כי הכל מצטבר לקראת אוקטובר (אחד עצוב ומוטרד בימים אלה).
המנענע / הכל מצטבר לקראת אוקטובר. ולפתע אני נזכר בשיר שכתב פיטר גבריאל בשם "שייקינג דה טרי", וגם אני כתבתי משהו דומה (לפני שידעתי על קיומו של השיר של פיטר), "מנענע את העץ" קראתי לו. ושם כתבתי: "מנענע את העץ, חושב אם ייפול, רואה כוכב שנופל, חושב אלוהים גדול". ולאור זה אני חש שאנחנו מנענעים יותר ויותר את העץ, והשאלה האם המחשבה שייפול נמצאת בתודעה שלנו? תמהני. גם אני ניענעתי השבוע את עץ הפקאנים בחצר שלי וכשנפלו כמה פקאנים ניסיתי בעוונותיי לאפות אותם בתנור אלא שהם יצאו לי רעילים ומגעילים. השאלה שניקרה בי היא מה לא עשיתי בסדר בבישול. אה, חיים (כהן)?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
לחיות את 7 באוקטובר / ערב ראש השנה 2025 אנחנו עדיין חיים כמו אתמול את 7 באוקטובר. ואני שואל את חברי החכם למה זה עדיין ככה, גם אחרי שנתיים?
"זה טוב לזכור מה שקרה", הוא עונה, "קודם כל, כל עוד החטופים לא חזרו, זה האישו. וגם כי חברה שלא שוכחת שומרת על כבוד הקורבנות ועל ערנות מוסרית – וממשיכה לצייר לעצמה מצפן מוסרי שמזכיר לנו למה אנחנו כאן, על מה צריך להגן ומה עלול לקרות אם נרדמים".
אוקיי, אמרתי, עכשיו תגיד, אנחנו באמת עפים מהאירוויזיון? ומי היה צ'רלי קירק שלדברי רבים, שכאבו מאוד את מותו, הגן עלינו בדבקות ושהירצחו הזכיר לי את רצח ג'ון לנון.
"כדאי לא לחקות את אמריקה האלימה והמוטרפת", הוא אומר, "ותנסה גם לשיר את 'אימג'ן' בשעות הפנאי".
למה עדיפים לי אמפי יבנה/רעננה / החבר החכם באדם גויס למילואים ואילו אנחנו הגענו בחמישי שעבר להופעה באמפי יבנה שהיה דחוס מפה לפה והיה נפלא. ובדרך חזרה אמרתי לנגניי שדחיתי לא פעם לאחרונה הופעת אמפיפארק בתל-אביב עם 50 אלף (הטרנד החדש) כי זה משול בעיניי לארוחת גורמה שווייצרית, לעומת יבנה עם 5,000 הנפלאים שזו ישראל המאסטר שפית האמיתית והצנועה והאהובה שלי שאפשר להביט בה בעיניים.
חברה שבורה / ואז, ערב ראש השנה הבא עלינו טיפה לטובה, אני נתקל במונח broken society (חברה שבורה) שהוא ביטוי חברתי-פוליטי שמתאר מצב שבו החברה סובלת ממשברים עמוקים שמערערים את הלכידות שלה. אמאל'ה, האם אנחנו כבר שם? אני שואל.
בהופעות לא רואים את זה, אבל מסביב אנחנו בסיטואציה שלכל אחד יש דעה שהוא חייב, חייב להביע אותה בפוסטים, בזעקות או בהכוונת דעות. ויש את אלה שחיים בין מחאה זעירה בבית לאדישות כרונית לרצון למהפכה. "עכשיו הכל שלך, הזמן, הדרך, החלום..." כתב, המליץ, נתן יונתן.
חופשה שלא הייתה / ומה עם חופשת חג שמתאימה למי שמשכנע את עצמו שבחוץ יש חיים? שאלתי אותה. "לצערי אני חשה שהשקט בחופשה יהיה לנו חצי אמיתי, חצי מזויף", ענתה, "ושיש בי יותר מדי אשמה על החטופים והנלחמים". אוקיי, שוכנעתי ואז ביטלנו ונשארנו לחגים.
תפקיד וזיכרונות / הרוח טרם הגיע, למרות שהסתיו כבר פה. וכשאני נקלע לגמר "האח הגדול"
כיוון שלא ראיתי את הסדרה המצליחה שנמשכה ארבעה חודשים, אני פוקח עיניים משתוממות. איפה שלא היית - לא תדע. ובהמשך אני מניח שאין לי כבר סיכוי להיות הרווק הכי מבוקש בעיר כמו טונה או לחלופין מתאגרף טלוויזיוני כמו עמדי, חברי, אם לא נפצעת חלילה בקרב. ואני עסוק ב"שאול" (המחזמר שאנחנו מעלים כדי שיהיה תלמיד מצטיין לא פחות מ"שיקגו") ואני בהפתעה מחליט שאיכנס ב"ה להופיע בו מדי ערב. למה? כי יש לי שם תפקיד בול. לא גדול, לא ראשי, אבל בול. בעיקר תפקיד נפשי.
הכל מצטבר לקראת אוקטובר. אבא מחכה לי בחוץ עם הרכב הדולק לנסוע כמו פעם, אמא מבשלת לחג, נאוה אחותי עושה קניות לארוחה משפחתית שכבר לא תתקיים במתכונת הישנה לצערי. אתם מבינים מה זה זיכרונות חג מדומיינים?
הקול / השבוע הייתי בניחום אבלים אצל משפחת רגב על בנה האהוב החייל עמית ז"ל בן ה-19 מהיישוב מודיעין שנהרג במלכודת הטנק (הוא היה נהג הטנק, סיפרה אמו המדהימה יעל). עמית שאהב את מכבי ת"א, שרצה להיות טנקיסט ושהשאיר אחריו הורים, שתי אחיות ובעיקר אח תאום. הלב נשבר.
ובלילה, כשאני שומע את אוושת הממטרות, אני שם לב שהצטרף אליהן גם איזה קול לא אנושי שבוקע מההשקיה האוטומטית. מה זה? אני שואל את הגנן. והוא לא יודע להשיב. אולי זה הקול האלוהי הבוכה.
רחל בת 80 / המשוררת רחל שפירא בת 80. ואני נזכר איך יום אחד בשנת 1969 הביאה ללהקת חיל הים את הטקסט של "מה אברך לו, במה יבורך זה הנער - שאל המלאך". זו הייתה מלחמת ההתשה. המון הרוגים ופצועים. ולהקת חיל הים החדשה התייצבה לשיר את השיר המופלא שהלחין יאיר רוזנבלום בתעלת סואץ מול החיילים בקולות (אני בטנורים הגבוהים) מאחורי רבקל'ה זהר, הסולנית הנפלאה. ומאז רחל שפירא, אישה צנועה מקיבוץ שפיים, כתבה את "אדבר איתך", "אנשי הגשם", "למדני את השיר הפשוט", "היי שקטה", "נפאל" ועוד ועוד. הנה משפט של רחל שמתאים לנו: "נדמה לי שכל מה שנרמז הולך ומתחיה". מזל טוב רחל היקרה, מהאבות המייסדים של השירים, ותמשיכי.
העץ לא נופל / ובין המחלוקות הבלתי נגמרות והשנאה הגוברת אלינו מבחוץ, ישראל לובשת כפפות אגרוף וכנראה יוצאת להילחם. וכולנו מתפללים שחיילינו לא ייפגעו ושהחטופים יחזרו כבר. "זו מלחמה שלא נגמרת", שרים בני הפאב ב"שאול" כשהם מתלוננים לסמואל, המקעקע של העיר (כשתבואו למחזמר תבינו).
ועדיין, כשמתברר שעם כל הנענוע של העץ שאנחנו עוברים, העץ טרם נפל, אני מתעודד מחוסנו של העץ. ואז אני הולך לכירופרקט (ענייני גב), ותוך כדי טיפול גדי, שהוא בוגר סיירת מטכ"ל, מספר לי שטיל איראניום התנגח בבית שבו הוא גר ברמת-גן ורק עכשיו, חודש וחצי אחרי, הם שבו הביתה. "העפתי סכום עתק על שיפוצי ביניים", הוא מספר. טוב, לך תתאגרף עם השלטונות. "זה היה הכי טראומטי בחיים, הטיל הזה", מודה גדי. והוא לא פראייר, הרי עבר את סיירת מטכ"ל.
שופר, מדריד וחתונה / יש לי חברה שחושבת שמדריד היא העיר הכי בעולם. מעניין מה היא אומרת על שהתרחש במסלול האופניים במרוץ הוואלטה, כאוס מוחלט של תומכי פלסטין. ושחקן הקולנוע חאווייר ברדם, בעלה של פנלופה קרוז, יורד עלינו. חבל שלא באת לראות את מה שקרה לנו לפני שנהיית אוהב פלסטין, יא חאווייר.
ואצלנו? נעמד בשכונה הסמוכה לנו אחד ותקע בשופר וזה היה מהדהד. ואז הבנתי לפתע שגם בשעה החלשה יחסית יש חוזקה. וכשגיליתי שאנחנו סופרים כבר שנה להטלת הפצצה (המוצלחת במקרה זה) על נסראללה נזכרתי שאת ההודעה הדרמטית שמענו באמצע החתונה של הבן שלי יונתן. וואו, איזה עיתוי מוזר זה היה. ואני זוכר שבהמשך בחורשה תחת העצים, שם נערכה החתונה, העצים התנועעו מעצמם.
חג שמח כמה שאפשר, עם ישראל.
