"מה אתה יודע על געגוע" (ספר חדש וחשוב מאת נשות נופלים)
ערפל אי-הוודאות / מה אנחנו יודעים על געגוע באמת? הנה הרכבת לא עצרה בתחנה, הנוסעים לא ירדו ממנה, הפער לא נסגר, המצב הכללי נשאר פחחח. אולי מהמחזמר "שאול" שאנחנו עובדים עליו ייצא רצון טוב, או מהרצון שיהיה טוב כבר. אבל מעבר לכל, שנתיים אחרי, אנחנו עדיין חיים בערפל ושום דבר לא ברור – לא סוף המלחמה, לא החזרת החטופים ולא העתיד שלנו. תכף מתחיל בית ספר. אבל מה זאת המורה הזאת שעשתה (לפי המפורסם) עם תלמיד בני 17? יאללה הלאה. אנשים מתכננים חתונה, הכלה משגעת אבל לא יודעת אם החתן ייצא לחופשה ממילואים. אחר כך מתחתנים ולא פעם ממהרים להתגרש. מזל שהם לא עשו ילד, אמרתי על זוג שלקח לו שנה להבין שזה לא זה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
חוסר הוודאות הפך להיות שיטה. הממשלה מתנהלת כמו מי שמכבה שריפה עם כוס מים – אין רכבת, יש רכבת, הגברת נוסעת, הגברת חוזרת. מעבר לזה מתכננים חופשה, לא יודעים אם מישהו ייטפל אלינו כשמדברים עברית ברחוב ואם נקום מחר עם חדשות על עסקה או עם עוד הלוויה צבאית. זה לא רק חוסר יציבות, זו שחיקה יומיומית. ורק הציפורים, הן ממשיכות לנדוד. לא שמעו על אנטישמיות בהולנד ולא על אוסקר גלוך שמשחק באייאקס.
בית בקפריסין / לפני שנים היינו אני וחבריי מראשוני יוצאי החופשות לקפריסין, בטרם זה נהיה טרנד. באחת החופשות בכפר בשם פיסורי ביי הציע לי בעל מסעדה מקומית בשם פרי בית ליד הים בגרושים. טוב, ומה אני אעשה פה? שאלתי, הרי נמות משיעמום ומצער שאנחנו לא שם, איפה שהדברים קורעים וקורים. ואת מי אני אאהד, את הפועל פאפוס? ערב אחד על מאזט דגים סיכמתי לו את מחשבותיי בעניין:
יש מי שבונה קירות גבוהים יותר ויש מי שאורז מזוודה קטנה ומפליג.
אחד בוחר לקנות בית ליד הגבול, כולל בעוטף, כי מבחינתו זו המדינה. השני בוחר לשכור דירה באי רחוק, כי מבחינתו זו התקווה.
שניהם בוחרים בחיים - רק בצבעים אחרים.
"אז קנית בית בקפריסין?"
לא. אבל אני חושב שהוריי עשו אותי שם כשהיו מעפילים במחנה הסגר בפמגוסטה (עיר).
יש מי שבונה קירות גבוהים ויש מי שאורז מזוודה ומפליג. אחד בוחר בית ליד הגבול, כי מבחינתו זו המדינה. השני בוחר באי רחוק, כי מבחינתו זו התקווה. שניהם בוחרים בחיים - רק בצבעים אחרים
להעביר אנשים על דעתם / בדור הזה דעה כבר לא מספיקה. כי איך שהיא נכתבת ומתפרסמת, היא מתנדפת. כולם מצייצים דעה (מודה שבחיים לא נחשפתי לטוויטר) אבל כדי לשנות את הארץ צריך להעביר אנשים על דעתם. כלומר לא רק לשכנע, אלא יותר מזה: לזעזע, לגרום להם לאבד את שיווי המשקל, להבין שהרצפה תחתיהם לא יציבה, כי אנחנו נודדים בין הטיפות, מביטים בשינויי האקלים, בשינויי הארץ. זו לא אותה המדינה. זה גם לא אותו החדר. זו לא אותה אקוסטיקה. הכל רועש וגועש. אז דעה כבר לא מספיקה. היא נכתבת, מתפרסמת, מתנדפת.
להימלאיה / אני מלא הערצה לנכד שלי מיכו (22) שעושה בימים אלה טראק בהודו עם חברים ו"מטיילים מקריים" שטיפסו לגובה 5,200. לא ייאמן לאן אפשר להגיע כשאתה צעיר ויש לך אוויר, למרות שאתה מעשן. מיכו סיפר לי שבעיירה מנאלי יש הודי שמדבר עברית ויש לו את "הפלאפל של דודו". ובין מלא ישראלים צעירים שנודדים את נשמתם ברחבי הגלובוס, אני שואל אותו, האם בהימלאיה אתם בכלל מבחינים בין שמאלנים וימנים? האם שומעים התרעות של אזעקות מתימניה? האם מנועי הנעורים עובדים בלי לעשות רעש או שאינכם מרגישים בכלל שהנעורים חולפים?
שליחי האל / על איילון המפחיד דוהרים אנשי הווספות שמסכנים ת'חיים שלנו כדי להביא לך סושי בזמן. כל פנייה חדה – קרב על חייך. כל רמזור אדום – מבצע קומנדו. אלה שליחי האל 2025, מסכני הכבישים, גיבורים עם שקיות פלסטיק מתנפנפות כמו דגלי קרב. אחד מהם מתאר: "פעם קפצתי בין שתי משאיות כדי להציל מגש פיצה. אני לא קורא לעצמי שליח – אני לוחם חמגשיות". וככה קמה לה מעצמה חדשה: השליחויות. זו שמבוססת על מי שמביא לך צ'יפס, תאילנדי, פולקע ברוטב בזמן. ואני מדמיין לי שבנמל תל-אביב, איפה שחולדאי רב על בתי הכנסת, סירות גומי שחורות מזנקות בין יאכטות כדי לוודא שהקוקטייל בווילה לא יישאר בלי זיתים. זו יחידת השליחים הימית, ולעומתה האווירית – מטוס קל ממריא מנתב"ג בשביל להביא לאילת משלוח של חומוס וטחינה.
"כאן מגדל פיקוח, תאשר נחיתה על מסלול 26 – ותבדוק אם הטחינה לא נוזלת מהקופסה".
סקול יארד / הבן אדם כידוע מרגע הולדתו כבר שר שירים (אמר פעם נתן יונתן). ויותר מזה, לפני שהתחיל ללכת רקד ולפני שיצא למלחמה כבר התאבל על הרוגיו. בני האדם הקטנים שלנו (משמע ילדינו) מריחים כבר את ריחם של השולחן החום הדביק, העפרונות החדשים והמחברות עם השורות. אוי, בצפר, אני זוכר איך עם ילקוט גדול מדי על גב קטן מדי הלכתי אליו ורק רציתי שהפסקת עשר לא תיגמר. ואיך עשיתי פיפוש במכנסיים מרוב פחד כששמו אותי בהקבצות בחשבון והושפלתי. אבל ב-ז' הרגשתי שהעולם נפתח. המחברות התמלאו בשרבוטים של לבבות, היינו מאוהבים ב-צ' היפה, מחליפים פתקים בספסל האחורי, והמורה הגברתן אבי בן נון היה מנסה ללכוד אותנו לתוך שיעור היסטוריה – בזמן שהחיים עצמם התחילו לקרות במסדרון.
ההתרגשות הכי גדולה הייתה כשהיה צריך להחליף בית ספר, המעבר מהקטן והמוכר אל הגדול והמאיים. מי יחייך אליי בהפסקה? מי יישב לידי בשיעור הראשון? בכל חיבור חדש לסקול יארד (כמו שקרא לה פול סיימון ב-Me and Julio) יש סיכון, אבל יש בו גם פלא. ברגע שמישהו מעז ופותח לב למישהו אחר – משהו בעולם נרפא. וזה מה שאנחנו זקוקים לו כנראה בימים אלה. וראבק, שימו לב לילדים שאיבדו את הוריהם במלחמה ולילדים של המילואימניקים. שימו לב בכלל לילדינו.
קווים לדמותה של הפטרוזיליה / אספתי פטרוזיליה מהגינה. פטרו (כך אני מכנה אותה בחיבת יתר) היא הירק הכי אהוב עליי בעולם. כי שעה שכולם מקיפים וסוגרים עלינו, לפחות עליה יש לי דעה טובה. קודם כל היא לא צורחת כמו ההיא. היא לא מטומטמת כמו ההוא, היא לא אוסטרליה, רוטמן, גנץ. היא צנועה, לא מתבלטת. העלים שלה ירוקים, מסולסלים. ריחם עדין (כמו המילה בדין מהכביסה) ומה שיפה בה שהיא לא מבקשת להיות במרכז הבמה. תשאלו את השפים מ"מאסטר שף" (שעלתה שוב השבוע), הפטרו לעולם לא תהיה המנה עצמה, אלא רק הקישוט בצלחת, אבל כשהיא חסרה – כולם מרגישים. ואשר למעמד התרבותי שלך, הפטרוזיליה היא סמל לתוספת קטנה שעושה את ההבדל. היא המטפורה של חיים פשוטים עם נגיעה של יופי. רק חולשה אחת יש לה לצערי וזה שהיא נובלת מהר, מזכירה לנו שהיופי והרעננות זמניים ועלינו למהר ולהשתמש בהם, Aren’t we all?
געגוע / בספר המדובר "מה אתה יודע על געגוע" אומרת מישהי מאלמנות המלחמה שסיפוריהן המרטיטים ממלאים את הספר: "לפעמים ממש ראיתי את שמוליק (בעלה שנפל), הרגשתי שהוא מכוון אותי. ממש מדבר איתי. לפני כמה שנים כשהייתי בשבר חשבתי: עד מתי הוא חושב שאסתדר לבד? כעסתי על בורא עולם. קיבלתי עליו ג'ננה ואמרתי לו..." מה היא אמרה לו? חפשו בעמוד 119 בספר שערכה ויזמה הדסה בן ארי. ונתן יונתן ז"ל חברי, שהיה אב שכול בעצמו, סיכם: "שנים רבות שילמנו את המחיר, דמעות ובכי. וברדת השמש עולה האבק, ועוטף בזהב את דרכי המשחק".
תנשמו עמוק, הסיפור ממשיך.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.08.25
