זה הזמן לצאת מהמחילה ולהגיד: גם אני הכרתי את עירית לינור. עבדתי איתה. שידרתי איתה. חלפתי לידה במסדרונות. אחח, איזו בחורה היא הייתה. מעצבנת למדי. אבל מה, היה לה קול כזה, בלתי נעים. מה שכן, חייבים לומר לזכותה שתמיד ידעה לחבר שני משפטים למשפט שלישי שיביא לך את הסעיף. ועל אף כל המגרעות האלה, עדיין היה בה משהו שלא יכולת שלא לחבב, אם רק היית שיכור מספיק. ולא היית.
עבדתי איתה קרוב לשנה ב"המילה האחרונה" בגלי צה"ל ואין בליבי עליה למרות שזרקה אותי ללא הינד עפעף כדי להפוך את התוכנית, סוף-סוף, מאוזנת וסימטרית כמו שצריך ולקיים דיון יומיומי אמיתי משני צידי המתרס הפוליטי עם קובי אריאלי, כשהיא מייצגת את הימין, והוא מייצג, מנגד, את הימין הדתי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
בקיצור, עירית הייתה עבורי כמו הבת שמעולם לא הייתה לי: מעליבה, כפוית טובה, אנוכית.
לא הייתי נזכר בה אלמלא הזכירה את עצמה שוב ושוב בדרך שהפכה מזוהה איתה בשנים האחרונות: נפיחה מילולית שכל תכליתה סכסוך ופילוג, אבל היא משיגה, לבסוף, את ההפך: אחדות ורעות לנוכח ההבנה המשותפת שמדובר כולה בעירית, ושעד שלמדנו לחיות איתה חבל שנמות מעצבים בגללה.
אז השבוע היא אמרה שהחטופים החיים הנותרים הם "טרגדיה פרטית של 22 אנשים", מה ששוב הביא לסבב זיכרונות של אנשים שהכירו אותה בעודה בחייה הנורמטיביים – אבל בואו: די ברור לי, וגם לה, שאפילו עירית לינור לא מאמינה לעצמה בעניין הזה.
מכיוון שהיא אדם אינטליגנטי מספיק, לינור יודעת היטב שאזרחים ישראלים שנחטפו בידי האויב מיישוביהם, ממיטותיהם וממשפחותיהם הם הכל מלבד "טרגדיה פרטית" של מישהו; הם טרגדיה של מדינה שמתיימרת להיות "ריבונית", ושל צבא שכל תכליתו לוודא שהריבונות הזאת תישמר, ושל ממשלה שהפקירה את אזרחיה פעם אחת ואז גילתה שהיא יכולה לעשות את זה שוב ושוב.
החטופים בשבי חמאס הם ההפך המילוני מטרגדיה פרטית. למעשה, אם אי פעם הייתה לישראל טרגדיה לאומית – כלומר טרגדיה שנוצרה מלכתחילה עקב מחדל בלתי נתפס של ממשלה ומדיניות וצבא – מדובר במשבר החטופים בעזה.
כי אם נקבל שמדובר ב"טרגדיה פרטית" של משפחות שאיתרע מזלן וחמושי חמאס פרצו לביתן ולקחו בברוטליות בלתי נתפסת את יקיריהן, אנחנו אומרים בעצם: אין כאן מדינה בכלל. לא הייתה מדינה ב-7 באוקטובר, ואין גם עכשיו. יש רק ישימון נטול שליטה וגבולות, שבו כל אחד מופקר לגורלו ולנפשו. אין ממשלה, אין צבא, אין אחריות או ערבות כלשהן בכלל, אין שום ערך משותף שאמור להגן על הפרט, ולפיכך אין גם צורך לשלם מסים, להתגייס או ללכת לבחירות, כי הקיום כאן הוא, במלואו, עניין פרטי של כל אחד מאיתנו. כולנו פזורה אנושית אחת מקרית, ואם האויב פולש, או משגר עליך טילים, או חוטף לך בן משפחה, מדובר בטרגדיה פרטית שלך.
וזה, כמובן, קשקוש מעליב שרק אדם נטול מושג קלוש לגבי הגדרות תפקידה של מדינת לאום עשוי להאמין בו, ומכיוון שברור לי שעירית היא לא האדם הזה, נדמה לי שאני יודע מה גרם לה להגיד דבר כזה: בדיוק מה שגרם לינון מגל להגיד ש"עידן אלכסנדר נחטף בנסיבות בעייתיות" ושאמו לא הודתה לנתניהו (שלא היה קשור בשום צורה לשחרור בנה) ב"מופע דוחה של כפיות טובה".
וזה הדבר:
שהאנשים האלה לא חיים, בשלב זה, עבור שום אידיאולוגיה, מדיניות, מערך אמונות או אפילו הערצה עיוורת למנהיג (למרות שהם לגמרי ממעריציו העיוורים): הם חיים אך ורק למען תחיבת אצבעות בעיניים ותקיעת אגרוף או בעיטה במקום הכואב והפגיע ביותר של כמה שיותר ישראלים. הם מפעילים אלימות מילולית לשם שמירה על רלוונטיות.
ברמה הזו, לינור ומגל לא שונים בכלום מאוסף הבריונים לובשי השחורים ואחידי הגלאח והשרשראות שתקפו השבוע באלימות אנשים שהפגינו לשחרור החטופים ברחובות ושברו להם את דגל ישראל; גם לינור ומגל בועטים היישר לבטן הרכה של ישראל כרגע – החטופים שהופקרו – בתקווה לגרום לכולנו ליפול ולהתפתל מכאבים על הרצפה ולשבור את רוחנו ואת הדגל, במקרה זה הדגל הצהוב עם סמל החטופים. גם לינור ומגל הם לא יותר מבריונים; מאתרים את החלשים ביותר – במקרה זה משפחות החטופים והישראלים שליבם יוצא אליהן – ומסתערים באגרופים.
המנוע שלהם לא קשור לשום תפיסת עולם מסודרת: הוא קשור לשנאה אלימה שמחפשת לעצמה מוצא והכרה. רק שלינור ומגל לא צריכים לצאת לרחוב כמו הבריונים ההם; יש להם אולפן טלוויזיה. בדיוק כמו הבריונים, יש להם רק דרך אחת להיכנס לסדר היום ולהיות רלוונטיים: פרובוקציות אלימות שמוכרחות ללכת ולהסלים כל הזמן כדי לקבל את הכותרת הבאה מחוץ לגטו של ערוץ 14.
האנשים האלה לא חיים, בשלב זה, עבור שום אידיאולוגיה, מדיניות, מערך אמונות או אפילו הערצה עיוורת למנהיג. הם חיים אך ורק למען תחיבת אצבעות בעיניים ותקיעת אגרוף או בעיטה במקום הכואב והפגיע ביותר של כמה שיותר ישראלים
והשילוב הדליק שבין שנאה אלימה שמעוניינת, לפני הכל, לראות כמה שיותר ישראלים מתפתלים מכאב, לבין הפחד לאבד רלוונטיות אם לא יצליחו לגרום לזה לקרות – השילוב הזה מייצר את ההתבטאויות המחרידות שאפילו לינור ומגל לא מאמינים שיצאו מהם.
עובדה, מגל כבר התנצל בחצי פה על הדברים שאמר לגבי משפחת אלכסנדר, ולינור לא תתנצל, כי אין על מה; כשאת אומרת שבעיה שאין לאומית ממנה היא "פרטית", את מעליבה, לפני הכל, את עצמך כאדם תבוני.
לכן אין לי ספק שלינור לא האמינה לעצמה גם כשאמרה, לפני שבוע, ש"הישראליות החילונית כשלה. התרבות החילונית לא מצליחה לייצר משהו שעובר מדור לדור... זמרים, אמנים, מבצעים, הם באים והולכים... מה שיישאר זה ספר התפילות של העם היהודי".
מצד אחד, יש בזה משהו: לינור עשתה קריירה שלמה על ברכי הישראליות החילונית – כך שבהחלט יש מצב לאיזה כשל פנימי. מצד שני, עצם ההשוואה בין תרבות פופ חילונית לדת מונותאיסטית בת אלפי שנים היא מופרכת. גם הנצרות שורדת זמן ארוך יותר משירים של הביטלס (סתם כי יש לה פור די משמעותי עליהם), ועצם ההשוואה היא פרובוקציה ריקה – להשוות בין דת לאמני פופ זה כמו להשוות בין תנין לחללית. נכון שהתנין היה שם קודם, אבל החללית הגיעה לחלל. בר-השוואה מבחינתכם?
גם לינור יודעת שלא. שזה קשקוש. אבל השנאה לכל מה שמריח בעיניה מחילוניות, ליברליות, מערביות, "שמאלנות" – כל מי ומה שהייתה פעם – מחלצת ממנה בריונות שמיתרגמת מיד לפרובוקציה מילולית, שכל תכליתה לפגוע ולמלא איזה בור צומי חסר תחתית.
צריך להבין אותה ואת מגל בהקשר הזה בלבד: לא מדובר בייצוגים של השקפות עולם. מדובר בבריונים. חזקים על חלשים, ועמוק בתוכם מפוחדים מהידיעה שבריונות היא דרכם היחידה להשיג רלוונטיות. ושבטווח הארוך, הם לא ייספרו. הם יהיו רק זיכרון רחוק ממשהו רע ומפחיד שקרה לנו אז, בזמן שהיינו פגיעים. לפני שהבנו שבסוף, זו טרגדיה פרטית שלהם.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.05.25
