אני רק שאלה קטנה: תגידו, איך יש לכם עוד כוח, איך?
לא, באמת, מישהו בכלל עוד עוקב? ממש עוקב? כלומר, פרשה ביטחונית חדשה, סימן קריאה! שב"כ, המשטרה, כהניזם, גלי בהרב, רונן בר, שיקלי, חומר סודי, לא סודי, הדלפה, חצי הדלפה, ההם צועקים דיפ-סטייט, האלה צורחים פרשה ביטחונית. סימן קריאה.
אין לכם מושג, נכון? שום מושג. כלומר ברור שיש לכם: אתם יודעים בוודאות שמשהו חמור – חמור ביותר – קרה פה, משהו לא יעלה על הדעת, משהו שאסור שיקרה במדינה מתוקנת, או מקולקלת, או סתם תקולה, בקיצור – פשוט לא ייאמן הדבר הזה שאין לכם, או לי, מושג ממשי, או חלקי, מהו בכלל, אבל אנחנו יודעים בוודאות שזה לא יעלה על הדעת וגם לא יירד ממנה עד, להערכתי, הפרשה הביטחונית החמורה הבאה – רגע, תנו להסתכל ביומן, כן, זה צפוי ממש בעוד משהו כמו 17 שעות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
אז בואו, אם אתם כבר כאן, אני אעשה לכם סדר בפרשה הביטחונית הנוכחית:
כהניסטים חדרו למשטרה. לא יודע מה זה אומר – הם בטח היו שם גם קודם. כהניסטים הם בכל מקום, רק אתמול מצאתי שניים מתחת לכיור ועוד אחד בתוך הקמח.
שב"כ החליט לחקור. מישהו בשב"כ החליט להדליף. עמית סגל – לא יודע מה הוא קשור, אבל הוא קשור, אין מצב שהוא לא קשור. מיד אחר כך יצא צו איסור פרסום גורף ומוחלט, אבל טלי גוטליב התייחסה אליו כמו שהיא מתייחסת לכל דבר אחר בחייה: בהתקף טנטרום. כתוצאה מכל זה, מה שקרה זה שציבור שלם – אפילו, הייתי אומר, הציבור הישראלי במלואו – קם בבוקר ואין לו יותר מושג מימינו (שיקלי) ומשמאלו (דיפ-סטייט), והוא מתחלק, בצורה מסודרת, לשני סוגים:
אלה שיודעים. בוודאות. מבינים לגמרי מה קרה. ישמחו להסביר לכם.
ואני.
וכל היום אנשים – מה אנשים, אשתי – שואלים אותי מה בדיוק קרה ואם אני יכול להסביר להם כי אני, נו, עיתונאי, ואני עונה להם שאין לי, כלומר יש לי, שמץ מושג ומצידי שייקחו את השמץ וישמיצו אותו הלאה, כי בעצם גם לעיתונאים ולי אין כרגע יותר משמץ, וגם הם נחלקים לשני סוגים: אלה שיודעים בוודאות, מבינים לגמרי, ישמחו להסביר לכם, ואני.
כלומר רובנו. באמת רובנו.
רובנו כבר לא יודעים כלום. אחרי פרשת קטארגייט עוד הצלחנו איכשהו לעקוב עד שלב מסוים – אחר כך העלילה הסתבכה ודמויות שהתחלנו איתן פשוט נעלמו ולא טופלו יותר תסריטאית (איפה אוריך? איפה פלדשטיין? עדיין בני ערובה במנהרות נתניהו?) – וכל מה שבא מאז הוא כבר פשוט ענן עשן וסירחון עצום שאנחנו משתעלים בתוכו ומשתדלים להבין מי מפעיל את מכונת העשן – לשעבר הרעל – שמשחררת אותו.
אנחנו לא באמת יכולים לדעת. אנחנו מגששים באפלה, כי בכל פעם מישהו אחר מכבה לנו את האור בדיוק כשנדמה שהבנו משהו, ואף אחד כבר לא יודע שום דבר מלבד דבר אחד:
דעתו. האישית. הפרטית. הצודקת.
אנחנו יודעים מה דעתנו האישית-פרטית הצודקת, וכמו כל ישראלי בזמן הזה, אנחנו מבינים מצוין מה בדיוק קרה על סמך דעתנו.
ודעתי, אם כבר שאלתם, היא שבכל דבר פלילי, מסריח או סתם מתועב שנתניהו והמחנה שלו מעוללים – והם מעוללים כל הזמן, כי האיש הזה חייב לחיות ולשלוט לנצח, כזכור, והוא על אדי הדלק האחרונים שלו, והוא חיה פצועה (שתכף תחלים) וכל זה – הם מאשימים מיידית את שב"כ או מערכת המשפט או גוף חייזרי בלתי קיים שהם מכנים "הדיפ-סטייט". מחר יתברר שנתניהו מכר את הרצליה – מהצד של הים – לסעודים? מיד ברדוגו כלשהו – אם לא נתניהו עצמו – ישחרר סרטון היסטרי שבו יאשים שהיועצת המשפטית ורונן בר מכרו את הרצליה – מהצד של הים, וגם הבריכה – לסעודים.
זו דעתי. זה מה שקורה. בוודאות. לדעתי.
אבל דעתכם עשויה להיות שונה וזה לגמרי לגיטימי, גם אם שגוי לחלוטין. לדעתי.
רק שאין לי באמת מושג, לא יודע מה נסגר, וכל מה שאני יודע – לדעתי, כלומר – הוא שנתניהו איש איום, נבזי ומושחת עד צוואר שמפורר את ישראל לפירורים שנופלים לכולנו על הראש ותכף יקברו אותנו, וגלי בהרב-מיארה היא בערך המגן האחרון על שיירי המינהל התקין שעוד השתמרו כאן.
אבל אנשים אחרים יגידו לכם שלהפך, ואף אחד מאיתנו לא יידע מה בדיוק קורה בפרשה האחרונה שאנחנו מדשדשים בתוכה אבל לכולנו ברור איך היא תיגמר: בפרשה הבאה. שתפרוץ – תנו לי רגע להסתכל ביומן – עוד 16 שעות וחצי. גם אותה נבין רק בהתחלה ואחר כך לא, והיא תטרוף שוב את כל הקלפים הקודמים, נניח קטארגייט, שמעולם לא עיכלנו סופית אבל היא עדיין שם, בבטן, מתערבבת עם כל מה שבא קודם ואחר כך, ואנחנו עדיין לא מקיאים.
אם יש משהו שאני באמת מתגעגע אליו זה הימים שבהם יכולתם לפתוח חדשות וממש להבין, באמצעות קריאה או האזנה, מה קורה סביבכם. דברים היו פשוטים אז: שמעתם שהבורסה נפלה והבנתם שהיא נפלה. שמעתם שהיו בחירות והבנתם – אחרי כמה ימים מורטי-מבזקים – שבעוד כמה חודשים יהיו שוב בחירות. שמעתם שפרצה מלחמה, והבנתם שזו מלחמה. על הבית, לא על בית ראש הממשלה.
דברים היו די ברורים בסך הכל.
ואז הם הפכו פחות ברורים, ואז אפילו פחות – כמו ראייה שהולכת ונחלשת עד לעיוורון מלא – ועכשיו הדברים הם פשוט סחרור אינסופי של סחרירים במדינה שמחליקה על הקרח (ועל הראש) ללא שליטה וראייה, כשכל מה שבאמת חשוב – כלכלה, חינוך, בריאות, תחבורה, חטופים חיים – נזנח מזמן לחוסר תפקוד או התייחסות, כי זה לא מה שחשוב עכשיו (בטח לא לשרים האחראים). לא, מה שחשוב עכשיו זה פרשה ביטחונית חדשה, לא תיאמן, חמורה ביותר, שאף אחד מאיתנו לא מבין מי בדיוק מושכים בחוטיה ולאיזו מטרה ומתי תבוא זו שאחריה.
עכשיו הדברים הם פשוט סחרור אינסופי של סחרירים ללא שליטה וראייה, כשכל מה שבאמת חשוב - כלכלה, חינוך, בריאות, תחבורה, חטופים חיים - נזנח מזמן לחוסר תפקוד או התייחסות, כי זה לא מה שחשוב עכשיו
איך יש לנו עוד כוח?
מילא נתניהו והאנשים שחיים ממנו; מילא העיתונאים הספציפיים שחיים מהם; אבל אנחנו – למה אנחנו ממשיכים בזה? נכון, כי אין לנו ברירה ומי שואל אותנו. כי ישראל היא עכשיו ענן עשן שעולה מאינספור התבערות שמבעירים בעלי האינטרס לשרוף הכל – אתם יודעים במי מדובר (לדעתי) – וכולנו רק נחנקים בתוכו.
אבל הנה מה שכולנו – באמת כולנו – יודעים בוודאות: שהדבר הזה חייב להיפסק. לעצור. להיגמר. הדבר הזה חייב להתחלף. הטירוף הזה מוכרח לפנות את מקומו לחיים האמיתיים מחדש, אלה שבהם מחזירים חטופים, מסיימים מלחמות, וחוזרים לנהל מדינה ממשית שדואגת לרווחת אזרחיה וילדיהם ולא להבערת עוד ועוד מוקדי עשן שייכנס להם לעיניים ולנשימה וימנע מהם לראות משהו.
הפרק הזה בתולדות ישראל חייב להסתיים. בטוב זה לא יקרה, כי אנחנו כבר מזמן עמוק בתוך הרע; אז ברע. שייגמר ברע. רק שייגמר כבר.
