אם, כמוני, לקחתם אי פעם קורס או שניים בפילוסופיה, אתם כבר יודעים שאחת השאלות המרכזיות שהעסיקו את הפילוסופים בעת העתיקה היא גם זו שמעסיקה אותי ואת סביבתי בעת החדשה: האם ישראלים – ואני לגמרי אחד מהם – הם אנשים, איך נאמר בעדינות, לא כאלה חכמים?
לכאורה, שאלה לא נעימה, והתשובה מתבקשת וחיובית.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
כלומר, מדובר באנשים שרואים כרישים בחוף הים בחדרה וצועקים לילדיהם, "ליעם, תביא את אחותך מורטל ותיכנסו מהר למים, בואו ללטף כרישים חמודים!"
מדובר באנשים שקצת אחר כך תופסים כריש בזנב וגוררים אותו לחוף כי הם חושבים שהם מצילים אותו מהגורל הגרוע יותר: ליטופים של ליעם ומורטל.
מדובר במאות מתגודדים ששמעו שאדם ממש מצא את מותו במקום בגלל הכרישים, לוקחים את כל המשפחה ונוהרים לחוף במטרה למצוא משהו גם הם.
כל אירועי הכרישים לחוף חדרה – כולל, לקינוח, המעדן המושלם: דובר המשטרה המכריז כי החוף סגור ומסוגר ואין בו בדל מתרחץ, מלבד כל השמנדריקים בבגדי ים שמסתובבים בשנייה זו ברקע ובצידי הפריים – כל זה מתגבש למסקנה אחת בלבד:
ישראלים – עימכם הסליחה, וגם עימי, אנחנו באותה סירה ובאותה מדינה – יכולים להיות די מטומטמים.
זו, כמובן, הכללה גורפת, ובכל זאת, כשמסתכלים עלינו מבחוץ, נדמה לי שרואים בעיקר חבורה של עשרה מיליון בני אדם שמתעקשים לחיות בסכסוך מזוין נצחי, מעגלי וחסר מוצא עם שכניהם הטיפשים והדוגמטים אף מהם, וכמובן עם סביבתם.
עשרה מיליון אנשים שמבצעים אחת לארבע שנים (או חצי שנה, תלוי באיזו תקופה) את כל הבחירות הלא-נכונות בקלפי השכונתית.
עשרה מיליון אנשים שמתעוררים בבוקר 7 באוקטובר לטבח הנורא בתולדותיהם רק משום שהעדיפו לחשוב שיהיה בסדר, מזתומרת, חמאס מורתע, עשינו הרי את הדבר שהכי מרתיע אותו – העברנו לו מזוודות דולרים ושמנו את מר ביטחון ראש ממשלה – וחוץ מזה, צה"ל שלנו תכף ידרוך עליו ונוכל להמשיך בשגרת יומנו, לא?
כל זה רחוק מלהשאיר רושם מבריק במיוחד, למעשה זה עושה יותר רושם של מה שאיינשטיין – יהודי גאון שידע למה הוא מסרב לחיות בישראל – כינה "אי-שפיות", כלומר אנשים שעושים שוב ושוב את אותה פעולה (נניח, בוחרים בממשלה שמחוקקת חוק השתמטות נוסף) ומצפים לתוצאה שונה (נניח שלא יצטרכו לעשות 200 ימי מילואים בשנה).
אז כן, ישראלים הם הדבר הזה.
ובכל זאת, כשחבר תופס אותי השבוע ומטיח בי: "תשמע, ישראלים הם המטומטמים הכי גדולים בעולם", אני יוצא מיד להגנתי: "בחייך, פגשת פעם אמריקאים? אמריקאים מטומטמים הם באמת הכי גדולים בעולם גם בזה".
עכשיו; אין באמת מדידה מסודרת של רמת חוכמה לאומית (ואם כן, זה מטומטם), ואפשר להניח במידה סבירה של ודאות שהתפלגות החוכמה והטמטום היא די זהה בקרב בני רוב הלאומים ובני האדם. ובכל זאת, אם חייתם פעם בארה"ב, אתם יודעים בוודאות שציבור אמריקאי בחוף שכרישים היו משייטים לידו היו פשוט אורזים בשיא המהירות את ילדיהם ואת עצמם ומתרחקים משם, "סטף, תכניסי את הילדים לטראק ובואי נעוף מפה לכל הרוחות".
הם לא היו מתקרבים למים. בטח שלא מכניסים אליהם את הילדים.
הם היו יודעים שכרישים זה מסוכן – הנביא הלאומי שפילברג אמר להם את זה – ולכן עדיף פשוט לקחת צעד, או אלפיים, לאחור.
זו מידת זהירות שלא נובעת מחוכמה מופלגת; זו פשוט היצמדות לכללים, לנורמות, לידע בסיסי – קומון נולג', בעגה המקומית – ולסתם חינוך אמריקאי לפיו עדיף לציית למה שאומרים לך מאשר לחשוב שאתה יודע טוב יותר ויהיה בסדר וסמוך.
זה הופך אמריקאים לא לחכמים יותר, אלא לממושמעים יותר. וזה, בסוף, גם סוג של חוכמה.
אבל ישראלים, מבחינתם, יודעים טוב יותר. זה השילוב הישראלי הייחודי הזה שבין ודאות שאנחנו עצמנו טובים יותר – כי היי, אנחנו חצופים, חוצים גבולות, מעגלים פינות, מבטלים פרוצדורות, ככה המצאנו את עגבניית השרי וההייטק – ובמקביל מגיע לנו הכל כי אכלו ושתו לנו משך אלפיים שנים, ותעשו סמול פייבור לסמול קאנטרי – כל זה מייצר, בסוף, את הישראלי שהכל מגיע לו, ובמקביל מאמין שהוא יכול הכל.
ישראלים, מבחינתם, יודעים טוב יותר. זה השילוב הישראלי הייחודי הזה שבין ודאות שאנחנו עצמנו טובים יותר, ובמקביל מגיע לנו הכל כי אכלו ושתו לנו משך אלפיים שנים, ותעשו סמול פייבור לסמול קאנטרי – כל זה מייצר, בסוף, את הישראלי שהכל מגיע לו, ובמקביל מאמין שהוא יכול הכל
ההוא שיעקוף בתור, יעמיס את כל הבופה לארוחת הבוקר, ילטף כריש ויהיה משוכנע, כל הזמן הזה, שהוא טוב וערמומי יותר מכולם. הפילוס, בקיצור.
או לחלופין, זה שלא יידע גבולות, שלא יידע שום דבר אבל יחשוב שהוא יודע הכל, שלא יכיר בכלום ויתנהל בכוחנות אינסופית מתוקף כספו ומעמדו-בעיניי-עצמו – בקיצור, הטורטל.
והמוני ישראלים ממוקמים איפשהו על הספקטרום שבין הפילוס לטורטל. לפעמים אנחנו מתחילים כפילוסים ומתקדמים בחיים עד שאנחנו הופכים לטורטלים, ובשני המצבים אנחנו לא במיוחד חכמים. למעשה אנחנו מפתחים תחושת אומניפוטנציה שקרית; תחושה שאנחנו יכולים על כולם – מכרישים ועד מחבלים – ושאנחנו באמת מנצחים כרגע בשבע חזיתות (ולא כמו שזה באמת, מפסידים את עצמנו, את חטופינו ואת רוב מה שבנינו פה בשקדנות לאורך 77 שנה), ששום דבר דבר רע באמת לא יקרה לנו, ואם כן, צה"ל כבר יגיע בזמן לחלץ אותנו. ולפיכך הכל מותר ואין גבולות ואם יש כללים, הם לא בשבילנו.
אנחנו חכמים יותר. כלומר טיפשים ללא הפסקה.
המציאות מוכיחה שיהודים הם אולי באמת אנשים חכמים באופן מסורתי – כן, צברנו יותר פרסי נובל מאשר כל עם אחר – אבל הם משתמרים ככאלה בעיקר בתפוצות, ובגרסה הישראלית הם עוברים איזו מוטציה כשהם נטענים בכל חוסר הגבולות, הבעיטה בכללים, הכוח הצבאי האינסופי המדומיין, הפרטאץ' שבטוח יעבוד טוב יותר מהפרוטוקול, והתחושה הנצחית שכולם יאכלו וישתו לנו אם אנחנו לא נאכל ונשתה להם קודם.
יהודים הם אולי באמת אנשים חכמים באופן מסורתי - כן, צברנו יותר פרסי נובל מאשר כל עם אחר - אבל הם משתמרים ככאלה בעיקר בתפוצות. בגרסה הישראלית הם עוברים מוטציה
ומתבקש להגיד, עם שוך יום עצמאותנו ה-77, שאולי לחיי העם הזה וכמה טוב שהוא כזה, אבל בואו לא נלך לרמייה עצמית; כי מי שרוצה להגיע לגיל 100, עדיף לו לצמצם מגע עם כרישים, להדק מגע עם כללים, ובאופן עקרוני להתבגר מתישהו ולהבין שטמטום והתעלמות מחוקים פיזיקליים, ביולוגיים וסתם משפטיים הם אולי חינניים כשאתה ילד או נער, אבל פחות יחזיקו אתכם כשאתם בוגרים עם מדינה לנהל.
בגיל 77, ישראל יכולה להרשות לעצמה להיכנס, סוף-סוף, לגיל הבינה (40, לפי פרקי אבות), ולהכיר בעובדה שלהיות חכם זה לא לעשות הכל נגד הכללים; להיות חכם זה לעשות הכל כמו שצריך: לייצר שוויון בנטל. לסיים מלחמות שהשיגו את מטרתן או הפכו חסרות תוחלת. להחזיר הביתה בדחיפות את כל מי שעוד אפשר. לקחת אחריות. לבחור באנשים שרוצים לעבוד בשבילנו ולטובת המדינה. לשלוח נציג רשמי להלוויית האפיפיור ולהיות עם העולם ביחסי מה-עניינים חמים במידת האפשר. וכן, להיזהר מכרישים. אפילו אם ברור לכם שאתם יודעים לשחות טוב כמותם.
