייס בגיל 18 ולשרת כחייל קרבי ולוחם אם ייקבע לו פרופיל מתאים.
ומה אני יכול לעשות בעניין? בדיוק את מה שאני עושה מאז שהממשלה הזו הושבעה: להפגין. לכתוב. לבכות. לצעוק "את כולם, עכשיו", ולחזור על רצף הפעולות עד שאני אתעייף והם ימשיכו להתעלם.
וזה לא יעזור לי בכלל, כי אני הישראלי הזה שעדיין נדרש לציית ציות גמור, בזמן שכל השאר סביבי כבר מזמן עברו לעשות מה שבראש שלהם, לא?
זו הסיבה שהחרדים יכולים להודיע שימותו ולא יתגייסו ולהתכוון לזה. זו הסיבה שהמורים יכלו לצאת לשביתה, וגם כשיפה בן דויד הודיעה להם שהשביתה נגמרה, לחלקם זה לא נראה והם המשיכו לשבות (בצדק גמור, אגב). אבל לחלק מחלקם – בעצם למורה אחת בביה"ס של הילדה שלי – גם זה לא נראה, אז היא הודיעה לילדים שהיא מבחינתה מלמדת, ושיגיעו.
אני מתבדח איתכם, לא.
זו הסיבה ששיעור ההיענות לצווי המילואים החדשים צנח בעשרות אחוזים, כי המוני מילואימניקים טובים כבר הבינו שמשתמשים בהם למטרות פוליטיות לא ענייניות ולמלחמה שמוביל אדם זחוח ומנותק, שעסוק בלהוכיח מדי יום לטופז לוק ולשאר העולם שהוא כזה.
עד כדי כך התפזרנו. התפצלנו. נפרדנו. עד כדי כך שכל מגזר, תת-מגזר, סגן תת-מגזר ואפילו אדם פרטי עושה לגמרי מה שבראש שלו. אפס סולידריות, מטרות משותפות, שיתוף פעולה. לעזאזל, אפילו ההפגנה השבועית למען החזרת החטופים ונגד הממשלה היא כרגע שלוש הפגנות – בכיכר הבימה, בקפלן ובכיכר החטופים – כי למה לשתף פעולה למען אותה מטרה כשאפשר להתפצל למענה?
אפילו ההפגנה השבועית למען החזרת החטופים היא כרגע שלוש הפגנות - בכיכר הבימה, בקפלן ובכיכר החטופים - כי למה לשתף פעולה למען אותה מטרה כשאפשר להתפצל למענה
ישראל מפוצלת ושבורה לרסיסים. אפילו החוק – אולי הדבר הראשון שאמור להחזיק חברה יחד – הפך להיות הדבר הזה שראש הממשלה מודיע שנתפס לו היום הגב אז פחות, ושיועציו לא עוצרים בו בדרך לקטאר, וששר המשפטים לא מכיר בו ובנשיא ביהמ"ש שלו, וששרת התחבורה אומרת לנהג שלה לדרוס אותו.
אז החוק לא בוטל רשמית – עדיין צריך אותו בשבילי ובשבילכם, כדי שאפשר יהיה לחייב אותנו לשלוח את ילדינו לצבא בגיל 18 ולהעביר מסים בכל גיל – אבל הוא בוטל בפועל עבור המחוקק עצמו. וישראל כולה היא עכשיו המזרח הפרוע שבו נותר בעיירה רק שריף אחד – קוראים לו גלי – והוא לא מסוגל להשתלט על כל הפורעים.
וכל ישראלי מסתכל לצדדים, ומבין שהוא לבד. ששום חוק, נורמה, אתוס משותף, מטרה מוסכמת או סתם סולידריות ישראלית ישנה לא חלים כאן יותר.
ואז יש אותי, שאמור לגייס בבוא היום ילד כדי לשמור לנו על עזה. ואין לי מה לעשות בקשר לזה כי אני, בניגוד לממשלה, דווקא מכיר בנשיא ביהמ"ש העליון, וכי החוק דווקא חל עליי, וכישראלי מעמד-ביניימי עובד ושפוי אני כנראה אהיה קבוצת האוכלוסייה האחרונה שעליה הוא ימשיך לחול. אנחנו פשוט מחונכים ככה, לצייתנות ולהליכה בתלם. אבל זה יותר מזה:
אנחנו רוצים לחשוב שמתישהו – אולי אפילו עד שהילד שלי יתגייס – משהו ממשי ישתנה. ואנחנו נחזור לחיות במדינה שבבסיסה ההסכמה שגם אם לא מסכימים – וזו ממשלה שלא בחרת ולא תבחר בה – עדיין מתקיימים שם ברקע הערכים הישראליים היסודיים, ובראשם העובדה ששלטון מוכרח להיות בר-חלוף ושהמדינה מוכרחה להישאר. שהממלכה לפני המלך. שלא משאירים פצועים בשטח. שחוקרים ממלכתית. שהמפקד רץ קדימה. שדמוקרטיה.
למעשה אני בונה על זה שעד שהילד שלי יתגייס, מישהו (אחר) שם למעלה יחזיר את התקנון ותנאי השימוש הישנים של המוצר השבור הזה, מדינת ישראל. כדי שתדע כל אם עברייה – וגם אני – שהפקידה את גורל בנה בידי אנשים שאכפת להם מאיזה גורל משותף – לא משותף ל-68 חברי קואליציה, אלא לכולנו.
ואם לא? אז הילד שלי לא יתגייס לעזה.
בעצם על מי אני עובד; הוא יתגייס לאיפה שיגידו לו. כי אנחנו נמשיך לחיות כאן כחלק ממשהו. ולרצות להאמין שהמשהו הזה יופיע מתישהו מחדש.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.05.25
