בתחילת אפריל נפתחה במוזיאון הטקסטיל בלודז' – היכן שבעבר שכן "המפעל הלבן" שהקים במאה ה-19 יזם הטקסטיל לודוויק גייר – תערוכת האופנה System mody. Ubrania w strategiach przemocy i taktykach przetrwania w getcie łódzkim (בתרגום חופשי לעברית: "מערכת האופנה: בגדים כאמצעי אלימות והישרדות בגטו לודז'". נעילה: 1 בפברואר 2026). 80 שנה לאחר סוף מלחמת העולם השנייה, התערוכה חוזרת אל גטו לודז', השני בגודלו אחרי גטו ורשה, ארבעה קמ"ר בסך הכול, שבשיאו אכלס למעלה מ-200 אלף יהודי העיר שחיו בו בצפיפות נוראית. ללא סיכוי לשרוד, ללא תנאי מחיה הולמים.
מהגטו השני בגודלו בפולין לא שרדו רבים: חלקם מתו מרעב, חלקם נורו חיים, רובם נרצחו במחנה ההשמדה אושוויץ, שאליו נשלחו עם סגירת הגטו באוגוסט 1944, חודשים ספורים לפני כניסת הרוסים לפולין. בניגוד לגטאות אחרים באירופה, גטו לודז' היה עדות לגליוטינה שהונחה על ראשה של תעשיית הטקסטיל הפולנית, ששגשגה בעיר מתחילת המאה ה-19 והפכה בחסות הנאצים למתפרה הגדולה ביותר בפולין. מקהילה יהודית מפוארת שהניעה את עסקי הטקסטיל, נותרו כיום רק עדויות ותמונות. פלחי סיפורים, רסיסי מידע נשכח, שברי זיכרונות מודחקים. דין וחשבון חי וחד-פעמי ממי שהצליח לשוב ממקום שממנו לא שבים.
ימיה הראשונים של לודז' כמרכז הטקסטיל של פולין ואירופה התחילו בשנת 1820, עם הכרזתה של ממשלת פולין על לודז' כעיר תעשייה. "המנצ'סטר של פולין", כינו אותה. תושביה היהודים של לודז', שהיוו שליש מאוכלוסיית העיר, מצאו את דרכם אליה כסוחרים וכמנהלי מפעלי טקסטיל. היזמים המובילים בעיר היו הפולני-גרמני קארל שייבלר והיהודי ישראל פוזננסקי, בנו הצעיר של קלמן פוזננסקי, סוחר טקסטיל שהגיע ללודז' בשנת 1834. הוא זכה להצלחה גדולה והקים מפעלי אריגה, צביעה ותפירה, לצד שכונת מגורים צמודה לפועלים.
תעשיית הטקסטיל של לודז' ידעה עליות ומורדות לאורך השנים, אך לאחר מלחמת העולם הראשונה עזבו אותה תעשיינים רבים. חלקם נדדו לערים אחרות באירופה, היו שעזבו לארצות הברית (שם פתחו את "השמאטע ביזנס" בניו יורק) או הרחיקו עד לאמריקה הדרומית. פלשתינה הייתה יעד נוסף עבור חברי התנועה הציונית. בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת הגיעו ארצה כמה תעשייני טקסטיל, בהם מאיר בנציגר, אלעזר בראון ויהודה מוזס, שבשנת 1924 הקימו את מפעל הטקסטיל לודז'יה (על שם העיר לודז') בפינת הרחובות גולדברג ונחמני בלב תל אביב, שהתמקד בייצור גרביים.
"מיליוני פריטים יוצרו, לא רק לצבא הגרמני"
התערוכה הנוכחית במוזיאון מבקשת להעביר את הצופים מסע היסטורי בתופת, תוך חשיפה נוספת של זוועות הנאצים המתגלות בשנים האחרונות כחלק ממחקר היסטורי, תרבותי וחומרי.
"ביקשנו להציג בתערוכה את תפקידם של הבגדים בגטו, תוך התמקדות הן באסטרטגיית ההישרדות שנקט יושב ראש היודנראט חיים רומקובסקי בגטו לודז' – אסטרטגיה שהתבססה על עבודה וייצור (בעיקר בתחום הטקסטיל, בשל חשיבותו ההיסטורית של ענף זה בעיר) – והן בטקטיקות ההישרדות וההתנגדות האישיות של הכלואים בגטו", אומר ל-ynet פאבל מיקנה, שאצר את התערוכה בשיתוף קרולינה סוליי, סופרת, עיתונאית ואוצרת עצמאית, הכותבת בין היתר לווג ופרסמה שני ספרי עיון העוסקים בקשר שבין אופנה לשואה.
קרולינה סוליי: "אופנה היא כלי עוצמתי – גם להישרדות וגם לאלימות – ונעשה בה שימוש בשני הכיוונים במהלך מלחמת העולם השנייה"
"כשהצגתי את התערוכה הראשונה שלי לפני כ-20 שנה, אני ושותפתי לאוצרות נתקלנו במה שכינינו 'תמונות מוזרות' של אנשים בלבוש אלגנטי. אז עוד ידענו מעט מאוד על תעשיית האופנה בגטו לודז', אבל ידענו שהתמונות צולמו על ידי מנדל גרוסמן בגטו, והתערוכה שלנו עסקה בצילומים שאינם משתלבים בתדמית הסטריאוטיפית של תקופת המלחמה. לא הצלחנו אז לפענח את משמעותם האמיתית", מספרת סוליי. "רק כעבור כמה שנים הבנתי מה באמת מוצג בתמונות הללו, והתעמקתי בסיפור תפקידה של האופנה בחיי הקהילה שבגטו. מאז אני עוסקת בחשיפת סיפורי שואה דרך פריזמה של לבוש, אופנה, גוף ומגדר. המחקר שלי לימד אותי שאופנה היא כלי עוצמתי – גם להישרדות וגם לאלימות – ושנעשה בה שימוש בשני הכיוונים במהלך מלחמת העולם השנייה".
20 צפייה בגלריה
התערוכה במוזיאון הטקסטיל בלודז'
(צילום: Courtesy of the Central Museum of Textiles in Lodz)
מיקנה נחשף לנושא בעת שכתב את עבודת הדוקטורט שלו, שעסקה בפוליטיקה החזותית של ההנהלה היהודית בגטו לודז', וגילה מסמכים רבים של ייצור טקסטיל. "עקב היעדרם של בגדים שנותרו מהגטו, הסיפור מסופר בעיקר באמצעות חומרים חזותיים – ייצוגים של בגדים ושל תהליך הייצור שלהם, כפי שנוצרו בגטו", הוא מוסיף. "לצד פריטים היסטוריים, מוצגות בתערוכה גם עבודות של אמנים שהוזמנו במיוחד למטרה זו. עבודות אלו משמשות כפרשנות עכשווית לאירועים ההיסטוריים, ומצביעות על הקבלות לימינו – חלקן עוסקות באלימות ובשעבוד הכרוכים בייצור בגדים כיום, ואחרות מתייחסות לסבלם של אזרחים חפים מפשע הכלואים תחת משטרים רצחניים".
20 צפייה בגלריה
התערוכה במוזיאון הטקסטיל בלודז'
(צילום: Courtesy of the Central Museum of Textiles in Lodz)
מחנות העבודה והגטאות באירופה שימשו את המשטר הנאצי, בין היתר, כמפעלי טקסטיל וסדנאות עבודה. רובם ייצרו הלבשה לצבא הגרמני, אחרים לשוק האזרחי, כמו גם אותה סדנה להוט קוטור שהקימה הדוויג הס (אשתו של מנהל המחנה, רודולף הס) במחנה ההשמדה אושוויץ, כשהתופרות נדרשו ליצור בגדים בתפירה עילית מבגדים שהותירו אחריהם הקורבנות שנשלחו לתאי הגזים והמשרפות. הסיפור נחשף בשני ספרים שפרסמה לוסי אדלינגטון הבריטית: הרומן "הסרט האדום" וספר העיון "התופרות מאושוויץ" (הוצאת מטר), שתורגם לפני שנתיים לעברית.
20 צפייה בגלריה
קטלוגים לבגדים שנוצרו בגטו לודז', מתוך התערוכה
(צילום: Collection of the Jewish Museum Frankfurt)
כמו שם, גם התערוכה החדשה מדגימה כי בין המוצרים האזרחיים שנוצרו בגטו לודז', היו מוצרי אופנה שנוצרו מחדש מבגדים ואביזרים שנלקחו מהיהודים שהומתו במחנה ההשמדה הסמוך, חלמנו, המרוחק כ-60 קילומטרים מלודז'. אלו נתפרו עבור חברות אופנה גרמניות, אשר יחד עם אנשי הגטו בנו מנגנון הסתרה והדחקה של הפריטים, תוך עטיפתם בפרקטיקות מעולם האופנה המסחרי, לרבות הדפסת קטלוגים ותצוגות אופנה. בתערוכה מוצגים חפצים, תצלומים ופריטים קטנים שנשתמרו מתוך הגטו, כמו כפתור זעיר בצורת פרפר או סיכת ורד. אליהם הצמידו האוצרים סיפור אישי או דימוי שמפיח חיים באובייקט, לצד עבודת אמנות שמוסיפות פרשנות עכשווית.
פאבל מיקנה: "חלק מהייצור התבסס על חומרים שנשלחו על ידי מזמיני העבודה, אך בגטו היו גם צורות שונות של מיחזור ועיבוד מחדש של סמרטוטים ופסולת, כולל כאלו ששייכים לקורבנות שהוסעו והומתו במחנה ההשמדה חלמנו"
"לפי מחקרים עדכניים, כשליש מהתוצרים של הגטו היו מיועדים לשוק הצבאי, והשאר לשוק הפרטי. חלק מהייצור התבסס על חומרים שנשלחו על ידי מזמיני העבודה, אך בגטו היו גם צורות שונות של מיחזור ועיבוד מחדש של סמרטוטים ופסולת, כולל כאלו ששייכים לקורבנות שהוסעו והומתו במחנה ההשמדה חלמנו שבצ'למנו ליד נהר נר", אומר מיקנה.
"הבגדים שעוצבו לשוק האזרחי הוזמנו על ידי חברות אופנה, ביניהן חברות ידועות שממשיכות לפעול עד היום כמו פלינה, ספייסהופר ובראון (היום טריומף), היינריך ליינוובר (היום Brax), יוזף נקרמן ועוד. חברות אלו מכרו את פריטיהם בגרמניה הנאצית, בחנויות כלבו ובמכירה ישירה בדואר".
האם הלקוחות ידעו מי ייצר את הבגדים ומה החומרים שבהם השתמשו?
"לפי המידע שיש לנו, הלקוחות לא היו מודעים. אפילו הזהות היהודית של הדוגמניות בתמונות הפרסום שהוזמנו על ידי משרד היודנארט עבור תעשיינים גרמנים שביקרו בגטו, הוסתרה. הפנים בתמונות נחתכו או הוסתרו".
הכותרת של התערוכה, "מערכת האופנה", מרמזת על תהליך מאורגן ומובנה. עד כמה זאת הייתה תופעה נפוצה בגטאות או במחנות ריכוז אחרים בפולין ובאירופה כולה?
"ייצור בגדים התבצע במגוון מחנות עבודה, גטאות ומחנות ריכוז. במקרה של לודז', מה שיוצא דופן היא היוזמה שהייתה מצד ההנהגה היהודית, קרי רומקובסקי, והיקף הייצור: מיליוני פריטים יוצרו, לא רק לצרכים פנימיים או לצבא הגרמני, אלא גם בהזמנת חברות גרמניות לשוק האזרחי. מה שהיה גם ייחודי היה 'הפוליטיקה החזותית' שהנהיגו ראשי הגטו – פרסום ייצור הגטו תוך שימוש בגרפיקה מודרנית, השראה מהאוונגרד הקונסטרוקטיביסטי ופוטו-מונטאז', ובכך יצירת סוג של מיתוג לגטו שהציג אותו כמקום עבודה רציונלי ואיכותי".
"התערוכה עוסקת בתפקידו של הלבוש בגטו לודז', תוך ניסיון לחקור את חיי היומיום במהלך רצח עם, לחדור אל מושג הדיכוי השיטתי דרך עבודות כפייה במה שכונו 'ריזורטים', ולבחון את התפקיד שמילאו רכוש אישי ולבוש הן ככלים של רצח והשמדה, והן כאמצעים להישרדות ולהנצחה", מסבירה סוליי. "בגדים, אופנה, חפצים אישיים – כל אלו מחברים אותנו למוחשי ולאמיתי. וזה, בתורו, מגביר את האמפתיה. כולנו בני אדם שלובשים בגדים, כולנו חיים בתוך מערכות של אופנה, וכולנו משתמשים בלבוש בדרכים חברתיות ואישיות שונות".
20 צפייה בגלריה
אוצרי התערוכה קרולינה סוליי ופאבל מיקנה
(צילום: Courtesy of the Central Museum of Textiles in Lodz)
"יש היום יותר עניין בתפקידם של בגדים בלימודי השואה"
ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, התגוררו בלודז' כ-660 אלף יהודים, שליש מאוכלוסיית העיר. החל במאי 1940 נכלאו היהודים בגטו, שהפך למחנה עבודה על ידי ראש היודנראט השנוי במחלוקת מרדכי חיים רומקובסקי. רומקובסקי דגל ברעיון "העבודה למען ההצלה", והפך, כאמור, את הגטו למפעל טקסטיל עצום. בעזרת העבודה, קיווה, ימנע את השמדתו של הגטו עד סוף המלחמה ויציל את תושביו. בשיאו פעלו בגטו למעלה ממאה רסטורטים (בתי מלאכה) ומפעלי טקסטיל, גזירה ותפירה למדי צבא, רקמה, ייצור נעליים, עיבוד עורות, פרוונות ועוד.
20 צפייה בגלריה
מכירת מעילים שיוצרו בגטו לודז', מתוך התערוכה
(צילום: Collection of the Jewish Museum Frankfurt)
באתר האינטרנט של ארגון יהודי לודז' מובאות עדויות של מי שעבדו בתעשיית הטקסטיל. "הייתה לנו מתפרה והרבה קליינטים היו גרמנים", סיפר מרדכי מילר, יליד 1924. "פעם נכנס רודולף אחד, ענוד האקן קרויץ (צלב קרס) על השרוול. הוא ידע שעומדים להכניס את היהודים לגטו או להרוג, אבל ישר פיקד – 'אני רוצה את הפרווה בשעה חמש'. אבא אמר 'איך ייתכן?'. 'שתוק יודה', צעק, 'בשעה חמש אני מחכה'. כולם התגייסו לגמור את הפרווה, ובשעה ארבע לקחתי את הפרווה כדי להביא לגרמני. הוא כנראה ידע כבר שזה הסוף שלנו, לכן האיץ כל כך עם הפרווה שלו". עדויות נוספות הבאנו בכתבה שפרסמנו על הגטו ב-2011, אשר מחזקות את דברי האוצרים.
80 שנה לתום המלחמה ההיא – האנטישמיות באירופה מבעבעת יותר מתמיד. האם ההחלטה לפתוח את התערוכה בימים אלו קשורה לכך או לאירוע ספציפי אחר בהיסטוריה הנוכחית? "ההחלטה לא הייתה קשורה לזמן מסוים, אם כי יש היום יותר עניין בתפקידם של בגדים בלימודי השואה", מוסיף מיקנה, מה שמסביר את רוח הזמן בדיון על האסתטיקה של האופנה במלחמת העולם השנייה, כפי שמציגה גם התערוכה "גיבורות" שבמוזיאון העיצוב חולון. "במקרה שלי, זה היה תוצאה של המחקר שסיימתי ויותר חשוב מזה, פגישה מפתיעה בכנס עם קרולינה, שהזמינה אותי לפרויקט הזה".
"מטרת התערוכה היא להראות כיצד באמצעות השפה של האופנה, ניתן לתאר חוויה, מציאות ומבנים מורכבים – הן במישור המערכתי והן במישור האישי", אומרת סוליי לסיכום. "עבור רבים מהמבקרים בפולין, זו הפעם הראשונה שבה הם נחשפים לנושא, אפילו בקרב תושבי לודז' עצמם. הדבר נובע מהאופן שבו אנו נוטים לתפוס את תחום האופנה – כלומר, מתוך נקודת מבט שגויה, תוצאה של שיפוט מוטעה שממקם את האופנה כאלמנט קל דעת של תרבות הצריכה, ולא ככלי אינטימי ומערכתי גם יחד, שבאמצעותו ניתן לתאר, לעצב ולחוות את הקיום האנושי. זה הזמן הנכון לתקן את העיוותים שנעשו באופן שבו תיארנו את מה שמתועד בארכיונים, בעדויות, בראיונות – כל עוד עדיין ניתן לשוחח עם הניצולים ולמצוא הוכחות".
