מה עשיתם בשישי-שבת האחרונים? אל תגידו לי, אני אגיד לכם: ישבתם עם אנשים – חברים או משפחה – ודיברתם על המצב המייאש והבלתי נתפס הזה. על הפוליטיקה הנבזית. על האנשים הלא-ייאמנו בכלל שבצד השני. על ביבי. וגם על ביבי. כמו כן, ביבי.
אני יודע, כי זה בדיוק מה שאני עשיתי. ישבתי עם האנשים שלי – כולל חברים שהגיעו מחו"ל – אכלנו ארוחה טובה ושתינו יין נחמד, ואז, שבעים ומרוצים, היינו מיואשים לגמרי.
באמת שהישיבה בשמש במרפסת הייתה נעימה כל כך עד שכמעט קפצנו ממנה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
איך בכלל אפשר לחיות טוב כשהמצב כל כך רע? איך נוכל לשנו"צ כשמיטותינו בוערות? ובכן, מתברר שבקלות יחסית, אם נשתה מספיק קודם.
ועדיין, הידיעה שבעוד אנחנו מנמנמים ישראל הופכת למלחמת נצח, לכאוס מטורלל בחסות ראש ממשלה בורח מבשורה, לאוטוקרטיה שבה רשויות החוק והמשפט כפופות לחבורת הפוליטיקאים ערלי הלב ביותר שישראל ראתה ושמקווים מאיתנו רק לדבר אחד: שנאבד תקווה – הידיעה הזו גרמה לנו לחשוב שוב איפה בכלל התקווה שלנו. איפה תקוותם של מיליוני ישראלים דרוסים.
אחד מאיתנו אמר שכל הבעיה שלנו התחילה מ"רק לא ביבי". שני אמר שהבעיה היא שאנחנו לא מסוגלים להתאחד סביב בן אדם אחד, לא חשוב בכלל אם זה יאיר, גדי, יאיר השני, בני או כל חיית מחמד אחרת, ולכן נגזר עלינו להפסיד לנצח למחנה שיודע לתת תמיד גב, יד, צ'ק ולשון לאדם ששמו הפרטי הוא "רק" ושם משפחתו "ביבי".
שלישי אמר שלמרות שאין לו אפילו דבר אחד במשותף עם נפתלי בנט, הוא יצביע לו רק כדי שמשהו פה יזוז סוף-סוף.
רביעי אמר שנעביר לו את הטירמיסו.
בקיצור, ישבנו שם אובדי עצות וידענו בוודאות שאנחנו טובעים עם הטיטאניק – אבל כל זמן שהבופה העליון פתוח אנחנו ממשיכים לאכול, לשתות, להיאחז בדפנות ולשקוע כל הדרך למטה.
ואנחנו מתקשים לראות בשלב זה תקווה ממשית – למרות שבאופן אישי אני מקפיד לפזר תקווה, ואם אנשים שואלים אותי "מה יהיה פה?" אני עונה מיד "בסוף יהיה בסדר", בעיקר כי אני רוצה שאנשים ייצאו מרוצים מהתשובה שלי. ואם הם מתעקשים, "איך בסדר?" אני פורס ידיים לצדדים ואומר "משהו יקרה בסוף".
כי זאת, בעצם, התקווה האחרונה שלנו, לא? התקווה ש"משהו יקרה בסוף". הרי כל שאר התקוות נכזבו. כלומר, רק תגידו לי מה הייתה התקווה הגדולה שלכם, ואגיד לכם איפה היא התרסקה:
* התקווה ש"נצא לרחובות ונביא את השינוי" – ובכן, מה אתם יודעים; בניגוד לכל המחקרים והרולניקים, מסתבר שממשלות לא מוכרחות לשקשק לנוכח מחאה המונית ברחובות, בעיקר כשהמחאה נמשכת ונמשכת, ולא מסלימה. ממשלות יכולות גם להפעיל את תוכנית שלושת השלבים המפורסמת על שם נתניהו: 1. להתרגל. 2. לשים קצוץ. 3. לחזור על רצף הפעולות.
* התקווה ש"משהו איתו לא בסדר, נכון? תראו את הבליטה המוזרה במכנס מעל הקרסול, כל העסק עם הערמונית, הרי בן אדם בגילו, עם הלחצים שלו, כמה הוא עוד יחזיק בתפקיד?" – ובכן, הבן אדם חי על מעיין נעורים נצחי שמימיו הם תמיסה של תיעוב, נרקיסיזם, כוחנות, פרנויה והציווי המסורתי של אבא בן ציון: לחיות כמה שיותר ולעשות לכולם את המוות.
* התקווה ש"לא ייתכן שאין אפילו שר אחד חצי מצפוני – מה עם דרעי, דיכטר, אקוניס, אלקין?" – הכל אצלם בסדר גמור, איך אצלכם?
* התקווה ש"אנחנו ננצח כי אין ברירה, חייבים לנצח, זו מלחמה על המקום הזה" – ובכן, 59 חטופים נמקים, מלחמה שאין לה סוף ותכלית למעט הישרדות פוליטית, תקציב שהופך את המגזר היצרני בישראל לספינת עבדים החותרים תחת הצלפות שוט של הטרמפיסטים והעבריינים, כל אלה די מעידים שהמלחמה כבר הוכרעה לטובת מי שלא רק שהזיזו לנו את הגבינה, אלא גזלו אותה לעצמם תוך כדי שהם נוגשים בנו לייצר עבורם עוד ועוד ממנה.
* התקווה ש"יהיו בחירות בעוד שנה וחצי-שנתיים ואין לו סיכוי" – נכון, יהיו בחירות. אבל מותר להניח שהאיש שהצליח לנצח בחירות אחרי רצח רבין לא בהכרח יפסיד גם אחרי קטאר-7 באוקטובר-גייט. וכמובן שאם יסתמן הפסד, הבחירות יהפכו פחות דמוקרטיות באמצעות חקיקה שכולנו נגיד שאין שום סיכוי שתעבור, ואז, בוקר אחד, הם פשוט יעבירו אותה.
* התקווה ש"האופוזיציה תתאפס על עצמה ותיתן פייט מטורף" – סתם, בדיקת ערנות, אני צוחק כמובן.
כך שנותרנו, בעצם, רק עם התקווה האחרונה הזאת: שמשהו יקרה.
משהו חייב לקרות, לא? הרי לא ייתכן שהשם יתברך תמיד לא אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק רע, ועוד יותר רע. מתישהו, איכשהו, איזה מיתר יפקע, איזה צעד מוטעה יילקח, איזו תפנית גדולה שאין דרך לנחש מראש תגיע. איזה מעצר, איזו נבצרות, איזה טראמפ, איזה ברבור שחור או כל צבע או חיה אחרים.
משהו חייב לקרות, לא? מתישהו, איכשהו, איזה מיתר יפקע, איזה צעד מוטעה יילקח, איזו תפנית גדולה, איזה מעצר, איזו נבצרות, איזה טראמפ, איזה ברבור שחור או כל צבע או חיה אחרים
יש מין הרגשה כזו באוויר, לא? שחֶבל שמותחים אותו עד כדי כך יהיה חייב להיקרע מתישהו; שמשהו שאין לנו דרך לראות פשוט יופיע. שאנחנו רגע לפני מה שמלקולם גלדוול מכנה "נקודת המפנה – רגע המסה הקריטית, הסף, נקודת הרתיחה... השפעה גדולה של גורמים קטנים והתרחשותו של שינוי מהיר ודרמטי בעת ההגעה לנקודת המפנה".
אבל מתי אנחנו שם?
כי בינתיים משהו עוד לא קרה. ולכן יש לי בשבילכם רק עוד תקווה אחת, באותו המחיר: שכולנו עדיין יושבים בשבת ומדברים על המצב, כמו הורינו וסבינו לפנינו. בעצם, אני לא זוכר שום זמן בישראל שבו לא דיברו – בדאגה איומה – על המצב. המצב הוא הכוכב הכי גדול בישראל, הוא ממלא אולמות, ערים, מדינה. והמצב – נדמה שאני זוכר אותו מאז ומעולם – תמיד היה רגע לפני אסון או אחריו. ובסלון, או במרפסת, או בחדרי המתנה, או במוניות, ישראלים תמיד דיברו על המצב וספקו כפיים בייאוש.
אחר כך המצב השתנה אבל אנחנו המשכנו לדבר עליו, כי לא חשוב כמה ואיך הוא השתנה, הוא נשאר "מצב". ונכון שהמצב מעולם לא היה נורא כמו עכשיו – מתי עוד הוחזקו עשרות אזרחים ישראלים חטופים בשבי האויב משך יותר משנה וחצי, בעוד ראש הממשלה שלהם טוען שבני הערובה האמיתיים הם בכלל היועצים שלו? אבל המצב לא יכול להיות נצחי. משהו חייב יהיה לקרות. משהו יקרה. משהו שאנחנו עוד לא לוקחים בחשבון. זה יקרה.
רק אם אפשר, שיתחיל כבר לקרות, בסדר? כי המים כבר מגיעים לנו לצוואר, עוד רגע יכסו אותנו. קדימה, משהו, מה קורה? מתי אתה קורה?
פורסם לראשונה: 00:00, 04.04.25
