האמרה "דע את עצמך", החקוקה על אבן במקדש אפולו בדלפי, היא הכלל המפורסם ביותר של הפילוסופיה היוונית. אם תשאלו מדוע, סביר שתשובת הפילוסופים והסופרים הגדולים בהיסטוריה תהיה "מדוע לא?", שכן הרעיון של ידיעת העצמי הוא היסוד לקיום משמעותי. בטרגדיה "תיאסטס" של הפילוסוף הסטואי סנקה, הוא כותב, "המוות רובץ עליו בכבדות / הוא, שידוע לכל העולם, / לעצמו הוא זר." וגם שייקספיר, בקומדיה שלו "כטוב בעיניכם", קובע: "הטיפש חושב עצמו חכם, אבל החכם / יודע שהוא טיפש."
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
סנקה ושייקספיר היו גאונים אמנותיים עם ראייה יוצאת דופן, אבל במובן האמפירי, מדעני התנהגות בני זמננו יכולים להציג טיעון משכנע אפילו יותר בעד הכרת העצמי. מיד אפרט, אבל בתמצית, מה שמראה העבודה המדעית היא שהכרת העצמי יכולה להגן על אנשים מפני השגיאות וההטיות המזיקות שגורמות להם להשלות את עצמם.
רכישת ידע על העצמי היא מהאתגרים היותר מורכבים בחיים, והכרת העצמי היא מיומנות שקשה להצטיין בה. אבל אם תצליחו להפוך את הכנות והמודעות העצמית שלכם לסוג של כוח-על, תהיו יותר מאושרים ותחוו יותר הצלחות.
מה זה בדיוק אומר, להכיר את עצמך? עבור מדעני מוח, התשובה פשוטה למדי: הכרת העצמי היא שילוב בין שתי צורות של מידע: הערכות ישירות (הראייה שלכם את עצמכם), והערכות משתקפות (האופן שבו אתם מבינים כיצד אחרים רואים אתכם). הצורה הראשונה בדרך כלל מפעילה את חלקי המוח הקשורים לתפיסות בגוף ראשון, כמו אזור פיתול החגורה; ואילו השנייה את האזורים הקשורים לרגש וזיכרון, כמו הקורטקס האינסולרי, האורביטו-פרונטלי והטמפורלי.
אלא שהגדרה טכנית כזו של ידיעה עצמית עוסקת רק במנגנונים המעורבים, ואינה אומרת דבר על איכות המידע: למעשה, אם אתם חושבים שאתם תרנגול ומאמינים שגם אחרים רואים אתכם כתרנגול, הרי שנכללתם בהגדרת הכרת העצמי! אבל יש לי חשד קל שההוגים של דלפי חשבו על משהו קצת מעבר; ללא ספק הם התכוונו ל"דע את עצמך במדויק". זהו סדר גבוה יותר, הדורש כמות עצומה של מידע אמיתי על המצבים הפנימיים שלכם - עמדות, אמונות, רגשות, תכונות, מניעים - לאורך זמן, ובכל שלושת הזמנים: הווה, עבר ועתיד. ידיעה עצמית מדויקת פירושה גם להימנע מטעויות ולתקן אשליות, להיות כנים לחלוטין עם עצמכם, לשמר זיכרון אמין, ולהצליח לנבא נכון כיצד תרגישו ותגיבו בעתיד.
חלק גדול מהליקוי שלנו בהכרת העצמי נובע מבורות מכוונת, או במילים פשוטות, שקרים שאנו מאמצים כדי להגן על ההערכה העצמית שלנו
על פי סטנדרט הדיוק הבלתי אפשרי הזה, לא אתם ולא אני מכירים את עצמנו עד הסוף. למען האמת, כנראה שכולנו מעריכים יתר על המידה את היכולת שלנו לידיעה עצמית מדויקת. מחקרים רבים הראו עד כמה אנו שוגים בהערכות העצמיות שלנו. ניסויים פסיכולוגיים גילו שכאשר משתתפים מתבקשים לדרג את עצמם מבחינת מיומנות וביצועים, הם משיגים תוצאות מדויקות ברמה "בינונית עד מועטה", שלרוב פחות אמינות בהשוואה להערכות חיצוניות. באופן דומה, חוקרים מצאו שאפילו כשמדובר בהערכת התנהגות עתידית שלנו, אחרים יעשו זאת עבורנו טוב יותר מאתנו. קוקוריקו תרנגול, אתם לא מי שאתם חושבים שאתם.
אחת הסיבות לכך שאנו כל כך גרועים בהכרת עצמנו, היא ההטיות הקוגניטיביות שנקשרות לחוויות שלנו בחיים. חוקרים מצאו שבני אדם נוטים להתעלם בצורה בוטה, עד כדי החמצת עצם הבעיה, הטעות או ההזדמנות שעומדות מולנו. אפשר לומר שאנו חיים בתוך ערפל של מטא-בורות: לא רק שאיננו מכירים את עצמנו; אנחנו לא יודעים שאנחנו לא מכירים את עצמנו.
דברים רבים בחיינו נעלמים מעינינו משום שחסרה לנו שפה עבורם, ואיננו מבינים אותם. מצב זה נקרא 'היפו-קוגניציה', כלומר מחסור בקוגניציה (בניגוד להיפר-קוגניציה). במחקרים שבדקו את התופעה, משתתפים בריטיים נמצאו בסבירות גבוהה יותר להבחין בגבינות מאשר בכופתאות אסייתיות במהלך שגרת היום שלהם, בעוד שמשתתפים סינים הראו סבירות הפוכה. דוגמה פחות טריוויאלית מאוכל, היא האופן שבו טראומה משפיעה על חיי היומיום שלנו ועל מי שאנחנו, מבלי שנהיה מסוגלים לזהות זאת ללא ידע על השפעות טראומה (עם זאת, ידע כזה עלול להוביל למלכוד, משום שלמידה על טראומה יכולה לגרום לאדם לשגות בזיהוי סיבה ומסובב).
3 צפייה בגלריה
היכולת האנושית להתעלם ממידע שלילי גורמת לנו להחמיץ הזדמנויות להצלחות
(איור: shutterstock)
חלק גדול מהליקוי שלנו בהכרת העצמי נובע מבורות מכוונת, או במילים פשוטות, שקרים שאנו מאמצים כדי להגן על ההערכה העצמית שלנו. כבר לפני יותר ממאה שנה זיהו פסיכולוגים את הנטייה האנושית להפעיל הגיון מבוסס-רצון כדי לשכנע את עצמנו שהדעות שלנו נכונות, לבצע רציונליזציה לבחירות גרועות, להתעלם ממידע ששם אותנו באור ביקורתי, ובאופן כללי לשמור על אשליה חיובית ולמצוא דרכים להימנע מלהתמודד עם רגשות שליליים שיש להם בסיס במציאות. התכונות הללו הן חלק כל כך בלתי נפרד מהווייתנו, עד שכולן ביחד מכונות "מערכת החיסון הפסיכולוגית שלנו". הרציונליזציה האופיינית הזו המעוגנת כמעט בוודאות בביולוגיה שלנו; מדעני מוח הראו שאנשים שהוצגו להם הערכות ביקורתיות על עצמם, הראו סימני פעילות מוחית באזורים הלימביים של המוח הקשורים לתפיסת איום.
היכולת האנושית שלנו להתעלם ממידע שלילי על עצמנו עשויה לתרום לתחושה נוחה יותר בטווח הקצר, אבל, כמו בעוד שלל מצבים של השתוקקות אנושית לנוחות, גם כאן היא גורמת לנו להחמיץ הזדמנויות לשיפור הרווחה הנפשית וההצלחות בטווח הארוך. מחקרים הראו שמודעות עצמית כנה יותר (כלפי מידע חיובי ושלילי גם יחד) משפרת את ההתפתחות העצמית, משום שבזכותה אנו יודעים מה עלינו לשפר. התוצאה היא קבלת החלטות אישיות טובה יותר, שמתבססת על מידע מדויק, במיוחד אם שואפים למטרות מסוימות. ניסויים שנערכו במקומות עבודה, מצאו גם שמודעות עצמית גבוהה משפרת שביעות רצון, התלהבות ותקשורת בעבודה.
כילד למדתי לנגן מוסיקה קלאסית, ומעולם לא הרשיתי לעצמי ולו לרגע להרהר באפשרות שלא אגדל להיות בין נגני קרן היער הטובים בעולם. האמונה שאני פשוט חייב להיות הכי טוב דחפה אותי להתנהגות אובססיבית ולאומללות רבה. כאשר בשנות העשרים המאוחרות שלי השלמתי סוף סוף עם המציאות שאני מוזיקאי טוב אבל לעולם לא אהיה גדול באמת, השתחררתי לעסוק בדברים מעניינים ומספקים אחרים בחיי
להכיר את עצמנו נשמע פשוט ומתבקש, אבל כמו ציוויים רבים וטובים אחרים (לאכול אוכל בריא; להתייחס בכבוד לזולת), קשה ליישם את העצה המצוינת כי היא דורשת מאמץ. במקביל, גורם הנוחות בדרך כלל מעודד אותנו להתעלם מעצות טובות. ובכן, בדיוק כפי שכללים לתזונה נכונה יכולים לעזור לנו להתגבר על ההרגל לנשנש חטיפים, גם כאן ניעזר בכללים, שיעזרו לנו לנטוש את ההתמקדות בנוחות לטובת בריאות קוגניטיבית משופרת.
1. הפסיקו לעטוף את עצמכם בצמר גפן
כאשר אתם מרגילים את עצמכם לקבל את אי הנוחות הפיזית שמתלווה לאימון מאומץ בחדר כושר, אתם בונים כוח וסיבולת, ועם הזמן אתם מתחילים ליהנות מכושר פיזי וגוף חטוב, שלא הייתם מקבלים לו הייתם נשארים לרבוץ על הספה. את אותו עיקרון ניתן ליישם על עבודת הכרת העצמי: הערכה עצמית מתמדת וקשוחה לא תהיה נוחה בהתחלה, אבל בסופו של דבר תשפר את הכושר שלכם. בקשו מחברים ובני משפחה ביקורת כנה בקביעות, והתעקשו שהם לא יסייגו את דבריהם. תוכלו לכנות זאת 'שגרת האימונים הרגשיים' שלכם.
אולי אתם תוהים איך כל זה מסתדר עם התפיסה המקובלת שההערכה העצמית שלנו זקוקה לטיפוח והגנה כדי לשגשג ולהצליח, במיוחד כשמדובר בילדים. למען האמת, מגמת ההערכה העצמית בחינוך ובפסיכולוגיה לא הוכיחה עצמה מול ביקורת אקדמית; מחקר של הפסיכולוג רוי פ. באומיסטר ועמיתיו, הראה שאנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה אמנם טענו שהם חביבים ואטרקטיביים יותר מאלה שהיו בעלי הערכה עצמית נמוכה, אך גילו ששיפוטם של צופים חיצוניים מפריך את טענתם.
2. אמצו נרטיב חדש
אם אתם נוטים לחשיבה מקובעת לגבי החוזקות והיכולות שלכם, מידע שלילי בוודאי יפגע במערכת החיסון הפסיכולוגית שלכם, ובתגובה היא תפעיל את כל הטריקים שהיא יודעת כדי להתעלם מהעובדות. אולם במאמר משנת 2008 שהתפרסם בכתב העת Personality and Social Psychology, נמצא שכאשר אנשים מגלים את הפוטנציאל לצמיחה שטמון בחוזקות שלהם, הם נענים יותר לקבל משוב שלילי, ומשתמשים בו כסיבה להתאמץ. אני נוכח בתופעה הזו כל הזמן אצל תלמידיי הטובים: אלה מהם שנחושים להשתפר מפגינים חוסר סבלנות למחמאות ריקות; הם מעדיפים ביקורת, ורואים בה נשק סודי שמגלה להם כיצד להשתפר אפילו יותר.
3. החליטו מה לשנות והתחילו בשינוי
לא מספיק להאמין ששינוי חיובי אפשרי; כדי לגרום לו לקרות צריך גם תוכנית, וידיעה עצמית מדויקת רק תתרום לה. יש מטרות שיפור עצמי שהן מובנות מאליהן, כמו להשתפר במיומנויות העבודה שלכם או להקשיב טוב יותר לבן/בת הזוג. אבל אפשר גם להשיג שינוי מהותי יותר במי שאתם. מחקרים מ-15 השנים האחרונות הראו שהאישיות גמישה יותר לעיצוב ממה שסברו פעם, וכי היא מתפתחת באופן טבעי במהלך החיים, לרוב בצורה חיובית. אפשר להאיץ את השינויים הרצויים לנו באמצעות עיצוב ההתנהגות שלנו לפי האדם שהיינו רוצים להיות. זהו עיקרון ה"כאילו", שכתבתי עליו בעבר. בתמצית, התנהגו כאילו אתם אדם טוב יותר, ועם הזמן תהפכו להיות האדם הזה.
ונקודה אחרונה לגבי הכרת העצמי: דנתי בדרכים מעשיות לשיפור המודעות העצמית, ועל התועלת שיש לכך לחיינו. אבל ידע עצמי ריאליסטי, ואפילו שלילי, יכול להיות משחרר מאוד גם כאשר הוא אינו מוביל לצמיחה ושינוי. הרשו לי לתת לכם דוגמה מחיי האישיים: כילד למדתי לנגן מוסיקה קלאסית, ומעולם לא הרשיתי לעצמי ולו לרגע להרהר באפשרות שלא אגדל להיות בין נגני קרן היער הטובים בעולם. האמונה שאני פשוט חייב להיות הכי טוב דחפה אותי להתנהגות אובססיבית ולאומללות רבה. כאשר בשנות העשרים המאוחרות שלי השלמתי סוף סוף עם המציאות שאני מוזיקאי טוב אבל לעולם לא אהיה גדול באמת, השתחררתי לעסוק בדברים מעניינים ומספקים אחרים בחיי. בסופו של דבר, הידיעה מה אני לא, עזרה לי להיות מי שאני יכול להיות.
נחזור לדלפי, ולכוהנת הגדולה פיתיה, שהייתה ידועה כאורקל בזכות כוחה הנבואי. יום אחד, אדם בשם צ'ירפון שאל את האורקל אם יש אדם חכם יותר מהפילוסוף סוקרטס. פיתיה השיבה שאין אדם חכם ממנו. האמירה של האורקל הגיעה לאוזני סוקרטס, שבמקום להתבשם ממנה, החליט להשתמש בה כדי להרהר כיצד להשיג ידיעה עצמית טובה יותר: מסקנתו הייתה שהבורות שלו עמוקה מאוד.
הנבואה של פיתיה הפכה אמיתית רק משום שסוקרטס אימץ הכרת עצמי "שלילית", שהובילה אותו בסופו של דבר לנסח את הפרדוקס עליו דיווח תלמידו אפלטון. סוקרטס משווה עצמו לאדם שמאמין שהוא חכם, אך טוען "אני טוב ממנו - כי הוא לא יודע כלום וסבור שהוא יודע. אני לא יודע כלום, ולא סבור שאני יודע". היושרה המוסרית בתובנה של סוקרטס, ביחד עם שיטת הבחינה העצמית האמיצה שלו, הולידו את השיטה הסוקרטית המפורסמת המשמשת מורים עד היום: חיפוש ידע דרך שאילת שאלות, ומבלי להניח אף פעם שיש לנו סמכות אורקלית. אם נבקש לממש את ההוראה הדלפית לדעת את עצמנו, עלינו ללכת בדרך שהתווה לנו סוקרטס.
פורסם לראשונה: 10:31, 14.05.25
