קריירת האינסטגרם של עמיחי בר, מבלוגרי האוכל המעניינים בישראל, התחילה דווקא באחת מהנקודות הקשות בחייו. יום לאחר ריצה, בר, אז בשנות ה-30 המוקדמות של חייו, חש בכאב ראש בלתי נסבל. כשנבדק התברר שהוא סובל מקריש דם בראש. במשך כמעט חודש הוא שהה באשפוז עד שחזר לעצמו. זו גם הייתה הנקודה שבה החליט לבצע פנייה חדה בחייו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
בר (44) ביצע שינוי תזונתי, הוריד מעליו 15 קילוגרמים ולראשונה בחייו התמסר לטיפול פסיכולוגי. "בפעם הראשונה שהגעתי לפסיכולוג חיכיתי למטה בשביל שאף אחד לא יראה שבאתי. לקח לי זמן להודות שיש לי חרדות", הוא מספר. "הפסיכולוג אמר לי מיד שלא פלא שיש לי גיליון רפואי של איש בן 70. הוא ציין שאני לא עושה שום דבר שמאפיין את בני גילי. הייתי אז מקובע בעבודה, לא זזתי ימינה ולא שמאלה. עבדתי בחברת אנשים מבוגרים ועשיתי עבודה של אנשים מבוגרים".
כדי ליישר קו עם בני גילו, בר החליט לפתוח עמוד אינסטגרם. בהתחלה, כמו רובנו, הוא היה מעלה תמונות שלו מטיול בניו-יורק ועם הילדים. לפני שנתיים החל להתמקד באוכל, וכיום, שש שנים מאז שהעמוד עלה לאוויר, לבר יש קרוב ל-200 אלף עוקבים.
התמונות שבר מעלה גורפות לייקים בכמויות. כך למשל, תמונה של מאפה גיאורגי זכתה ליותר מ-3,000 לייקים. בר השקיע בעיצוב התמונה, שכללה מגש כסף עגול, במרכזו מערום גבינת לאבנה ובתוכו גומת זעתר, בצד קצת פלפל חריף ועגבניות – והעיקר – ארבע יחידות גוזלמה, מאפה גרוזיני עשוי בצק, צרובות על המחבת. באחת מהן אפשר היה לראות את התרד מבצבץ מתוך הבצק הדק, המושלם. תמונה אחרת, של קובה בורגול עם טחינה ועמבה, גרפה מעל ל-2,000 לייקים. סלט העשוי מכל מה שיש במקרר סחט 4,000 לייקים. ואלו רק התמונות, יש גם סרטונים – סרטון של טרטר טונה טרייה על לאבנה השיג יותר מ-15 אלף צפיות.
גם תמונות וסרטונים של מנות שגרתיות לכאורה שהוא מפרסם זוכים להמון אהבה. סרטון של פסטה לימון בחמאה, מנה שיכולה להופיע בארוחת ערב כמעט בכל בית, קיבלה אצלו 4,500 לייקים. חביתה עם סלט ירקות ואבוקדו זכתה ל-7,000 לייקים, וסנדוויץ' עם סלט ביצים ואבוקדו גירד את ה-10,000 לייקים. קראתם נכון, סנדוויץ' עם סלט ביצים שזוכה לכמעט 10,000 לייקים.
"רק בשנתיים האחרונות מצאתי משהו שאני יכול להיות יצירתי וטוב בו. באוכל אני בא לידי ביטוי בצורה הכי טובה", אומר בר ונזכר בעברו, "השתחררתי מהצבא ללא תעודת בגרות, הבנתי שאין לי כיוון. אני לא מאשים אף אחד, פשוט לא למדתי. יצאתי מהצבא כמו מלוע של תותח – יום אחרי השחרור מיד הלכתי להשלים בגרויות. נרשמתי ללימודי משפטים, עבדתי בשלוש עבודות. לא ידעתי בכלל שיש בי יצירתיות, רק אחרי שהעליתי לאינסטגרם תמונות אוכל וקיבלתי פידבקים חיוביים, הבנתי שיש לי את זה".
המחמאות שהחל לקבל היו דבר חריג וחדש בחייו. בר סבל כילד וכנער מלקויות למידה קשות ומדיסגרפיה, הפרעה המתבטאת בכתיבה לקויה. האבחון שלו הגיע מאוחר, מאוחר מדי, רק בסוף התיכון. "כל התיכון חייתי בתחושת חוסר מסוגלות", הוא נזכר, "הייתי מקבל ציונים קיצוניים במבחנים, 8 מתוך 100, למשל. בגלל הדיסגרפיה כל מה שקשור לפן היצירתי בכלל לא היה בתמונה עד שהבנתי שאני יצירתי דרך האוכל".
"אני מכין רק מה שאני אוכל ומוכן לאכול", מסביר בר כיצד הוא בוחר את המאכלים המוצגים בעמוד האינסטגרם שלו, "החשקים שלי מושפעים בעיקר ממצב הרוח. אני לא עושה סקיצות לפני שאני מבשל או מצלחת, אלא בעיקר חושב על המנה בראש. המחשבה היא תמיד על איך אני יכול לעשות את זה יפה ומגרה יותר".
איך עובד באמת עניין הצִלחות?
"כשאת מכינה סלט אפשר לשים הכל בקערה ולערבב, ואפשר גם אחרת. אפשר לצלחת מנות של דגים נאים שייראו כמו תאונה או כמו משהו שנפל מהצלחת, ואפשר גם אחרת. היום אני עורם את הדג בצלחת, מזליף את הרוטב מסביב ואת כל התוספות ואז הסועד שולט במינונים, הוא שולט בכמה רוטב לשים, ואז זה כבר לא רק ויזואלי. אני אוהב להכין סירים, את זה קיבלתי מהצד המרוקאי שלי, אני חצי רומני וחצי מרוקאי. אני אוהב להכין, למשל, קציצות דגים. פעם כשהייתי מסיים את הבישול הייתי שם כוסברה ומכבה את הלהבה ואז הייתי רואה שהכוסברה נמסה לתוך עצמה. היום אני נותן לסיר להתקרר ורק אז אני עורם בצד אחד זר כוסברה ענקי. אני חושב שזה נכון יותר גם בהגשה, לא רק ויזואלית, כי אתה שולט בכמה כוסברה לשים. חשוב להבין שגם מסיר של סבתא אפשר להכין תמונה מושלמת לאינסטגרם שתגרוף אלפי לייקים".
בר נולד וגדל בכרמיאל. בגיל 19 הוא הגיע לקיבוץ שדות ים בעקבות אשתו, והתאהב בחיים בקיבוץ. היום הם מגדלים שם שלושה ילדים. אחרי הצבא הוא למד משפטים וכיהן כדירקטור מטעם שדות ים בחברה ציבורית בשליטת הקיבוץ. במקביל עבד במשרד עורכי דין בתל-אביב ושימש כיועץ משפטי של הקיבוץ. היום הוא משמש כדירקטור בתאגידים כמו משקי הקיבוצים ועוד חברה מתחום המזון, ובמקביל הוא גם יו"ר של שני קיבוצים – קיבוץ מעברות בשרון וקיבוץ גבים בעוטף עזה.
עד לפני שנתיים הוא כיהן גם כיו"ר קיבוץ שדות ים, והוביל יחד עם הקיבוץ הליך של שינוי אורחות חיים – הגדרה עדכנית למה שהכרנו פעם כהפרטה. "בקיבוץ פגשתי צורת חיים שלא הכרתי, חיי קהילה תוססים, ערבות הדדית. אבל גם הבנתי שיש שם דברים פחות טובים וצריך לעשות שינוי. ככה נכנסנו לתהליך משותף משמעותי עם הציבור".
איך התמודדת עם 7 באוקטובר בתור יו"ר קיבוץ בעוטף?
"גבים זה קיבוץ קטן עם אנשים מדהימים. קיבלו אותי יפה ונתנו לי הזדמנות. זה קיבוץ עם עוצמות ברמה הקהילתית, ובטח אחרי 7 באוקטובר. באותה שבת התעוררתי בבוקר עם כולם ישר לתמונות של הטנדרים בשדרות. לקיבוץ גבים היו שני ניסיונות חדירה שכיתת הכוננות הצליחה להדוף. המחבלים עברו הלאה. שני אנשים מהקיבוץ נרצחו – אחד בנובה והשני ברכיבת אופניים ליד הקיבוץ. ניסו לחדור אליהם הביתה וירו עליהם פצמ"רים בכל הגזרה, תחושת חוסר האונים לא פסחה עליהם. יום אחרי הטבח הם התפנו לקיבוץ מזרע. הם הקימו שם קיבוץ יש מאין, כמו חומה ומגדל. בהתחלה הרגשתי לא בנוח, הייתי בתחושה שאין לי את הזכות לעמוד מולם כי אני לא יכול באמת להבין מה קרה שם. זאת מועצה קטנה, כולם מכירים את כולם, הילדים שם לומדים עם ילדים מכפר עזה. ייקחו שנים לעבד את כל מה שקרה פה. קהילות שלמות נמחקו והתפרקו".
איך מתאוששים מזה?
"בסוף, החיים חזקים יותר מהכל. התושבים חזרו לפני כמה חודשים הביתה, הקהילה מתפקדת והקיבוץ מתפתח. מדברים על צמיחה דמוגרפית ועל אנשים שיבואו לגור בעוטף. אבל יש עדיין כאלה שלא מבינים עד הסוף מה קרה שם. הם קמו בבוקר לטבח ואחר כך פונו מביתם, זה משפיע על משפחות. אנחנו מדינה של פוסט-טראומה, ואירועי 7 באוקטובר הכניסו את כולם לסקאלה. אבל אם יש עם שיודע להתמודד עם הטירוף הזה, זה אנחנו".
איך מתפעלים אינסטגרם אוכל בתקופה כזאת?
"אחרי 7 באוקטובר האינסטגרם שלי הפך להיות פוליטי, היו שם המון גיוסי תרומות ודגלי ישראל. האינסטגרם הוא דרך טיפול עבורי. אחר כך הייתה לי כמיהה לאוכל של בית, ראיתי שאצלי הילדים בבית צריכים אוכל. גם האבהות שלי מתבטאת באוכל. הייתי עסוק בעבודה וראיתי שהדרך שלי לגעת בילדים זה דרך האוכל. גרמתי להרבה אנשים שלא היו מסוגלים להיכנס למטבח לחזור לבסיס, להיכנס למטבח ולהכין אוכל לילדים".
יוצא לך לבשל ארוחות בבתים של אנשים?
"אוכל בעיניי זה דבר אינטימי. אני מקבל הרבה הצעות להכין ארוחות ולעשות סדנאות, אבל אני מסרב לכולן. אני לא מתפרנס מהאינסטגרם, העיסוק העיקרי שלי הוא העבודה עם הקיבוצים. אני משתדל לשמור על האינסטגרם במקום לא מחייב ולא לוחץ מדי. לא האמנתי שאגיע ל-200 אלף עוקבים ועוד 36 אלף בטיקטוק. כמות הלייקים והשיתופים משוגעת. אני בקושי עושה שיתופי פעולה בעמוד שלי. אני מגיע לזה ממקום אחר".
אז אתה לא מתפרנס מזה, אבל כן מחזיק סוכן. זה לא משהו מקובל בעולם הבלוגרים.
"בשנה האחרונה התחלתי לעשות מעט תוכן מסחרי, ממש דברים בודדים שאני מרגיש בנוח איתם. אני עושה מה שבא לי גם ברמת הקריאייטיב. עכשיו אני לפני פרויקט ראשון שבו בניתי תפריט לאולם הופעות של 6,000 איש. הרכבתי חמש מנות פשוטות, היה לי חשוב לשים דגש על התמחור של המנות כי אנשים במדינה שלנו מתקשים עם יוקר המחיה. זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת. אני לא מקנא באף עצמאי במדינת ישראל בתקופה הזאת, וזה כולל גם מסעדנים".
איזה טיפ יש לך לאנשים שרוצים להיות בלוגרים של אוכל באינסטגרם?
"כל יום אני מקבל פניות מאנשים שרוצים להתחיל לבשל ולצלם והם שואלים שאלות, החל מאיזה ציוד צריך בשביל זה ועד לאיך מגיעים ל-10,000 עוקבים תוך שנה. אבל מה שלא מבינים זה שבשביל להיות בלוגר צריך נבדלות, אתה צריך להיות אחר. רק לפני שנה עברתי לרילס כי עד אז אהבתי מאוד סטילס. כשאפשר היה לשלב את המוזיקה ביצירה זה פתח אותי לעולם אחר. אם הייתי צריך לתת טיפ אחד, הוא תהיה אמיתי, תהיה נאמן לעצמך, תיהנה מהדרך ותעשה את מה שאתה אוהב. כל אחד צריך להתפרנס ולדאוג לתא המשפחתי שלו, כי אחרת אף אחד לא ידאג לו. בסוף, הגולשים יודעים לזהות מה אמיתי ומה לא, מתי שיתוף פעולה איבד מהטעם הטוב ומתי לא.
"אני מרגיש לאחרונה שהאינסטגרם הולך למקום אחר. אנשים מחפשים יותר את החשיפה של מי שמאחורי העמוד, כמו ב'מחוברים'. זה מצחיק כי כל העניין הוא שזו מדיה חשופה, אבל לי באופן אישי קשה להצטלם. הקהל היום רוצה שתביא את האישיות שלך לידי ביטוי. אני עושה את זה בדרך שלי. אין עליי את הלחץ שיש על בלוגרים אחרים כי יש לי פרנסה ממקום אחר. בלוגרים שהאינסטגרם הוא מקור הכנסתם, זה מלחיץ".
למה מלחיץ?
"כי כל מי שרוצה לעשות איתך שיתוף פעולה בוחן אותך לפי הלייקים והחשיפות שיש לפוסטים שלך. יש בלוגרים שמשקיעים בזה הרבה בכל יום. אני משקיע בזה בסופי שבוע. ברור לי שיש אנשים הרבה יותר כישרוניים ממני, כאלה שעורכים טוב יותר ממני וגם כאלה שמבשלים טוב יותר ממני, אבל אני הצלחתי לייצר שפה. אני מבשל עם חומרי גלם פשוטים וזה לא יוצר אצל אנשים רתיעה. מתוך כמעט 4,000 פוסטים בעמוד שלי, יש 21 ממומנים. זה אחלה, אבל יש לי ילדים ועד לפני שנתיים כל המשכורת שלי הלכה לקיבוץ. זה לא שאני לא צריך כסף, אבל לא ארגיש בנוח להעלות פוסט עם פסטה ברילה ואחרי שבוע עם פסטה דה צ'קו".
בבית שגדלת בו עשו עניין מאוכל?
"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 15. אמא יצאה מהבית ואני נשארתי עם אח שלי, אלון בר, יש לו שני בתי קפה בתל-אביב וגם חשבון אינסטגרם של אוכל עם 23 אלף עוקבים. הוא לדעתי הבלוגר הכי טוב בארץ. תמיד בבית הכל סבב אצלנו סביב אוכל וטיולים. אמא שלי דאגה שיהיה לנו אוכל בבית גם אחרי הגירושים, והיא או הסבתא המרוקאית היו באות לבית של אבא ומבשלות לנו. לא היה חסר אוכל, אבל כן היה חסר לי התא המשפחתי שהתפרק. אבא שלי הוא לא איש של מטבח, ואחרי הפרידה שלהם הרגשתי שכבתה האש בבית. למנה שמחממים במיקרו חסר חום, זה יוצא חצי קפוא וחצי רותח. היה חשוב לי להכניס בבית חיים, חום ואהבה, ככה התחלתי לבשל".
אתה מעלה גם מנות לא יפות?
"יש הרבה מנות שאני מצלם ולא מעלה. לפעמים גם אם התמונה פגז אבל המנה לא יצאה טעימה, אז לא יעניין אותי להעלות. אני כן אעלה מנה טעימה אבל לא יפה ואכתוב שהצלחות לא יצא לי טוב הפעם".
ואיך היחסים עם בלוגרים אחרים? מצד אחד רואים הרבה פרגון, אבל מצד שני ידוע שיש גם הרבה תככים.
"יש קנאת סופרים ויש גם פרגון. אני פחות בסצנה. יש לפעמים מריבות על מנות שחושבים שהעתיקו אחד מהשני. אני לא מבין את זה, אני לא המצאתי את האוכל ואני לא מתיימר להיות מפתח מתכונים, אבל אני כן רואה לפעמים שמעתיקים ממני את הכלים או את הסידור בצלחת. לפעמים זה מעצבן. אני כל הזמן מייצר נבדלות, אז אני מרגיש אם מישהו גונב לי, אבל אני ממשיך ועובר את זה. אני עושה דברים בדרך שלי. אני מסרב להרבה הצעות וכל עוד יהיו דברים שטבעיים לי וארגיש איתם בנוח, אז אקח. בכל מקרה, אצלי לעולם לא תראי רטבים מוכנים באוכל של הילדים שלי או נקניקיות, מהסיבה הפשוטה שאני לא נותן את זה לילדים שלי, אז לא משנה מה יציעו, זה לא יעזור. החלום שלי זה ליהנות מהדרך".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.01.25
