אחת השאלות הקשות ביותר שאנחנו תקועים איתה מאז 7 באוקטובר, היא מה שלומנו. דווקא השאלה הלקונית, הפשוטה והבסיסית ביותר בתקשורת הבין-אישית שלנו הפכה לעול, למלכודת שלא קל לצאת ממנה בלי להרגיש שכל תשובה, טובה או רעה, חוטאת למצב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
אז מה שלומנו? טוב? רע? איפשהו באמצע? איך מבטאים את הקושי והכאב על מה שעברנו בתקופה האחרונה במילים, ולא באנחה? האם אפשר בכלל לענות "בסדר", לחשוב שהרע מכל כבר מאחורינו, כשעשרות חטופים אומללים, אחים שלנו, עדיין נמקים במנהרות עזה?
מי שיודע להשיב על השאלה המורכבת הזו באופן מדעי הוא פרופ' יוסי לוי בלז, פסיכולוג קליני במקצועו, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי על שם ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין ויועץ במועצה הלאומית למניעת אובדנות. פרופ' לוי בלז חוקר כבר שנה וחצי את השפעות האירועים האחרונים שעברנו – המהפכה המשפטית, 7 באוקטובר, המלחמה, החטופים – על הבריאות הנפשית של הציבור בישראל. ויש לו תשובה ברורה לשאלה שמטרידה אותנו.
"באופן כללי, המצב שלנו יחסית לתקופה שמיד אחרי פרוץ המלחמה השתפר", מבשר לוי בלז, "אנחנו מתמודדים יותר טוב עם העוצמות שחווינו. רואים את זה בצורה מאוד מובהקת בירידה בעוצמות של התסמינים העמוקים של בריאות הנפש: תסמיני PTSD (תסמונת פוסט-טראומטית – ש"ר), תסמיני דיכאון וחרדה, השילוש הקדוש שמצביע על הקושי. אחרי הטבח הייתה עלייה מאוד משמעותית בקשיים הנפשיים של אזרחי ישראל. חודש אחרי הטבח, שיעור האנשים עם הפרעות נפשיות עלה באופן ניכר: כמעט שליש מהאוכלוסייה סבלו מהפרעה פוסט-טראומטית, וכמעט 45% סבלו מהפרעת דיכאון או חרדה. היום, כמעט שנה וחצי אחרי, המצב השתנה באופן משמעותי. שיעורי הדיכאון, החרדה והפוסט-טראומה חזרו להיות דומים לשיעורים לפני המלחמה, שגם הם גבוהים יחסית לחברה אזרחית. לכאורה אפשר לטעון שאנחנו חברה חסינה, הגענו למקום שמשתפר ומחזיק מעמד".
רק לכאורה?
"צריך לזכור שגם אז הראינו שיעורים גבוהים הרבה יותר מאוכלוסיית אירופה כולה, כלומר, הגענו לטבח כאוכלוסייה בטראומה. ההבנה שלי מהנתונים לאורך כל המדידות, היא שיותר מאשר עיבדנו את האירועים ולאט-לאט הצלחנו להתמודד ולהתגבר - עשינו פעולה של הכחשה, של להעלים את מה שקרה. הציבור מאוד-מאוד מודאג ומתקשה בתפקוד. במחקרים שלנו אנחנו שואלים על מדדי תפקוד מגוונים: סבלנות, זמן עם הילדים או ריכוז בעבודה, טיב השינה וכמות הזמן שאנשים מבלים עם חברים. אנחנו רואים אחוזים מאוד גבוהים של קושי בביצוע המטלות היומיומיות הללו. כמעט שנה וחצי אחרי תחילת המלחמה, כ-60% מהנשאלים מדווחים על הרעה משמעותית במאפיינים האלה".
דוגמאות לקושי הזה, הוא אומר, לא חסרות. "אחד המאפיינים הכי משמעותיים לפסיכופתולוגיה, לקשיים נפשיים, הוא שינה. כמעט שנה וחצי אחרי 7 באוקטובר, 50% מהאוכלוסייה בישראל מדווחים שהשינה שלהם מופרעת, לא טובה. מרגישים את זה גם ביום-יום. השַַפַּּעוׂת השנה הסתבכו הרבה יותר מבשנים שעברו. אם פעם שפעת הייתה חולפת אחרי שלושה ימים, היום אנשים אומרים: זה לא עובר לי. אלה תגובות של הגוף, שמדבר אלינו את הכאב שחווינו, כשהוא לא מעובד.
"עוד דוגמה מרכזית מאוד היא מה שקורה בכבישים. הכביש הפך היום לזירה מסוכנת מאוד. הדבר הזה הוא תיעול של זעם: אנחנו כל כך חסרי סבלנות, כועסים וזועמים, שזה יוצר אגרסיביות מאוד גדולה האחד כלפי השני. כשמישהו צופר לי ברמזור, אני לא בטוח שהוא לא ייצא אליי. זה משהו שלא היה עובר לי בראש לפני שנתיים. החברה הישראלית מבעבעת במובנים האלה, של היכולת להחזיק כעסים. הפיוזים מאוד-מאוד קצרים, הסבלנות מאוד-מאוד קצרה, והיכולת לשיח כמעט לא קיימת. גם אלה מעידים שאין כאן התחלה של ריפוי".
ועדיין, יש איזו תחושה של חוסן ציבורי. הנה, החיים ממשיכים למרות כל מה שקרה.
"חוסן זה לא להחזיק חזק ושהדברים לא ייגעו בי. חוסן הוא היכולת, הגמישות, להתבונן בכאב, לעבד אותו ולהבין דרכו מה אני צריך לעשות עכשיו. בגלל זה יש חשיבות לכך שנוכל לכאוב, שנספר לעצמנו סיפור מורכב יותר, שבו יש גם את הקושי וגם את ההחלמה, גם את הכאב הבלתי נסבל וגם את הצמיחה".
לוי בלז טוען כי אמרות כמו "הניצחון המוחלט" או "אנחנו נגמור אותם", שנועדו לשדר חוסן, משיגות בדיוק את המטרה ההפוכה: הן לא נותנות לחברה שלנו להחלים באמת, כי הן לא מאפשרות לנו לעבד את חוויית הכאב שלנו. "המסע לצמיחה חייב להתחיל בחוויה של רעידת האדמה הפסיכולוגית", הוא אומר. "הכאב העצום שאני חש כשחטפתי מכה אנושה, כשמשהו מתערער לי לחלוטין, רק ממנו אני יכול לבנות את הבית הפסיכולוגי החדש שלי טוב יותר, נכון יותר, מתאים לי".
ואם זה לא קורה?
"אם לא נותנים לזה מספיק מקום – מסתדרים מהר מדי, מחזיקים מעמד – אנחנו הופכים לנוקשים. אחר כך אין כמעט יכולת להפוך את מה שקרה לחוויה של שינוי, של צמיחה. יש רצון לפתרון שהוא אינסטנט, אבל אנחנו צריכים לזכור שהמסע הזה ארוך, הוא לא ייפתר צ'יק-צ'ק. יש מושג בעולם הפסיכולוגיה שנקרא Delayed PTSD, תסמונת פוסט-טראומטית מושהית. יש דיכאון מושהה. הדברים האלה יכולים לקחת זמן. אנשים שמחזיקים בכל הכוח, זה פתאום יצוף אצלם, כי הקושי לא מעובד".
הנה עוד משהו שפרופ' לוי בלז מצא במחקר שלו: בחודשים האחרונים, הזמן לאו דווקא מרפא אותנו. לפעמים ההפך. "בנובמבר, חודש אחרי הטבח, ראינו תסמינים מאוד חזקים. אבל הדבר החיובי שהיה לנו אז, שבגללו לא התפרקנו, זו התחושה שאנחנו לא לבד. יכולת ללכת ברחוב ולדעת שמי שבא מולך חווה את אותם קשיים שיש לך. כולנו הרגשנו בסירה אחת. קוראים לזה תחושת שייכות.
"הייתה לנו גם עמדה מאוד אקטיבית, שהיא כלי אדיר להתמודד עם טראומה. במדגמים שלנו, ראינו ש-50% מהאוכלוסייה יצאו לעשייה התנדבותית באפיקים שונים. זה לא היה סתם, זה נועד כדי לייצר משמעות מחודשת אחרי הטבח, כדי לספר סיפור מיטיב וחיובי אחרי הרוע שנחשפנו אליו. היה לנו סיפור מיטיב, כמו Never Again, או אנחנו נחזיק מעמד מול הרעים שבאו לכלותנו. כל זה סייע לנו להחזיק מעמד למרות הקשיים הנפשיים שחווינו. היום אנחנו אולי במצב יותר טוב מבחינת תסמינים נפשיים חריפים כמו דיכאון או חרדה, אבל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הרבה פחות תופס, ולכן אנחנו חווים קשיים גם שנה וחצי אחרי. חוויית השייכות שלנו הרבה פחות חזקה. רואים את זה במספרים. בנובמבר 2023, חודש אחרי הטבח, רוב הציבור בישראל דיווח שתחושת השייכות שלו השתפרה יחסית ללפני המלחמה. כלומר, לצד כל הקשיים – הרגשנו יחד. במדידה האחרונה, שנעשתה בדצמבר 2024, הנתון הזה התהפך: 65% מהאוכלוסייה אמרו שתחושת השייכות שלהם ירדה בעוצמתה. כשהשייכות, חוויית המשמעות שלנו והסיפור המיטיב יורדים, וכבר אין לנו את הפעולה האקטיבית כי אנחנו לא רצים להתנדב, זה יוצר קשיים וכאב".
אובדן תחושת השייכות, אומר לוי בלז, מוליד צרה אחרת: בדידות. מנתונים שאסף במחקר יחד עם עמותת “סהר: סיוע והקשבה ברשת”, עולה שכמות הפניות לקו הטלפוני של העמותה זינקה בשנה האחרונה יחסית לשנה שלפני המלחמה. "העלייה הגדולה ביותר בסיבת הפניות בהשוואה לשנה הקודמת הייתה תחושת הבדידות. כלומר שנה אחרי הטבח, אזרחי ישראל, ובמיוחד אלו שנפגעו – חווים בדידות בעוצמה גבוהה מאוד. ראינו עלייה של 245% בשיחות על בדידות באופן כללי, ובקרב בני נוער העלייה הייתה של 430%".
המחקר על השפעות המלחמה נולד בכלל במקרה. לוי בלז, מומחה לכאב נפשי, טראומה וצמיחה ממשבר, ושותפיו לסדרת המחקרים החשובה והמרתקת הזו, ד"ר יואב גרובייס, ד"ר כרמל בלנק, פרופ’ דורון אמסלם ופרופ' יובל נריה, ביקשו לבדוק באופן חד-פעמי את השפעות המהפכה המשפטית על בריאות הנפש שלנו. הסקר נערך באוגוסט 2023, רגע אחרי חקיקת החוקים החדשים, בקרב מדגם מייצג של 800 בוגרים מכל קצוות החברה הישראלית, גברים ונשים, יהודים וערבים, חילונים ודתיים, שנשאלו עשרות שאלות על מצבם. "במקור, ביקשנו לבדוק מה קרה לנו כחברה במהלך המהפכה המשפטית באמצעות שאלות על תסמינים פוסט-טראומטיים, חרדתיים, דיכאוניים, לחץ ותפקוד", מסביר לוי בלז. "בדקנו גם את העוצמה של ההשתתפות בהפגנות ואיך היא משפיעה, חוויית האמון במסגרות, פציעה מוסרית ואובדנות".
צוות החוקרים רק החל לנתח את המספרים הגבוהים שצצו במחקר הזה, כשהגיעה השבת ההיא. "יש מעט מאוד מקרים שבמהלך מחקר שערכת מתרחש אירוע כל כך, כל כך גדול", הוא מספר. "מהר מאוד התחוור לנו שאנחנו היחידים שיש להם את הכלים לבדוק מה השתנה בזמן הזה, לפני ואחרי הטבח. ערכנו מדגם נוסף, חמישה שבועות אחרי 7 באוקטובר. סיימנו את איסוף הנתונים במהירות ותוך חודש כבר היו לנו שלושה מאמרים בעיתונים מאוד איכותיים, שהראו את השינוי הגדול. אני זוכר את עצמי יושב בלילות וכותב. היה ברור שאנחנו חייבים לפרסם את המידע הזה".
מאז, כל כארבעה חודשים, הם עושים עוד מחקר כזה. "הגרפים עולים ויורדים, ורואים בדיוק מה יורד ומה נשאר, ואצל מי. בעוד שבחברה הישראלית באופן כללי יש ירידה בתסמינים של דיכאון, חרדה ופוסט-טראומה, ישנן קבוצות מסוימות שאצלן לא מתחרשת הטבה במצב, למרות הזמן שעבר".
אילו קבוצות?
"במחקרים שלנו מצאנו כי אנשים שחוו חשיפה ישירה לטבח או שהיו בעוטף עזה ב-7 באוקטובר, אנשים שפונו מהבית, חיילי מילואים, אנשים שחוו אובדן של יקרים להם שנרצחו - כל אלו עדיין מראים שיעור גבוה מאוד של הפרעה פוסט-טראומטית, דיכאון וחרדה, בערך כפול מהאוכלוסייה הכללית. זה מלמד שאנחנו עדיין מאוד כואבים, במיוחד האוכלוסיות שנפגעו, וכבר לא נמצאים בלב תשומת הלב התקשורתית".
אחת הקבוצות שנפגעו יותר היא נשים. "בדקנו את ההבדלים בין נשים וגברים, כדי לדעת מי יותר פגיע. חמישה שבועות אחרי 7 באוקטובר נשים דיווחו על קשיים גדולים. יש הנחה שאומרת שההבדלים בתחלואה נפשית נובעים מכך שנשים מדווחות יותר מגברים. אבל כשחזרנו למחקר הראשון, של אוגוסט, ראינו ששלושה חודשים קודם לא היו הבדלים בין נשים וגברים בתסמינים".
אז מה קרה? למה דווקא נשים?
"להערכתנו, אחת הסיבות שנשים הגיבו כל כך בעוצמה הייתה האופי המשפחתי של אירועי 7 באוקטובר. האלימות המינית, החטופות שנלקחו לעזה, הפגיעה בילדים ובילדות, קירבו במובן מסוים את הנשים לעמדה הפגיעה הזו. גם נשות המילואימניקים חוות תסמינים משמעותיים. זו אוכלוסייה שמאוד חשוב לבדוק אותה ולטפל בה, למרות שהמלחמה מעבירה באופן טבעי את הפוקוס לגברים".
קבוצת סיכון אחרת הם צעירים בני 18 עד 30, שחווים גם היום תסמינים נפשיים בשכיחות גבוהה בהרבה ממבוגרים, "גם בדיכאון, גם בחרדה, גם בתסמונת פוסט-טראומטית, וגם ברמת הסטרס", אומר לוי בלז. "צעירים אלו מדווחים על עלייה בשימוש בחומרים שונים, ביניהם עלייה של 43% בשימוש בקנאביס ושל 50% בשימוש בתרופות שינה. אבל הדבר המרכזי בקרב צעירים הוא אובדן האמון במדינה; 67% מהצעירים שדגמנו שוקלים לעבור למדינה אחרת. כמעט 50% היו רוצים לעשות רילוקיישן. אלה מספרים שלא נראו בעבר, והם לא קיימים באוכלוסייה הבוגרת יותר. הצעירים האלה אומרים 'רגע, אני לא חייב לחיות פה'. אלו הנתונים שחייבים להיות במוקד החשיבה של מקבלי ההחלטות במדינה. הייתי מצפה מהמנהיגים שלנו לשאול מה אנחנו צריכים על מנת להחזיר את האמון של האזרחים, במיוחד הצעירים, במדינה ובמוסדותיה".
איך אתה מסביר את זה שדווקא הצעירים נפגעו כל כך? הגיל לא מגן עליהם מהחששות שלנו לעתיד המדינה?
"אין להם פרספקטיבה שלמבוגרים יש, של מלחמות אחרות, אסונות אחרים, אירועים קשים שכבר חווינו. גם העוצמה של האובדן יותר גדולה עבורם. היום כמעט כל צעיר בישראל מכיר מישהו שנרצח בנובה, שנפל בג'באליה, שנפצע בלבנון. כשעשינו לחיילים מעגלי עיבוד אחרי סיום מילואים או אחרי אירועים טראומטיים, הנחנו שהשיחה תתמקד בטראומה, באירועים חריפים, בסכנת חיים שחוו. מאוד התפלאנו לראות שהצעירים האלה מדברים שוב ושוב על אובדן. האוכלוסייה הזאת נפגעה מאוד".
קבוצה נוספת שעל פי המחקרים מאוד הושפעה מאירועי השנה וחצי האחרונות היא ערביי ישראל. "ראינו שערבים ישראלים חווים תסמינים בפער גדול יותר מאשר יהודים. שאלנו את עצמנו למה, וחזרנו אליהם כדי להבין מה קורה. לפני הכל, הם מתחילים בעמדה מאוד-מאוד בעייתית, כי מערכת בריאות הנפש אצלם מאוד חסרה. אבל הדבר המרכזי הוא שהערבים הישראלים התמודדו עם כפל טראומות: גם ערבים ישראלים נחטפו, עונו ונרצחו, אבל ב-8 באוקטובר להיות ערבי במדינת ישראל היה פחד אלוהים. היה פה זעם אדיר, הם פחדו שהזעם הזה יופנה נגדם וחשו מנודים בתוך הטראומה".
אז התשובה לשאלה מה שלומנו כבר יותר ברורה. הנתונים ידועים, והם לא מעודדים. עכשיו לשאלה הגדולה: מה עושים עם זה? איך לוקחים אוכלוסייה שנפגעה באופן כל כך קשה ומסייעים לה להחלים?
"כדי לבנות מחדש, צריך אנשים שנוכל לסמוך עליהם", משיב לוי בלז. "צריך מנהיגים, צריך הורים. אנחנו זקוקים לאבא, גם רוחני וגם פיזי, שישמור עלינו מרע. האבא הזה לא היה כאן ב-7 באוקטובר. בעולם הפסיכולוגיה קוראים לזה 'פציעה מוסרית מסוג בגידה'. זה אומר שאני מרגיש נבגד על ידי מפקדים, על ידי מנהיגים שסמכתי עליהם ולא עמדו בציפייה. במדידה שערכו חודש אחרי הטבח, מצאנו כי יותר מ-50% מהאוכלוסייה דיווחו שהם 'מרגישים נבגדים על ידי המפקדים והמנהיגים'. הנתון הזה ירד במדידה האחרונה בדצמבר 2024 לסביב ה-40%, שזה עדיין נתון גבוה מאוד. בקרב צעירים המספרים גבוהים עוד יותר: שנה ויותר אחרי הטבח, 73% מבני 18 עד 30 דיווחו כי הם מרגישים נבגדים על ידי מפקדים ומנהיגים. אלה מספרים גבוהים מאוד. כשאנחנו שואלים על עמדות כלפי מוסדות שונים, רוב הציבור אומר שהוא לא סומך על הממשלה ועל מוסדות כמו המשטרה, שרק 40% ציינו שהם סומכים עליה. אני עוסק בזה 20 שנה, יש לי עשרות מחקרים בנושא, ובחיים לא ראיתי נתון כזה. אלה מספרים עצומים".
גם הטיפול במשבר החטופים, אומר לוי בלז, מעכב את תהליך ההחלמה שלנו. "מבלי להיכנס לשאלה הפוליטית, עצם זה שהנושא נמצא בסימן שאלה מחזק את אובדן האמון של האזרחים במדינה, באבא הרוחני הזה, שחושב קודם כל על טובת אזרחיה. תחשבי על אבא שהבן שלו עומד להישרף בחדר, אבל הוא עסוק בדברים אחרים ואומר 'יאללה, שילך החדר'. אי-אפשר לסמוך על אבא כזה".
האמון הזה, שנפגע באופן כה קשה, הוא בר-שיקום?
"יש לנו ארגונים אזרחיים שאנחנו מצליחים לסמוך עליהם. כשהחטופים מגיעים לבתי החולים שלנו, אנחנו נושמים לרווחה, כי יש לנו הרגשה שהם בידיים טובות. יש איזושהי יכולת שעוברת מהממשלה ומהמסגרות המוסדיות, נקרא לזה, למסגרות אחרות. אני תולה תקוות במסגרות האלה, ומאמין שמשם יכולים לצמוח מנהיגים חדשים".
כאיש מקצוע, מה הפרוגנוזה שלך למצב שלנו? איפה נהיה בעוד חמש שנים?
"אני נולדתי עם תקווה, אבל במובן הזה תקווה היא אירוע אקטיבי. יש תקווה שהחברה הזו תעשה שינוי, אבל היא דורשת שנעזור לה. זה לא יקרה לבד. המסע הזה ארוך. הוא לא ייגמר ברגע, זה ייקח לנו זמן. אני לא בטוח שהחברה הזאת תחלים בעוד חצי שנה או שנה. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד מנהיגותי, להשפיע במעגלים שלו ולייצר את האמון המחודש הזה. מכל מי שקורא עכשיו את הכתבה הזו אני מבקש רגע לעצור, ולשאול את עצמו: מה התפקיד שלי? מה יכולה להיות המשמעות שלי במסע הריפוי הגדול של החברה? איך אני יכול לעזור להוביל אותנו קדימה? וזה לא יקרה מבחוץ. טראמפ לא יעזור לנו כאן. זה חייב לבוא מבפנים".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
