מכל המבחר העצום של דברים שיש לי לא לאהוב בטלוויזיה – ותאמינו לי, אני לא אוהב בסיטונות – מובילה בפער תוכנית אחת, שאני לא מסוגל לסחוב גם עשר דקות ממנה: אופירה ולוינסון. כן, אני יודע, יש תוכניות גרועות יותר, אבל קשה לי לעמוד במופע התגרנות, הצווחנות וההשפלה השבועי הזה, שבו עולים שני האנשים שמרוויחים את הכסף הגדול כדי לעשות אנשים קטנים (ואני מסכים, כמובן, עם דעותיהם; והם, כמובן, קולגות; והם לחלוטין מוכשרים במה שהם עושים) – ונותנים את מופע היאבקות הבוץ הדציבלי להחריד הזה, שכל קשר בינו לבין עיתונות, פרשנות, או אפילו סתם דיון הוא כמו הקשר בין המשך הלחימה בעזה להחזרת החטופים: לא קשור ובטח גם סותר.
לא, אופירה ולוינסון זה מופע טראש פוליטי שתכליתו שנאה מכל כיוון לכל כיוון. אני אפילו לא מגיע להקשיב למה שנאמר שם, למילים עצמן (הן ממילא לא חשובות, כאילו הן ישכנעו אי פעם מישהו שחושב – או צורח – אחרת); רק הנגינה שלהן, הווייב, התדר, הווליום, אמביאנס התיעוב הטהור – אני לא עומד בזה. לא רוצה את זה בבית.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
"אז אל תראה, נודניק, מי מכריח אותך", אני שומע אתכם מסננים, ואתם צודקים. אני לא רואה אם לא מכריחים אותי (לפעמים מכריחים). אבל אופירה ולוינסון הם כמובן הקטנה שבבעיותיי בעולם שבו בעיותיי הגדולות הן אופירות ולוינסונים באשר הם, כלומר – בואו ננסח את זה בפשטות: ההתבהמות המוחלטת שכל דבר הפך להיות.
אני חי עכשיו בעולם שבו או שאתה בהמה או שאתה לא, כלומר לא רלוונטי.
אני חי בעולם שבו יאיר נתניהו פותח ציוץ לנשיא צרפת במילים "לך תזדיין", ואבא שלו – ראש ממשלת ישראל – קורא לזה ציונות. אני חי במדינה שבה ינון מגל הוא איש התקשורת עם הכי הרבה סיכוי להיות, ביום מן הימים, ראש ממשלה, ובמדינה שחברת התעופה המתחזה-ללאומית שלה יוצאת בקמפיין שאומר: רק אצלנו תוכלו להיות הבהמות הוולגריות והרעשניות שאתם בלי להתבייש או להתנצל. הכי בהמה בעולם.
אני חי בעולם וולגרי שבו 64 חברי ממשלה יכולים וגם חשים צורך להראות שליבם גס בישראלים החטופים ובבני משפחותיהם, ואין מבחינתם שום בעיה לנפנף את המשפחות, לזרוק אותן ממשכן הכנסת או פשוט להסית אזרחים לירוק עליהן ברחוב.
לא הייתי טורח לזעוף כמו הזקן שאני מול הים ההולך ומכסה הכל של וולגריות, בהמיות ואטימות אלמלא נדמה היה שאין דרך לצוף. רק לפני שבועיים אמר גיל חובב בראיון כאן ש"כל תוכניות הריאליטי... זו פארסה, זה רק יותר וולגרי", אבל הריאליטי הטלוויזיוני הוא כיום סוגה עילית לעומת מופעי האינטרנט הגדולים שבהם טיפוסים עם כריזמה של מיחם בשם ניב גלבוע, או מיסטר ביסט, עוסקים בהשפלות בני אדם על תקן ביקורת מסעדות או משחקי דיונון מציאותיים.
מה שנדמה לי שאני מנסה לומר הוא שהעולם – בטח ישראל ואמריקה – גילה שהכי קל להיות בהמה, ומיליוני אנשים, בטח ימנים שמרנים, מעדיפים את זה ככה, כי זה הופך את חייהם קלים כל כך. הרי אם אין דבר כזה עם פלסטיני, ואין דבר כזה התחממות גלובלית, ואין דבר כזה זכויות מיעוטים, ואין דבר כזה חוק שחל גם עליך – אתם יכולים פשוט לרמוס הכל. לזהם בחופשיות. לא לראות אף פעם ילדים מתים וכרותי איברים גם בצד שני. אתם יכולים לקבוע שכל המוסלמים בעולם מחבלים, שדונלד טראמפ גאון, שקטאר היא לא מדינת אויב (או מדינת אויב, תלוי איך נתניהו קם הבוקר) – ופשוט לחיות מתוך רפיסות ואפסיות מוחלטות של בהמה המשכשכת בשלולית הבוץ שהוא כל עולמה.
זה נוח.
מיליוני אנשים גילו שהכי קל להיות בהמה, כי זה הופך את חייהם קלים כל כך. הרי אם אין דבר כזה עם פלסטיני, ואין דבר כזה התחממות גלובלית, ואין דבר כזה חוק שחל גם עליך - אתם יכולים פשוט לרמוס הכל
נוח לאפסן את המוּדעות – העצמית, החברתית, האנושית – במחסן אפל ונידח במעמקי התודעה ולהפוך לאיזה גדעון סער, או – במקרה שלא הייתה לכם מודעות מלכתחילה – לאיזה ואטורי, אמסלם, רגב, גוטליב, דיסטל. לקרוא לשב"כ "ארגון פשע", למפגינים "רולקסים", לניצולת טבח 7 באוקטובר "רוצה כפיים?" לטייסי קרב "תבוסתנים". נוח להתנהל מתוך בהמיות ורמיסה תמידיות, מתוך טנטרום תינוקי נצחי. ונוח לבוז לדבר היחיד שאנחנו זקוקים לו באמת: רגישות.
המילה עצמה – רגישות – נשמעת כמעט מגונה, בלתי נסבלת; תחשבו על הילד הרגיש בבית הספר היסודי שלכם ומה שהוא עבר. אבל אני מדבר על יותר מזה: אני מדבר על יכולת אמפתיה בעולם מורכב. על הכלה. על סתם נשימה קטנה שמותר לקחת במקום לצפור כשהנהג שלפניך עוד לא נתן גז, למרות שהאור ברמזור התחלף מאדום לצהוב כבר לפני שלוש עשיריות השנייה.
אבל אנחנו בוחרים ההפך; אנחנו בוחרים בגסות ובהמיות, ואם פעם עוד חיינו בעולם שבו היה מקום לתתי-גוונים, לתחכום מסוים, ליכולות ניסוח, לפאקינג נחמדות! – כל זה נזנח עכשיו, ואנחנו הולכים לאחור: מעולם צבעוני ומלא ניואנסים לעולם שחור-לבן, עולם ימי-ביניימי לאומני, מסוגר, חשוך ואלים.
וזה לא רק נוח, אלא שחלקים מישראל, מתברר, מתים על זה. עזבו אותם מתחכום ורגישות, שווה ורווחי יותר להיות בהמה וולגרית. ראיתי את טובי (ובינוני) המוחות של דורי – מטליה איינהורן ועד עירית לינור, מיובל שטייניץ ועד גדי טאוב – הופכים מאנשים פתוחים ומתוחכמים ללאומנים וולגריים וצרי אופקים. ראיתי את האופוזיציה הנוכחית – גנץ, לפיד, איזנקוט, בנט – נדרשים שוב ושוב להפוך מהאנשים הטובים שהם לבהמות וולגריות ומעליבות כמו היריבים מהקואליציה. במקום לשאוף לפוליטיקה שלא תתבסס במלואה על משטמה בהמית – אנחנו מנסים להפוך את הפוליטיקאים היחידים שאינם בהמות לכאלה.
אני מבין את זה, אבל לא מוכרח לאהוב את זה.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, שיחול השבוע, הוא יום שבו אנחנו נדרשים לרגישות, להכלה, בעיקר לענווה שתאפשר לנו להרכין ראש מול יותר מ-25 אלף חללים ואינספור בני משפחותיהם וחבריהם, ולהבין שלעולם לא נבין את סדר הגודל של הכאב וההקרבה. להבין שרק מורכבות חשיבתית תעזור לנו לפענח שלא טוב למות בעד שום דבר, אבל החיים שלנו כאן פשוט לא היו אלמלא. זה המקום, זה המחיר, והמחירון לא משתנה כבר יותר מדי שנים.
ובעיקר אנחנו נדרשים להביט בעיניים חומלות, רגישות, נדיבות, על האנשים שנושאים את משקלו הבלתי נסבל של השכול ביומיום, וגם של משפחות החטופים שעדיין שם. ולראות שוב את ישראל לא כמלחמת כל בכל שהניצחון המוחלט היחיד בה הוא של רמיסת האחר, אלא כמקום שבו לא מעט מהאנשים הכי חכמים, יפים ומסורים בעולם חיו ועדיין חיים, ומגיע להם, ולנו, שהמקום יהיה ויתנהל בדמותם.
מגיעה לנו ישראל אחרת. ישראל שיום הזיכרון עובר בה בדממה רגישה ולא הופך גם הוא – כפי שהבהמות גררו אותו להפוך – לאירוע פוליטי. אחריו, מגיעה לנו ישראל במידותינו; ישראל שיש לה היכולת לראות אחר, להכיר בגוונים, להכיל מורכבות.
היכולת הזו שחלקים מישראל בועטים בה עכשיו בבוז. ועוד יתחננו, בדרכם למטה, לקצת ממנה.
