במבט ראשון הם נראים כמו שני פנסיונרים שנפגשו לטורקי של בוקר במרפסת. השמש זורחת, הדשא ירוק, החיים יפים. גם טיפות הציניות שניתזות מפיהם יכולות לרמז על חדוות הגיל השלישי. אבל לא, אצלם זה אחרת. חיצי ההומור השחור שמתעופפים ביניהם נובעים מהצורך שלהם להקליל. והם מתאמצים להקליל. יובל אור מציין שהשיל יותר מ-20 ק"ג מאז 7 באוקטובר, ומבחינתו זה מספיק. אין לו שום עניין בספורט, בניגוד מוחלט לחברו מוטי שגב, שבצל המלחמה התמכר להליכות מהירות ורואה בהן שיקום והחלמה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
זה ההבדל המשמעותי בין שני העובדים הסוציאליים, ילידי ירושלים, שהדרימו לעוטף עזה כדי להפריח את השממה. יותר מארבעה עשורים הם קולגות, כל אחד מהם הפך את הטיפול הרגשי לענף בקיבוץ שבו הקים את ביתו – יובל ברעים ומוטי בניר עם. גם הם נשבו בקונספציה של 95 אחוז גן עדן, בית קטן עם שולחן אוכל ארוך לכל הנכדים.
קונספציה שהתנפצה מול המציאות בשבת השחורה. כל אחד מהם איבד קרובי משפחה, באירועים שנצרבו חזק בתודעה של 7 באוקטובר. אצל שניהם יש משפחה שנמחקה כמעט לגמרי, והם שינו את שגרת חייהם כדי לטפל במי שנותר, וגם בעצמם.
האבל והקושי בעקבות 7 באוקטובר לא מנעו מהם לחזור אחרי חודשים ספורים לעסוק במקצוע ולטפל באנשים שמצבם לא שונה מאוד ממצבם שלהם. "העבודה היא שליחות ומשמעות", אומר יובל. "שליחות עבורי, ומשמעות עבור המטופל. כשהפצעים שלי פתוחים הם נוגעים בפצעים של המטופל וזה מקרב מאוד. גם אם נשב ונשתוק, יקרה בינינו משהו לא ורבלי. הם יודעים מאיפה באתי".
בשנה האחרונה לא יצא להם להיפגש. החיים. עכשיו אנחנו במרפסת של משפחת שגב בניר עם, ממש על גבול הרצועה. בגינה מטופחת, גם זה תחביב חדש שלו, מוטי שתל דגמים שונים של אופניים. על הצבעוניות המרהיבה אחראית בתיה אשתו. אחרי 7 באוקטובר, כשחיפשה דרך להרים קצת את עצמה, היא אספה מהעציצים את חלוקי הנחל הלבנים וצבעה אותם בצבעים הכי עזים שמצאה.
בינתיים, הם מתמודדים עם המציאות המורכבת. יובל מספר שרוב המטופלים חזרו אליו "מפני שהכירו אותי ואת מה שעשיתי למענם. היו כאלה שלא רצו לבוא כי חשבו שעכשיו, במצבי, אני לא פנוי רגשית לטיפול. יש גם כאלה שעזבו, וזה בסדר גמור. אם המטופל והמטפל מתקשים לשבת זה מול זה – עדיף להיפרד. אני מניח שבין המטופלים החדשים יש כאלה שחושבים שדווקא אני, במצבי, אבין אותם יותר ממי שלא חווה על בשרו אובדן".
זה נכון?
"כנראה. כשאני מטפל באנשים שאיבדו מישהו, אני מחטט גם בעצמי".
"אצלי זה אחרת", מעיר מוטי, שמתמחה בחרדה. "בעיניי, טיפול זה עולם מקביל. כשאני יושב עם מטופל או מטופלת אני רק איתם, אין 'אני'. זה לא משנה מאיפה באתי ומה איבדתי, אני חי את המטופל".
יובל מושך בכתפיו, לא מתווכח. רק מציין שלמטופלים שלו הוא אומר את מה שהוא עדיין משנן לעצמו: "זה לא שאתה לא נורמלי. אתה נורמלי, המציאות היא הלא-נורמלית". לפעמים זה מעודד.
יובל אור הוא אביו של דרור אור ז"ל, שנרצח בשבת השחורה בקיבוץ בארי, יחד עם אשתו יונת, וגופתו נחטפה לרצועת עזה. שלושה מנכדיו, ליאם, עלמה ונעם, נחטפו והוחזרו לישראל בעסקה הראשונה. יובל ורעייתו דורית מגדלים היום את נעם ועלמה, ששוחררו אחרי 50 ימים בשבי חמאס, אבל בבוקר 7 באוקטובר הם היו בשיט נהרות על הסן. "בשש וחצי בבוקר, לפני שיצאנו לחדר האוכל, שמענו בסלולרי צבע אדום", מספר יובל. "לא את האפליקציה, שמענו את האזעקה דרך הטלפון. התחלנו לצלצל לשלושת הילדים שלנו, דנה, אלעד ודרור. דרור אמר 'אני לא יכול לדבר עכשיו, נדבר כשהכל ייגמר', וזו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי את קולו. דנה סיפרה שהיא דואגת מאוד לבן שלה, ליאם. בתשע בבוקר היא כבר שלחה לנו תמונה שלו מהשבי, עם אקדח מוצמד לרקה. הוא היה החטוף הראשון שתמונתו פורסמה".
יום אחרי הם נחתו בארץ וגילו ש"כולם נעלמו, נחטפו, נרצחו, לא נשאר לי עם מי לדבר. גופתה של יונת נמצאה בקיבוץ רק אחרי שבועיים. עלמה ונעם היו בשבי יחד, בחדר עם כרמל גת ז"ל. כשהם חזרו מהשבי נאלצנו לספר להם על אמא שלהם, הם לא ידעו שהיא נרצחה. רק במאי הודיעו לנו שדרור נרצח וגופתו נחטפה לעזה, והיא עודנה שם. עד אז דרור הוגדר כנעדר. עלמה ונעם חטפו שרשרת של מכות".
"זה שליאם שוחרר כבר בעסקה הראשונה זה היה נס", מוסיף יובל. "הוא עוד לא היה חייל, את יום הולדתו ה-18 הוא ציין בשבוע שבו שוחרר. בדיעבד, גילו הצעיר הציל אותו, אבל דורית ואני היינו בלחץ אטומי. אם הוא מוגדר ילד, אז למה הוא לא משתחרר בפעימה הראשונה?"
בתור סבא לשלושה חטופים, איך לא יצאת מדעתך?
"מי אמר שלא יצאתי? יצאתי, ועדיין לא חזרתי לדעתי, אבל הכוח של החיים היה חזק יותר מההיגיון, שלא פעם לחש לי באוזן 'עזוב, למה לך להתאמץ? גם אם בעוד 50 שנה יתחילו לשקם את קיבוצי עזה, אתה, לאור גילך, כבר לא תראה את התקומה'. היו ימים קשים".
איך שרדת אותם?
"הבנתי שאני לא יכול לחיות את החיים, ולכן, בשלב הנוכחי, אסתפק בלהעביר את הימים. עד ששלושתם חזרו הביתה עברתי מהמיטה בחדר השינה לספה בסלון, לקחתי עוד כדור, נרדמתי ובבוקר הגוף שלי קם מעצמו, אז זרמתי איתו. זו אחת הסיבות שחזרתי לעבוד - כשבאים אליך אנשים אתה חייב לתפקד. עם הזמן גיליתי שהעיסוק בבעיות של אחרים לא רק שומר את הראש שלי בפעולה, זה עזר לי להרגיש שאני עוד שווה משהו בעולם הזה. אני לא רק יצור חי-מת שיושב ודואג. וזה מה שהייתי אז, גוש של דאגה".
יובל אור: "אין לי זמן להתגעגע לבן שלי, אבא שלהם, מפני שאני צריך לדאוג לילדיו. לא היה כדבר הזה, זה משהו שעוד לא נחקר. משהו שיספק פרנסה לכל אנשי הטיפול בעוד עשרות שנים"
"ב-7 באוקטובר הנכד הבכור שלי, יהלי, נשאר לבד בעולם. הוא ניצל בזכות העובדה שהיה בשנת שירות בצפון. עוד לא ידענו ששני הוריו נרצחו, אבל הוא היה לבד. שני אחיו נחטפו, וגם ליאם, החבר הכי טוב שלו נחטף. יש ביניהם קשר מיוחד. הם היו שכנים וחברים, בני דודים באותו הגיל שגדלו יחד. קראנו להם 'חדודים', האקדמיה ללשון העברית עוד לא קיבלה את ההמצאה".
"הפסד שלה", מנחם אותו מוטי.
"אז יהלי, שנשאר לבד בעולם, בא לגור איתנו בתל-אביב", ממשיך הסב. "אחד מעשירי הארץ העמיד לרשותנו איזה בית מוגזם בתל-אביב, חמש קומות. גרנו שם כולנו, אשתי ואני, דנה ובעלה וכל המשפחה. כשהחבר'ה התחילו לחזור מהשבי, הם באו לגור איתנו. אחר כך שכרנו דירה בתל-אביב עד לספטמבר".
ואז חזרתם לרעים?
"חזרנו, אבל לא לרעים. הבית שלנו עומד על תילו, לא הוצאנו ממנו דבר. מחר בבוקר אנחנו יכולים להיכנס אליו. אבל לאור הנסיבות, אנחנו חיים עם קהילת בארי שבחצרים, במטרה להקים לנכדים שלנו בית חלופי, משהו זמני שירגיש כמו בית".
כששואלים אותו אם ליאם יהיה בסדר, קמטי פניו של יובל מעמיקים. "הוא בסדר במובן של 'הוא חי'. אצל ילד שהיה בשבי אין 'בסדר', תשכחו מזה, הם לא יהיו בסדר. אנחנו עוד לא יודעים כל מה שעבר עליהם, הם מקמצים במידע ואנחנו לא לוחצים. אנחנו יודעים שלליאם היה שבי קשה מאוד-מאוד, אני מקווה שהוא יהיה 'בסדר אחר'".
הוא רוצה להתגייס?
"ליאם אמר שאת הצבא שלו הוא כבר עשה במנהרות, אבל אני לא יודע מה יהיה בעתיד. הוא גם אמר שלא יחזור לרעים – וחזר. הוא בחור מקסים, צ'ארמר לא רגיל שמופיע הרבה בטלוויזיה. הלוואי שידעתי יותר איך עוברים עליו הימים".
איזו נחמה היית מציע למשפחה שהייתה מגיעה אליך לטיפול בנסיבות טרגיות כמו שלך?
"עבדתי שנים בשדרות, ונוכחתי שאמירה טריוויאלית לכאורה, כמו 'זה לא אתה שלא נורמלי, המצב הוא לא נורמלי', מרגיעה מאוד. אנשים צריכים לדעת שהם לא השתגעו, שיש לנו מדינה משוגעת, אבל זה לא אומר שכולנו משוגעים. רק חצי", הוא מתקשה להתלוצץ.
"אחרי שאני אומר את זה לעצמי בפעם האלף מגיעה השאלה הבאה - מה אני עושה בתוך הסיטואציה המחורבנת הזאת", הוא מוסיף. "והתשובה היא ש'אני עושה הכי טוב שאני יכול. לפעמים טועה, אבל לא הרבה'. וזה המסר שאני מעביר למטופלים שלי. הרי היום כבר אין נכון ולא נכון, ואני ההוכחה".
באיזה מובן?
"מאז 7 באוקטובר אני חי בחיים הכי לא נכונים לי. אני לא סבא ולא אבא של הנכדים שלי, ואין להם לא סבא ולא אבא. אז מי אני בכלל? סבא לא צריך לשים גבולות, אלא רק לפנק. ואני לא יכול לפנק, יש לי תפקידים נוספים. עלמה מבקשת כסף, אני שואל בשביל מה וחושב אם לאשר לה ללכת. שלוש פעמים בשבוע היא נוסעת לתל-אביב להופעות וכבר הייתה שלוש פעמים בסקי בבולגריה. היא כל הזמן מחפשת, ואני מקווה שהיא נהנית. כשהיא יוצאת מהבית בחורף אשתי אומרת לה 'תתלבשי', וזה לא התפקיד של סבתא להגיד את זה".
מה מכל הפעולות הכי קשה לך?
"אין לי זמן להתגעגע לבן שלי, אבא שלהם, מפני שאני צריך לדאוג לילדיו. לא היה כדבר הזה, זה משהו שעוד לא נחקר. משהו שיספק פרנסה לכל אנשי הטיפול בעוד עשרות שנים".
בשלב הזה גרונו כבר נחנק. "אני ודורית אמורים להיות הסבא והסבתא שלהם, שבאים לבקר ומביאים שוקולד. אני לא צריך לחנך אותם, אבל אין להם הורים. תמיד הייתה לנו מסורת של ארוחות שישי ביחד, אני עדיין מנסה לשמר אותה. יהלי, הנכד הבכור, אומר לי בכל פעם 'כשאני בא לאכול ארוחת ערב אני רואה את מה שאין'. אני מייצג עבורו את מה שאין. זה חרא של תפקיד וחרא של סיטואציה. זה שובר את הלב".
ואז, בתנועה חדה והחלטית, הוא זוקף את צווארו ומתעשת. "מי שלא נמצא איתנו באותה הסירה יתקשה מאוד להבין מה זה 'לראות את החסר'. דווקא ברגעים האלה אני מנסה לחבוש את הכובע המקצועי שלי ולהגיד להם 'תראו את מה שיש, כמה טוב שיש לנו לפחות את זה'. קשה לי לחייך, זה כואב".
"לנו, בניגוד ליובל, היה מזל. נשארנו רק סבא וסבתא", אומר מוטי בחיוך נבוך. בתו רינת אבן ז"ל נרצחה בבארי יחד עם בעלה חן וילדיהם אלון ועידו. שני הבנים הצעירים, תומר וניר, שרדו את הטבח בקיבוץ ואומצו על ידי דודם.
"בשבת של שמחת תורה היינו כאן, בניר עם. אלינו לא נכנסו המחבלים, אבל משש וחצי בבוקר האוזן והלב שלי היו בבארי. מהבית של רינת וחן עד לבית-לאהיא זה קילומטר וחצי, לא יותר. היינו איתם בקשר כל הזמן, הם שאלו שוב ושוב איפה צה"ל. דיברנו עד שהבית שלהם התחיל להישרף", משחזר מוטי. "בסביבות אחת הם היו חייבים לצאת ממנו. השיחה האחרונה הייתה עם הנכד שלי אלון, שהיה אז כמעט בן 16. הוא אמר לי 'סבא, כבר אי-אפשר לדבר, אנחנו בורחים מהממ"ד'. הם ניסו להתחבא ליד איזה בית והמשיכו להזעיק עזרה, וכמובן שאף אחד לא בא. מחוץ לבארי היו מאות חיילים, אבל הם לא נכנסו מפני שהם חיכו למפקד שיכניס אותם פנימה".
בשעה שלוש נותק הקשר. "כבר דמיינו את הגרוע מכל, שכולם נהרגו. פתאום, ב-11 בלילה, קיבלנו שיחה מהטלפון של חן. זה היה תומר שפונה לים המלח. ככה נודע לנו ששניים מנכדינו ניצלו. ביום שאחרי הטבח בתיה ואני נסענו לים המלח ופגשנו את שניהם. תומר סיפר לנו את כל הסיפור, איך המחבל הסתכל להם בעיניים ועשה להם עם היד 'תלכו, תלכו'. הוא שיחרר אותם. תומר סיפר לי שאחרי שרצחו את המשפחה הוא ראה את ניר קם ואמר לו 'אתה איתי כל הזמן', והוא ישב איתו בממ"ד עד שחולצו מבארי".
כבר בפגישה הראשונה עם הנכדים, מוטי ובתיה החליטו - "אנחנו נשארים עם תומר וניר עד שנבין מה קורה איתם. דן-דן, אחיו הצעיר של חן, פגש אותם ב-7 באוקטובר בלילה מחוץ לבארי ואמר להם 'מעכשיו אתם איתנו, צמודים אלינו, לא זזים מילימטר'. זה היה תהליך האימוץ הכי מהיר שהכרתי בחיי המקצועיים".
במשך עשרה חודשים הם שהו לצד נכדיהם היתומים במלון בים המלח. במקביל, מוטי החל לקבל מטופלים, בעיקר נפגעי טראומה. "אחרי השבעה אמרתי לילדים הגדולים שלי 'קדימה, תחזרו לעבודה. גם אני חוזר', וחזרתי".
איך מצליחים לחזור?
"עבדתי שנים רבות עם משרד הביטחון, אז אני יודע הרבה על שכול. זה עזר לי להבין את עצמי יותר מהר, אבל זה לא מרפא. הידע הרחב הוא פרספקטיבה לעצמי, וכשאני מביא את המיומנויות שלי ליומיום זה מקל. אף אדם לא יכול לבחור לו את הטראומה, אבל כל אחד יכול לבחור איך להתמודד איתה. בתיה ואני עדיין בטיפול, והוא עוזר ממש, בלעדיו נשקע. במקביל, כל אחד מאיתנו מצא דרכי התנהלות. הבנתי, למשל, שאני צריך לעשות ספורט, המון ספורט, אפילו פעמיים ביום. לי זה עוזר".
מוטי גומע עכשיו עשרה קילומטרים ביום בשבילי הקיבוץ, תחביב שנולד במקום הכי נמוך בעולם. "בתיה ואני שוחחנו והגענו למסקנה שאנחנו חייבים לזוז כל הזמן, להיות בתנועה. התחלנו בהליכת בוקר של חצי שעה, הוספנו הליכת ערב, עד שהגיע חודש מאי וכבר אי-אפשר היה לצאת מהמיזוג. ספורט הוא הדבר הכי בריא שיש. מחקרים מוכיחים שספורט יותר טוב מציפרלקס".
המצב הנפשי של המדינה לא חומק מעיניהם של מוטי ויובל, גם לא המצב הקשה של מערכת בריאות הנפש בישראל. "זה לא שאין מספיק מטפלים", טוען מוטי. "יש יותר מדי מטופלים. ומי שחושב שמערכת הבריאות בישראל תעמוד בנטל פשוט טועה. במשך שנים ייבשו את מערכת הבריאות, בעיקר את הפסיכיאטריה, עד שרק מטומטם באמת נשאר לעבוד בה. גם המשטרה ומערכת החינוך בנויות על משכורות בשפל. האידיאליזם נגמר. מי המורות שמלמדות את ילדינו? מספיק שיש להן דופק. ומה מלמדים? כל מה שלא אפקטיבי לחיים שלהם".
אז מה אתה מציע למי שסובל מחרדה?
"ללכת לטיפול ולעשות ספורט. כל אחד צריך למצוא את הספורט שלו – שחייה, ריצה או חדר כושר. הרבה פעמים שואלים אותי 'אתה מורה לספורט או מטפל?' ואני עונה שטיפול בלי ספורט עוזר הרבה פחות".
הקליניקה שלו צמודה לביתו בקיבוץ. "כשחזרנו לניר עם הייתי צריך לארגן מחדש את כל המטופלים שלי. זה לא חדש עבורי, זה קורה אחרי כל סבב הסלמה. כל המטופלים צילצלו אליי אחרי 7 באוקטובר. לחלק מהם סיפרתי את הסיפור שלי, ובעקבות כך חלק מהם פרשו מהטיפול. זכותם. יש לי גם מטופלים שנרצחו, לא אחד ולא שניים".
מוטי שגב: "אנחנו חיים על יד בור שחור, אבל החיים נמשכים, המכוניות נוסעות, הכלניות פורחות וצריך לנוע, לזוז, להתקדם. החוסר תמיד יורגש והכאב תמיד יקנן, וגם הנכדים מרגישים את זה. אני יודע שהבת שלי והחתן שלי נרצחו, ושני הילדים נרצחו, ואני יודע שהופקרנו לגמרי, אבל זה לא מעניין אף אחד"
לרגע הוא לא חשש שהיגון יחבל בעבודתו. "זה מה שאני עושה כבר 40 שנה, זה מה שאני מיומן בו. הכי טבעי לי להימצא במקום שאני רגיל אליו. לעניות דעתי, היום אני מטפל יותר טוב מבעבר, אני יותר מרוכז, ברור וחד. בדקתי את עצמי, אם הייתי חושב שאני לא מטפל טוב בגלל מה שעברתי - הייתי מוותר. המטופלים יודעים במי מדובר, מכירים את הסיפור שלי, וכשמטופל חדש מציג לי שאלה אני עונה רק את האמת".
"אצלי זה אחרת", מעיר יובל. "מפני שאני לא עובד באזור שלי, העדפתי להתרחק מתושבי בארי ורעים. הפריע לי ללכת להצגות בעוטף ולפגוש מטופלים שלי. כבר שנים יש לי קליניקה ברמת-גן, שבה אני מקבל זוגות. ברור שהם יודעים מי אני, על האוטו שלי יש שלט גדול של 'אני אבא של חטוף'. בין היתר טיפלתי בחטופה שחזרה מהשבי עם הנכד שלי, ליאם. אחרי זמן קצר היא סיימה את הפרק הטיפולי שלה איתי, והבנתי אותה. זה היה קרוב מדי, נוגע מדי. כולנו מאותו האזור, כולם מכירים את כולם".
מוטי, מנגד, לא מספר יותר מדי על עצמו מול המטופלים. "אני לא נכנס איתם לרזולוציה יותר מדי אישית. למה? מפני שאני יודע להתמודד עם כאב, אבל לא יודע לברוח מרגשות. אני רוצה להישאר עם הכאב, כדי שאחר כך אחליט מה לעשות איתו. זה גם מה שאני אומר למטופלים שלי – כשבורחים לא יכולים לבחור".
את המסקנה הזאת הוא חווה על בשרו. "ארבעתם נקברו פעמיים – קבורה זמנית בקיבוץ רביבים, ואחר כך העבירו אותם לבארי. ביהדות אין פעמיים שבעה, אז ישבנו רק בפעם הראשונה, אבל היינו צריכים להיות פעמיים על יד הקברים. זה לקח המון זמן, ובזמן הזה ממש נשמתי לתוכי את הכאב. אני לא יודע אם חיבקתי את הצער, כמו ששלמה ארצי אומר, אבל הבנתי שאני לא רוצה לברוח – לא מהכאב שלי ולא מהגעגוע. אני רוצה להישאר איתם ובתוכם, עד שאחליט מה לעשות איתם".
למה?
"מפני שאין לנו ברירה. אנחנו חיים על יד בור שחור, אבל החיים נמשכים, המכוניות נוסעות, הכלניות פורחות וצריך לנוע, לזוז, להתקדם. החוסר תמיד יורגש והכאב תמיד יקנן, וגם הנכדים מרגישים את זה. אני יודע שהבת שלי והחתן שלי נרצחו, ושני הילדים נרצחו, ואני יודע שהופקרנו לגמרי, אבל זה לא מעניין אף אחד.
"ישבנו שבעה על ארבעתם בבית המלון בים המלח ואף נציג של המדינה לא בא. אפילו לא אחד. ביבי היה בשדרות, אבל שדרות זה לא העוטף. ניר עם זאת שכונה של שדרות והוא מעולם לא דרך כאן. אנחנו לא אזרחים במדינה הזאת".
בינתיים מוטי מסייע למטופלים להתמודד עם חרדות. "התקף החרדה הכי ארוך הוא שבע דקות. המפץ יוליד אדוות מתמשכות, אבל בשבע דקות האלה – תתקשרו לבן הזוג, תשתו כוס מים, תתחילו ללכת ותחזירו את השליטה אליכם. בהתקף חרדה אנחנו מאבדים את השליטה, והתפקיד שלנו, כמטפלים או כבני אדם, הוא להחזיר את השליטה לידינו ולהמשיך לתפקד. אפשר לעשות את זה בנשימות, בשיחת טלפון או בנעלי ספורט, העיקר להיות בעשייה".
מה אתה עושה בעיצומו של התקף חרדה?
"אני אומר לעצמי 'עכשיו אני בחרדה', כמו שבמצבים אחרים אני אומר לעצמי 'עכשיו כואב לי', כדי שאדע מה אני מרגיש. אני שואל את עצמי 'מה עושים בהתקף חרדה?' ועונה לעצמי 'אני עושה משהו, אוכל, מקפל כביסה, הוא תכף ייגמר'".
למרות שהם מדברים על להמשיך את החיים, ומנסים להיות אופטימיים, הם לא מסוגלים לצבוע את העתיד בוורוד. "אנשים חושבים שאם לא חדרו לממ"ד שלך ולא רצחו לך אף אחד, אז הכל בסדר", טוען מוטי. "רק מי שירו בו נחשב רשמית לפגוע, אבל כל העוטף הוא פגיעה אחת גדולה, פגיעה לדורות. כבר היום אני רואה בחורים טובים שהולכים לצבא ונושרים, כי הם לא מסוגלים להחזיק מעמד. כשתקום ישראל החדשה, אולי בעוד 50 שנה, זו תהיה מדינה שונה לחלוטין. כבר עכשיו יש יותר ממאה אלף אנשים פוסט-טראומטיים, ואנשים לא מבינים מה קורה למשפחה שיש בה פוסט-טראומטי אחד. משפחות מתפרקות, אחוז הגירושים עולה, ועדיין אין ועדת חקירה".
יובל דואג בעיקר להעביר מסרים אופטימיים החוצה. "אני פעיל שלום קצת, מה זה קצת? אתמול נתתי הרצאה למכינה מהערבה שבאה לעוטף, זו תרומתי למדינה. אנשי השלום שהם אול-אין מעצבנים אותם, כי השלום שלהם רומנטי".
ושלך?
"אני רוצה לעשות שלום עם אויבים שאני שונא. שלום זה לשים גבול ולבנות צבא חזק ולשמור על הגבול, וזהו. גם לפני 7 באוקטובר הייתי כזה. תמיד הייתי בעד שלום פרקטי עם שמירה על הגבולות. לא הגעתי לתפיסה הזאת מתוך אהבת ערבים, אלא מתוך אגואיזם טהור. הדרך היחידה לשרוד פה היא לחיות איתם. העם היהודי יודע יותר מאחרים שאי-אפשר להשמיד עם, אנחנו המצאנו את זה שאי-אפשר להשמיד עם, כי הטובים והגרועים ביותר ניסו להשמיד אותנו ולא הצליחו, אז למה שאנחנו נצליח?"
בסוף צריך לייצר אופטימיות ולהביא תקווה. איך עושים את זה? למוטי יש תוכנית בשלושה חלקים. "בראשון, כל אחד מדמיין בראשו איך נראית תקווה. זה כמו שאם אתה בונה בית אתה מדמיין את עצמך ישן בו. הדמיון חייב להיות מפורט ברמה של צבע השטיחים, אם לא תדמייני - לא תקני. זה לא קל לדמיין, זה לוקח זמן. בחלק השני נתכנן מי יצטרף אלינו לרעיון התקווה, ובסוף נייצר תוכנית עבודה".
לרגע הוא מרים את ידיו כנכנע. "אני יודע, זה עלול להישמע שטחי. רוב האנשים בכלל לא מדמיינים איך הם ייראו בעתיד. הם במרוץ החיים, לא בפנטזיה. אבל אני שואל – איך אתה רוצה שהתקווה שלך תתגשם אם אתה לא מדמיין אותה?"
איך אתה מדמיין את התקווה?
"עכשיו אני על יד בור גדול וקשה, ואני עדיין לא מדמיין אותה. אני בסדר, אני מתפקד, אבל זה יותר הישרדות מתקווה. קשה לייצר תקווה במצב שלנו, כשמחכים לחטופים החיים והחללים, כשאנחנו עדיין חיים בחוסר אמונה בצבא. עד ליום שבו החליטה הממשלה להחזיר את תושבי ניר עם לקיבוץ היו חמישה טנקים בפתח, מעין מחנה צבאי קטן. ביום שהגענו הטנקים נעלמו. אי-אפשר לייצר תקווה כשמדי יום אנחנו מגיעים למצבים שאין בהם תקווה".
אז מה אתה עושה?
"אני מנסה למצוא תקווה במחשבות על דברים קטנים, כמו איך המשפחה שלי תתכנס, איך נלך לסופר לקנות מצרכים. על התקווה של המדינה אני פחות חושב. מעצבן אותי לחשוב על זה מפני שאני רואה מחדל רב-מערכתי. כמו רוב הישראלים, אני מצמצם את עצמי לתוך בועה שבתוכה אני יושב ומקווה שהנכדים שלי – מההורים שנרצחו ושאר הנכדים – יצליחו להתגבר ויהיה להם טוב".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.03.25
