המדע משופע תעלומות. מהו חומר אפל? מדוע יש לנו מודעות? האם אנחנו לבד ביקום? אבל אף תעלומה לא מציקה יותר מזו שמתגלה לנו בבגרותנו : למה אנחנו כל כך עייפים כל הזמן?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
זו שאלה קריטית, לא מעט משום שלפי ניתוח עדכני של נתונים מ-32 מדינות, לא פחות מאשר אחד מכל חמישה מבוגרים, שמכל בחינה אחרת הם בריאים לחלוטין, מתלונן על עייפות ברמה של הפרעה לחיים. תחושת עייפות מתמדת היא אחת הסיבות הנפוצות ביותר לפנייה לטיפול רפואי, עד כדי כך שאנשי המקצוע בתחום נוהגים להשתמש עבורה בקיצור TATT (Tired All The Time), אולי כדי לחסוך לעצמם באנרגיה. ברוב המקרים אין הסבר רפואי ברור לגורם לעייפות, ואין לרופאים הרבה מה להציע מעבר לבדיקות דם שנועדו לשלול חוסרים ברורים.
למרות הנטל העצום על הרווחה הקולקטיבית שלנו, מפתיע לגלות שעד לא מזמן, השאלה מה זה אומר להיות "עם אנרגיות" העסיקה מעט מאוד מחקרים רפואיים. אל תוך הריק הזה נכנסה תעשיית טריליון הדולר של ה"וולנס", עם אין ספור דרכים להגביר את המרץ שלנו בעזרת מגוון תוספי מזון, דיאטות וטיפים לאורח חיים בריא.
אולם כעת מדענים בוחנים מחדש מה זה אומר להרגיש מלאי (או חסרי) אנרגיה, והמחקר מעלה תשובה מעניינת: האופן שבו אנו תופסים כמה אנרגיה יש לנו, קשור להערכה מתמדת שעושה המוח לגבי כמות האנרגיה הזמינה לתאים שלנו. התגלית משנה את האופן שבו אנו תופסים את הבריאות הכללית שלנו, ופותחת אפיקים חדשים לטיפול ברמות קליניות של עייפות, כולל דברים מעשיים שכולנו יכולים לעשות כדי להפסיק להרגיש כאילו אנחנו מתנהלים עם מצבר ריק.
העובדה שכל כך הרבה אנשים בריאים לכאורה מרגישים כל כך עייפים, נראית על פניה בלתי הגיונית. לפחות במערב, לרבים מאתנו יש גישה נוחה לקלוריות בכמות גדולה לאין ערוך ממה שנדרש לנו. אם הרגשה טובה הייתה פשוט עניין של הכנסת קלוריות לשם הוצאת אנרגיה, כולנו היינו מתפוצצים מרוב מרץ.
אז למה אנחנו לא? התשובה הקצרה היא שכמות האנרגיה שיש לנו ("החיוניות הסובייקטיבית" שלנו) היא לא עניין פשוט כמו לקרוא מד דלק ברכב. במקום זאת, מדובר בהערכה מתמדת בין הגוף למוח של כמה אנרגיה זמינה בגוף וכמה כבר תפוסה, ואז ניחוש מושכל האם יש לנו מספיק למשימה הבאה.
מדובר בתחושה מעולמות האינטרוספציה: היכולת לחוש אותות מתוך הגוף שמדווחים לנו עד כמה אנחנו מותאמים לעולם. כשמשהו לא בסדר, כמו למשל במקרה שהגוף מרגיש שחסרה לו אנרגיה, האותות האלה מניעים אותנו לפעול לתיקון הבעיה. בספרי הקרוב Inner Sense, אני עוסקת באופן שבו מחקרי האינטרוספציה מגלים כיצד התחושות, הרגשות והמוטיבציה שלנו נבנים מתוך שיחה מתמשכת ומתעדכנת תדיר בין הגוף למוח.
תפיסת האנרגיה כתוצר של תהליך כזה, יכולה להסביר מדוע אין די בלאכול יותר או לשפוך כסף על התוסף הפופולרי הנוכחי ברשת, כדי לקבל אנרגיה. העניין הוא להצליח לזהות בתוך השיחה בין הגוף למוח מה מקור האיתות לחסוך באנרגיה, ואז לפעול לפתרון הבעיה.
ייתכן שהבעיה נמצאת בשחרור האנרגיה מהתא, או שהמוח מצפה לאתגר פיזי או נפשי ורוצה לשמר לו עתודות אנרגיה ליתר ביטחון. ייתכן גם שגורם כמו סטרס או מאבק בדלקת מעסיק את עיקר האספקה של הגוף. תהיה הסיבה אשר תהיה, התוצאה זהה: אתם מרגישים רע. אולם התיקון שיידרש תלוי בגורם.
הרעיון שהאנרגיה חיונית לרווחה הנפשית שלנו, אינו בדיוק חדש בעולם. מסורות מזרחיות שנוסדו לפני אלפי שנים נבנו סביב ההנחה שזרימת האנרגיה בגוף היא המפתח לבריאות וחיוניות. אולם הרפואה המערבית צמחה על יסודות האנטומיה והפיזיולוגיה, משמע דברים שאפשר לראות, למדוד ולנתח, ואז לטפל בהם באמצעות תרופות או ניתוחים. ברור למדי מדוע כוחות בלתי נראים לא זכו לתשומת לב.
הגישה המערבית לרפואה עשתה פלאים לתוחלת החיים של האדם, והאריכה אותה בשלושה עשורים בתוך פחות ממאה שנה. אולם היא פחות הצליחה להאריך את מספר השנים שאנו מעבירים בבריאות טובה, מה שמכונה Healthspan - תוחלת הבריאות שלנו. לפי הערכה גלובלית משנת 2021, אנו חיים בממוצע תשע שנים בבריאות פחות טובה.
לזרום עם הזרם
מרטין פיקארד מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, טוען שהגיע הזמן לשנות את המיקוד של המחקר הרפואי, ולעבור מטיפול במחלות להבנה מעמיקה יותר של מהי בריאות. לשם כך, הוא סבור שעלינו להבין טוב יותר את אופן זרימת האנרגיה בגוף. "סטינו מהשאלה הזו בגלל הכלים שהעמיד לרשותנו המדע הרדקציוניסטי: מושא מחקר שאין לנו יכולת למספר אותו, לבחון אותו תחת מיקרוסקופ או למדוד אותו באוסצילוסקופ, אינו מתאים למחקר", הוא מסביר. "אני חושב שזה הרחיק אותנו מדברים שיכולים להיות שימושיים וחשובים".
פיקארד עשה את הכשרתו במעבדה המנוהלת על ידי הגנטיקאי דאג וואלאס, שהיה חלוץ בחקר המיטוכונדריה. המיטוכונדריה (ברבים) הן תחנות הכוח של התא, שבהן מולקולות ממזון מעוכל הופכות לצורה כימית של אנרגיה שהתא יודע לנצל. אחד הדברים שהתבררו עד מהרה מהמחקר, הוא שכאשר המיטוכונדריה פועלות בצורה לא יעילה, אנשים מרגישים תשישות ועייפות. פיקארד לקח את הממצא הזה ופיתח אותו, וייסד תחום חדש שנקרא פסיכוביולוגיה מיטוכונדריאלית, כדי לחקור את הקשר בין שחרור אנרגיה במיטוכונדריה לבין רמות האנרגיה שאנו חשים, ולהיפך. הוא ועמיתיו גילו שישנן סיבות רבות לכך שהמיטוכונדריה יתקשו לפעול, אפילו אצל אנשים בריאים, וכי חלק מהסיבות קשורות בוודאות למגפת העייפות הכרונית.
באופן מפתיע, הנטל הגדול ביותר על הפקת אנרגיה במיטוכונדריה הוא דווקא מצב של עודף דלק. האנרגיה במיטוכונדריה משתחררת בהדרגה, בסדרה של שלבים ביוכימיים קטנים שלא ניתן להאיץ, ואשר צריכים להתרחש בסדר מסוים כדי למנוע הצטברות מטבולית. אם מגיע יותר מדי דלק בבת אחת, המיטוכונדריה נאלצות לעצור את הפקת האנרגיה כדי לאפשר לתאים להתפנות לאחסון העודפים למועד מאוחר יותר. כאמור, התוצאה היא פחות אנרגיה עבורנו, לפחות בטווח הקצר. דיאטות עתירות סוכר הן בעייתיות במיוחד, שכן מחקרים מראים שהן פוגעות בתפקוד היעיל של המיטוכונדריה, וגורמות לתחושות של מצבי רוח ונרפות במקום לתחושת אנרגיה. באופן מעניין, ישנן עדויות לכך שהגברת העומס על המיטוכונדריה באמצעות הפחתה דרסטית בצריכת הסוכר – כמו למשל בעקבות אימוץ תזונה קטוגנית דלת פחמימות ועתירת שומן – עשויה להשיג את ההשפעה ההפוכה.
וכמובן שישנה סוגית הסטרס, בין אם מלחץ רגשי ובין אם מבעיה פיזיולוגית, כמו דלקת או פציעה. לפי מחקר של פיקארד ועמיתיו, סטרס מגביר את קצב שריפת האנרגיה בתא ב-60%. אחת הסיבות לכך היא שהמיטוכונדריה מייצרות גם קורטיזול, שהוא הורמון סטרס המאותת על הצורך באנרגיה כדי לעמוד באתגר מתקרב.
הסטרס לא רק מרוקן אנרגיות, פשוטו כמשמעו, אלא משליך באופן רחב יותר על חישובי האנרגיה שנעשים בין הגוף למוח. ליסה פלדמן בארט, מדעית מוח מאוניברסיטת נורת'ווסטרן במסצ'וסטס, טבעה את המונח "תקצוב הגוף" (body budgeting) כדי לתאר את תפקידו של המוח בניהול אספקת האנרגיה שלנו לפי שיקולי הישרדות. היא מסבירה את תקצוב הגוף במונחים של עיבוד חיזוי. הרעיון הוא שהמוח פועל על סמך יצירת "הניחוש הטוב ביותר" לגבי המתרחש בעולם סביבו, ואז מתאים עצמו לפי הקלט החושי. כאשר אין התאמה בין התחזית למידע החושי, מופק אות "שגיאה" שאנו חווים כתחושה, היכולה להיות טובה, רעה, מלאת אנרגיה או גורמת לנמנום. לדבריה, "אות כזה הוא כמו סיכום כולל למצב המטבולי של הגוף שלנו".
הנקודה המעניינת היא שהערכת המצב המטבולי שעושה המוח, יכולה להסביר מדוע בהחלט אפשרי לישון טוב ועדיין להרגיש מותשים מהמחשבה על יום הפגישות העמוס שמצפה לנו. היא גם מסבירה כיצד חדשות טובות שמגיעות במפתיע יכולות להיתרגם לזריקת מרץ מיידית. המצב האנרגטי של הגוף לא השתנה, מה שכן השתנה הוא התחזית של המוח לגבי המשאבים שעומדים לרשותו.
מחקר שהוביל אראן דייוויס מאוניברסיטת אוקספורד, ניסה למדוד את ההבדלים בכמות האנרגיה שלנו כתוצאה מתחזיות מוח שונות. המשתתפים התבקשו לעסוק בכושר גופני עד אפיסת כוחות. אלה שעשו זאת בחברת חבר או חברה תומכים, הצליחו להחזיק מעמד יותר זמן ולשרוף יותר קלוריות לפני שעצרו. דייוויס מסביר זאת כסימן לכך שאנו יכולים לחפור עמוק יותר במאגרי האנרגיה שלנו כאשר אנו בטוחים שהעזרה נמצאת בהישג יד. "תמיכה חברתית מאותתת על זמינות במשאבים שאנו צריכים כדי להתאושש מפעילות גופנית, ולכן נחשוש פחות להשתמש במשאבי הגוף שלנו", אומר דייוויס.
העובדה שיש כל כך הרבה תשומות בהערכת האנרגיה של מערכת ה'גוף-מוח', שחלקן פיזיות וחלקן פסיכולוגיות ורבות מתוכן פועלות באופן לא מודע, הופכת את המדידה האובייקטיבית למשימה לא פשוטה. אבל ישנם כמה "סמנים ביולוגיים" שניתן להיעזר בהם, שכן הם משקפים תהליכים פיזיולוגיים ואת התחושה הסובייקטיבית של חיוניות או עייפות.
אחד מהם הוא מולקולה בשם "גורם התמיינות לגדילה 15" (GDF15). זוהי מולקולה עם איתות מטבולי שתאים משחררים בעקבות סטרס. הסטרס יכול להיות בתגובה לזיהומים, פציעה או מתח פסיכו-חברתי. לפי סטיבן אוריילי מאוניברסיטת קיימברידג', נראה שמולקולת GDF15 מתפקדת כאיתות מצוקה כללי, המיידע את המוח שעליו לחסוך באנרגיה.
כיוון נוסף של ראיות מראה שמולקולת GDF15 עשויה להסביר גם מדוע אנו עייפים יותר ככל שאנו מתבגרים בגיל. GDF15 היא סמן אמין להזדקנות, שכן הרמות שלה בדם עולות עד כדי 25% בכל עשור שנים. פיקארד חושד שגם תופעה זו קשורה לתקצוב אנרגיה. במאמר שפורסם לאחרונה, הוא טוען שרבים מתסמיני ההזדקנות, ובתוכם עייפות, נובעים מכך שתאים צוברים נזקים ומתקשים לעמוד בקצב העלויות האנרגטיות של התיקון. ככל שהפסולת נערמת, כך התאים שולחים אותות מצוקה למוח, שמגיב מצדו בשימור אנרגיה בכל מקום אפשרי. "GDF15 מאותתת שיש עודף מטבוליזם: צמצמו בעלויות! דללו את השרירים! הפחיתו בהתלהבות! האפירו את השיער! - כל אלה הם דרכים לחסוך באנרגיה".
במקביל, חוקרים נוספים עובדים על סמנים ביולוגיים אחרים. בשנת 2021, ארגון הבריאות העולמי כינס קבוצה של מומחי בריאות והזדקנות כדי לנסח הגדרה חדשה של בריאות, שתתבסס לא על היעדר מחלות, אלא על מה שהם מכנים "יכולת חיוניות" - היכולת של הגוף להפיק מספיק אנרגיה מהמזון כדי לשמור על מצב תקין. הצוות, בראשותו של הגרונטולוג איוון באוטמנס מאוניברסיטת Vrije בבריסל, חקר מספר אינדיקטורים פוטנציאליים לרמות חיוניות תקינות, החל מכוח שרירים וסמנים דלקתיים הנישאים בדם, ועד לשאלון המבקש בפשטות לדרג את ההרגשה. אחת האפשרויות המבטיחות היא בדיקה פשוטה של כמה מהר השרירים מתעייפים, בעזרת מכשיר כף יד שמקורו במחקר הדוקטורט של באוטמנס, מלפני 20 שנה.
המכשיר, המכונה Eforto, מחשב כמה זמן לוקח לאוחז בו (בלפיתה חזקה ככל האפשר) לאבד 50% מעוצמת האחיזה. הציון הכולל משלב את התוצאות עם שאלון על רמות האנרגיה הנוכחיות של האדם. הציון הסופי מציע תובנה לגבי רמות האנרגיה הפיזיות והנפשיות של הנבדק, מסביר באוטמנס. לדבריו, "זהו מדד חלופי (פרוקסי), שאומר לנו אם הפיזיולוגיה יצאה מאיזון או אם מתפתחת בעיה". במחקר שנערך בקרב כמעט 1000 אנשים בגיל העמידה, אלו שקיבלו את הציונים הכוללים הנמוכים ביותר היו בסבירות גבוהה יותר לסמנים ביולוגיים של דלקת חלשה בדם, בהשוואה למשתתפים שקיבלו ציונים גבוהים יותר. זו אינדיקציה חשובה, שכן דלקת כרונית היא גורם ידוע להזדקנות, אומר באוטמנס. עכשיו נותר לתהות האם התראה מספקת מראש והתערבות נכונה יאפשרו להאט את עצם תהליך ההזדקנות.
החזיקו את עצמכם
מחקר אחר של פיקארד ועמיתיו מספק תקווה שהדבר אפשרי. לאחר שנחשף לדיווחים אנקדוטליים על מקרים שבהם שיער מאפיר שב לצמוח מהשורשים בצבעו המקורי, פיקארד הסתקרן, וגייס 14 מתנדבים שחוו את התופעה לצורך מחקר. המחקר מצא שניתן לקשר בין אירועים מלחיצים בחייהם של המשתתפים לבין תקופת האפרת השיער, וכי עם חלוף הלחץ הצבע חזר.
פיקארד מפרש זאת כמצב שבו מערכת הגוף-מוח מפנה זמנית את האנרגיה שהיא בדרך כלל מוציאה על פיגמנט השערה למשימות חשובות יותר. "וכשאתם כבר פחות לחוצים, ייתכן שחלק מתקציב האנרגיה מתפנה שוב להתבזבז על יצירת צבע", הוא אומר.
כמובן שאין להסיק מכך שהאפרת השיער היא אופציונלית. בשלב מסוים אתגרי ההזדקנות יהפכו אותה לבלתי נמנעת, לפחות עבור מי שהתמזל מזלם לחיות חיים ארוכים. אבל היא כן מלמדת שקצב ההזדקנות עשוי להיות גמיש יותר ממה שחשבנו.
תפיסת העייפות כתוצר של שיחה בין הגוף למוח, מציעה גם דרך חדשה להבין את תסמונת התשישות הכרונית (CFS)/אנצפלומיאליטיס מיאלגי (ME), אשר הסימפטומים שלה ידועים לשמצה בקושי להסביר אותם. הבנה טובה יותר של המסלולים המעורבים, תוכל לעזור לרופאים להתמקד באזורים שהם מקור הבעיה. לשם דוגמה, מחקרים עדכניים קשרו בין CFS לזרימת דם נמוכה, שגוזלת דלק מהמיטוכונדריה; לדלקת כרונית ששואבת את הרזרבות של הגוף; ולצוואר בקבוק בעיבוד בגזע המוח, שהוא מרכז עיבוד אינטרוספטיבי המעורב בתקצוב האנרגיה.
גם בחיי היום יום שלנו, התפיסה המעודכנת של מהי חיוניות מעלה דרכים חשדות להתמודד עם עייפות. אחת מהן היא מה שאליסה אפל מאוניברסיטת קליפורניה מכנה "מנוחה עמוקה". אפל, שחוקרת את היתרונות הפסיכולוגיים של פרקטיקות הרהור כמו מדיטציה ותפילה, מציעה שאחת הסיבות ליכולת המוכחת של פרקטיקות כאלה לשפר את הרווחה הנפשית, היא בזכות היותן מרגיעות את הגוף והנפש, ומפחיתות את הצורך הנתפס להימנע מתזוזה ולחסוך באנרגיה.
דיאטה ופעילות גופנית ממלאות גם הן תפקיד חשוב בתקצוב האנרגיה שלנו. חטיפים ממותקים הוכחו כמביאים לצניחה במצב הרוח והאנרגיה (כפי שהומחש במיטוכונדריה), ולעומתם פרקי זמן קצרים של פעילות, מה שמכונה "חטיפי אימון", יכולים לעשות את ההיפך. פעילות גופנית סדירה מאלצת את הגוף להגביר את ייצור האנרגיה על ידי פינוי מיטוכונדריה לא יעילות והחלפתן במיטוכונדריה רעננות ופעילות.
ולבסוף, כדאי לזכור שהאנשים שמקיפים אתכם משפיעים על רמות האנרגיה שלכם במובן ממשי מאוד. לכן, גם אם אתם מנהלים אורח חיים לחוץ או כושלים מדי פעם בשגרת הדיאטה או הפעילות הגופנית, תשמחו לדעת שהגוף והמוח שלנו מחווטים כך שכל עוד אנחנו בחברה הנכונה, יש בדרך כלל מספיק אנרגיה לכולם.
