"אל תדבר אליי ככה, יש לי תסמונת רגישות גבוהה", מישהו שאני עובד איתו אמר לי השבוע, בעקבות, אני מניח, חילופי דברים כלשהם שבהם הייתי פחות מנחמד לגמרי.
"מה זה?" תהיתי, והוא ענה: "פשוט תגגל".
גיגלתי. מה אתם יודעים; יש דבר כזה, ואני לא הייתי רגיש מספיק כדי לדעת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים רק למנויים:
"תסמונת רגישות גבוהה", מתברר, מתארת את מה שמכונה בעגה המקצועית "הייפר סנסיטיב פרסון" (HSP), ומדובר באנשים נוירוטיים שמתמודדים עם מפלס גבוה יחסית של ביישנות והפרעות חרדה, וגם "גריית-יתר, חוסר שקט שמתבטא בעיקר בסיטואציות חברתיות וקשיים בוויסות חושי שקשור במגע, למשל עם בדים מסוימים או עם חול... וגם רגישות גבוהה לרעשים, תאורה חזקה... בדרך כלל גם קשה להם להירדם או ששנתם קלה", כפי שכותב יפה – ורגיש – אתר מכון טמיר לפסיכותרפיה.
וואלה.
אני חושב שזה מתאר די במדויק את, הייתי אומר, רוב אוכלוסיית כל-מי-שאני-מכיר, אבל אני לגמרי מקבל בהכנעה את קיומו של האבחון הספציפי הזה, מה גם שאני כבר רגיל שאבחונים רשמיים חדשים נכנסים לחיי על בסיס שבועי. חבר אחד שלי הודיע לאחרונה שהוא הבין סוף-סוף ממה סבל כל חייו, שיש לזה שם רשמי, שזה מאובחן: אנהדוניה. מה? חוסר יכולת כרוני ליהנות.
גיגלתי. ומה אתם יודעים, זה דבר. "היעדר יכולת לחוות הנאה מגירויים שבאופן נורמלי יהיו מתגמלים, למשל אירועי חיים הנחשבים למהנים כגון אכילה, פעילות גופנית ואינטראקציות חברתיות או מיניות", ויקיפדיה מסבירה.
מאז שאובחן, חבר שלי מסתובב בעולם ונהנה הנאה עצומה מלהסביר לכל מי שלא שאל שהוא סובל מחוסר יכולת כרוני ליהנות. חוץ מזה הוא התגרש, התחיל לצאת עם מישהי חדשה ולא נהנה מזה אפילו לרגע, שלא תחשבו.
עכשיו תראו; אני מניח שזה נחמד לגלות שמה שחשבת שהוא בעיה פרטית שלך הוא בעצם בעיה כל כך נפוצה עד שממש המציאו לה שם, אפילו ראשי תיבות, ויש מצב טוב שכללו אותה ב-DSM (אחלה ראשי תיבות!), המדריך האמריקאי הנודע לאבחון הפרעות נפשיות.
כי בגדול, להיות מאובחן נפשית זה להיות מסוגל להגיד לעולם: זוז הצידה, עולם, תגלה קצת התחשבות, לפניך אדם עם בעיה רשמית, מסודרת, רשומה, אין טעם להתווכח, זה הרופאים קבעו, זה ה-DSM חתום – בכלל, אני ואתם לא אותו דבר, אני יש לי בעיה אמיתית, מאובחנת.
ואין לי עם זה בעיה, אולי רק העובדה שאנחנו בישראל – ארץ אוכלת פראייריה – וכל מי שלא מאובחן עם משהו נאלץ לחיות כאדם נורמטיבי, להלן נטול זכויות-יתר, להלן זכויות כלשהן.
כלומר, אל תגרמו לי בכלל להתחיל לדבר על העובדה שמתוך כיתה של 35 ילדים בכל בית ספר ממלכתי, לפחות 41 מאובחנים רשמית עם משהו – מאלרגיה למורים מחליפים ועד קושי בהבנת הנראה; ואל תתחילו לדבר איתי על בני נוער שמאובחנים עם הפרעת חרדה חברתית (פחד ממצבים חברתיים), הפרעת חרדה מוכללת (פחד ממצבים בכלל), הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (צורך לקרוא את הסוגריים האלה מספר אי-זוגי של פעמים), הפרעת הסתגלות (קושי לשנות משהו בחיים), הפרעה דיספורית קדם-וסתית (יכולה להרוג אותך כרגע), הפרעת התנהגות (פשוט לא אוקיי מה שעשית), הפרעת אישיות גבולית (מצבי רוח מתחלפים), הפרעות סומטיזציה (כאבים גופניים), הפרעת גוף דיסמורפית (עיסוק אובססיבי בפגמים גופניים) והפרעת התנגדות (צורך לריב איתי עכשיו על האם הפסקה הזו פוגענית).
זו, כמובן, רשימה ממש מקרית של אבחונים – כולם אמיתיים, ואני לא מאחל אף אחד מהם לכם או לילדיכם – אבל היא באה לומר שכל אדם סביר, הגון ונורמטיבי יכול להיות מאובחן עכשיו עם משהו – יש מספיק אבחנות לכולם, למעשה יש מיליוני אבחנות, וחדשות מגיעות כל הזמן! רק ב-2022 יצאה ב-DSM אבחנת "אבלות מתמשכת" (PGD), שמתארת בגדול את מה שקרה לילדה שלי אחרי שהאוגר האחרון שלה מת, וקצת קודם קיבלנו את "הפרעת גיימינג", שמתארת, בגדול, את מה שקרה לילד שלי בין גיל תשע לאלוהים-יודע-עד-מתי.
אז נכון שארגון הבריאות העולמי WHO טוען שרק אדם אחד מתוך שמונה בעולם סובל מהפרעה נפשית – אבל הנשיא טראמפ וגם מדינת ישראל כבר הוכיחו ל-WHO שזה רחוק מלהיות נכון באמצעות איומי פרישה מהארגון עקב הפרעה נפשית. רוצים משהו קרוב יותר לאמת? קחו מחקר בינלאומי ענק של ביה"ס לרפואה של הרווארד מ-2023, שגילה שכל אדם שני בעולם – מחצית מהאוכלוסייה! – יפתח הפרעה נפשית כלשהי.
יש מיליוני אבחנות, וחדשות מגיעות כל הזמן. רק ב–2022 יצאה ב–DSM אבחנת "אבלות מתמשכת" (PGD), שמתארת בגדול את מה שקרה לילדה שלי אחרי שהאוגר האחרון שלה מת
השאלה היא, כמובן, מה עושה ישראלי שבכל זאת אין לו אחת, והתשובה המיידית פשוטה: עושה שתהיה לו.
כלומר, בואו לא נדבר על ישראלים עם "פטור מתור" – שבגדול זה משהו שאתם זכאים לקבל אם יש לכם מוגבלות שכלית, נפשית, חברתית-תקשורתית, נכות רפואית, נכות צה"לית, בעיה בניידות או לחלופין 800 שקל לשלם למאכער שידפיס לכם.
ובואו לא נזכיר תו נכה – שכבר סוכם שהוא משהו שכל ישראלי יכול כיום להוציא בהתאם לתחושתו, וכולנו, כידוע, חשים נכים, לפחות רגשית, כולנו פוסט-טראומה אחת חיה וכל זה.
השאלה היא מה קורה עם המיעוט הנכחד: האנשים שלצורך העניין נקרא להם "בלתי מאובחנים", וגרוע מזה: בלתי מאובחנים הגונים. האנשים – נניח מסוגי – שחשים שלא רק שאין להם שום בעיה מיוחדת (מלבד הסטנדרט: התקפי חרדה, התקפי זעם, התקפי דיכאון ונוירוזות מכל הסוגים), אלא שזה גם ממש לא הוגן שהם יהיו בתור לפני מישהו שהגיע לפניהם. זה גם ממש לא סביר שהילדים שלהם יקבלו דברים שילדים של אחרים לא מקבלים. וזה ממש לא הגיוני לחנות בחניית נכים אם אתם מסוגלים ללכת, על שתי רגליכם ובקצב נורמטיבי, ממקום החניה שלכם ליעד הסופי. האנשים האלה, כן. אנחנו.
תקראו לנו חלשים, לוזרים, חננות, פראיירים, או, אם אתם באים בהעלבות, אנשים הגונים. בלתי מאובחנים והגונים. מה עושים איתנו?
האפשרות המתבקשת ביותר היא, כמובן, לאבחן את מצבנו כהפרעה בפני עצמה – נניח "אדם בלתי מאובחן" ("נון-דיאגנוזד פרסון" – NDP), או "אדם בלתי מאובחן הגון" ("נון-דיאגנוזד דיסנט פרסון" NDDP) – ולהוציא לנו תו לרכב והקלות מס בהתאם, כי בכל זאת, בלעדינו כל זה לא היה אפשרי. אנחנו הדלק שמניע את גלגלי עולם האני-לפניך; הרי בלעדינו, על פני מי בדיוק יקבלו המאובחנים העדפה בתור, בכיתה, בעבודה, בחניה? ברגע שכולם יהיו מאובחנים, חזרנו לעולם שבו לאף אחד אין פטור או קדימות על פני אף אחד אחר!
אז כן, אתם צריכים אותנו – הבלתי מאובחנים – בעולם שלכם. צריכים אותנו מאוד. צריכים כל כך, עד שנדמה לי שאתם תרשו לי עכשיו להיות בתור לפניכם. רק מה, נורא לא נעים לי, אז בסדר, תיכנסו אתם.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.25
