15 שנה עברו מהזכייה המיתולוגית של סמדר ווקנין מאופקים, הלוא היא סמדי בומבה, בתואר חביבת הקהל בעונה הראשונה של 'מאסטר שף'. בן לילה היא הפכה למאמא של המדינה, אבל בזמן שעבר מאז היא לא בדיוק ליקקה סירופ סוכר. "לפני חמש שנים התפרצה אצלי מחלת הפיברומיאלגיה והתחילו כאבי תופת, כנראה כתוצאה מכל הסטרס", היא מספרת. "טיפלתי באמא שלי שחלתה באלצהיימר, ואחרי שהיא נפטרה פרצה הקורונה וסגרו לי את השאלטר בעבודה. הייתי אז 'שף אטרקציה', הסתובבתי בין תחנות ההסעדה של חבָרות והשתתפתי בימי כיף עם הקוסקוס שלי. אחרי זה הגיעה המלחמה, ואז גם החרדה. היום כבר למדתי לחיות לצד המחלה, לא בתוכה. כשאני בעשייה אני קצת פחות כאובה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
עוד חרדות הגיעו אחרי שהבן האמצעי שלה, אביב (33), אח לנוי ולשיר, ניצל מהטבח של 7 באוקטובר. "אביב היה הלולן של כפר עזה והתגורר בבית הראשון בשכונת הצעירים, מרחק 300 מטר מהגדר. בשבת ההיא, ברבע לשש, הוא התעורר והחליט לקפוץ ללול, לראות מה שלום התאילנדים שעובדים שם. כשנכנס למקלחת הוא שמע צעקות 'אללה אכבר', וכשהסתכל מהחלון החוצה ראה 40 ערבים חותכים את הגדרות. אביב טוען שזה לא היה מזל וגם לא גורל, אלא אינסטינקט. הוא יצא מהמקלחת בתחתונים, רץ לבית של שכנתו, הוואמה, והם עלו לאוטו שלו וברחו".
ואיפה את היית?
"בהפלגה בין איים עם ניסים, בעלי. לא הייתה לנו קליטה בסלולרי. רק אחר הצהריים גיליתי שמשפחת ווקנין פתחה קבוצת ווטסאפ והופתעתי לגלות שאחרי שעה הוציאו אותנו מהקבוצה, כדי שלא נדאג. אמרתי לניסים, 'תראה איזו משפחה יש לך, למה מחקו אותנו?' לא קלטנו מה קרה עד שרב-החובל כינס את כל הישראלים שבאונייה, נתן לנו מידע והבטיח לתגבר את השמירה עלינו. בטלפון נוי אמרה לי, 'אמא, את תחזרי לארץ אחרת', ולא הבנתי על מה היא מדברת. גם כשחזרנו ארצה, ביום שלישי, עוד לא קלטתי שאביב שלי ניצל מרצח או מחטיפה.
"אביב אמר לי, 'אמא, תראי איזה מזל יש לך, בנסיבות אחרות הייתי בעזה או שהיית יושבת עליי שבעה'. צעקתי עליו, 'אביב! זאת הפעם הראשונה והאחרונה שאתה אומר לי את זה', ומאז אני בסרטים. הלכתי לראות את הבית שהיה לו בכפר עזה. הם פוצצו לו את הבית וזרקו רימונים כי היו בטוחים שהוא בממ"ד. לא יכולתי שלא לדמיין אותו שם. נורא".
למרות זאת, וכמו בעבר, היא עדיין מסרבת לזלוג לפוליטיקה. הולכת בין הטיפות עם "חמאס מתלבש על השנאה שאנחנו יצרנו בעצמנו נגד עצמנו", וטוענת שאסור לאבד תקווה.
לפחות במקרה הפרטי שלהם, אפשר לראות גם אופטימיות. "אביב והוואמה, חברתו הטובה, עברו לתל-אביב ואחרי חצי שנה אביב החליט לחזור לכפר עזה עם עוד ארבעה ניצולים. לפני שמונה חודשים הוא התקשר להוואמה והודיע לה שהביאו מכונות כביסה. היא אמרה לו, 'אני לא בקיבוץ, תדאג שישאירו את המכונה אצל סתיו, השכנה שלי'. אז אביב הלך לבית של סתיו, היא פתחה את הדלת והמלך שלי סיפר לי, 'אמא, איך שראיתי אותה אמרתי, זאת תהיה אשתי'. בעוד חודשיים החתונה!"
מזל טוב.
"זיווג משמיים. כבר דאגתי שאביב התרגל לחיי הרווקות, ואחרי 7 באוקטובר חששתי שהטראומה תקשה עליו לפתח קשר, אבל כיוון מי שכיוון, וטוב שכך. אני מקבלת כלה מרוקאית שכל אמא מרוקאית חולמת עליה".
כאם החתן, ווקנין נראית מצוין. אחרי שבעבר שיתפה בקיצור הקיבה שעשתה ובניתוח העפעפיים, לאחרונה התוודעה גם לנפלאות הבוטוקס, "אבל לא בהגזמה, אני נראית לך שונה?"
רזית!
"ועוד איך. אחרי כל לידה שקלתי 104 ק"ג. נבהלתי מאיך שנראיתי, אבל רק עכשיו היה לי זמן לעצמי".
לנו זה נראה שמאז שווקנין פרצה לתודעה היא נמצאת בכל מקום, כולל גיחה ל'משחקי השף', השתתפות בעונת הכוכבים של 'מאסטר שף', ומיום ראשון גם בספיישל פסח של 'בואו לאכול איתי' בכאן 11. ובכל זאת, היא מרגישה שזה לא מספיק. "קיבלתי 15 דקות של תהילה ולא ידעתי לנצל אותן", היא אומרת בלי קיטורים או התבכיינות. "לא היה לי סוכן, מישהו שיחליט בשבילי מה שווה ולא שווה לי לעשות, ולקח לי זמן להבין עד כמה ניצלו אותי. מי? המיליונרים שהזמינו אותי לבשל לאורחים שלהם מסביב לבריכה. כשהציעו לי 80 שקל למנה שמחתי, בשבילי זה היה המון, ואחרי זה גיליתי שלבשלן פחות מפורסם ממני שילמו 500 שקל לראש. גם כשהצטלמתי לפרסומת קיבלתי את מה שקיבלתי, שמחתי וקניתי לי מכונית - אני כבר לא רוכבת ברחובות באר-שבע על גמל - ורק אחר כך גיליתי שאחרים עשו ממנה מיליונים".
גילית ושתקת?
"כן, מפני שהבאתי את זה על עצמי ברצון העז להישאר במודעות. הסתנוורתי. בפורים ילדות התחפשו לסמדי בומבה עם הסרט והסינר, ולא ידעתי לתרגם את ההצלחה לכסף, כמו המרצ'נדייז של 'יובל המבולבל'. זה משהו שפוספס. את הולכת ברחוב וכולם אוהבים אותך ומצטלמים איתך, אבל את לא מצליחה למנף את ההצלחה, גם מפני שהתעשייה מלאה ביוצאי תוכניות ריאליטי וגם מפני שיצאתי מתוכנית אוכל. נראה לי שאם הייתי בתוכנית כמו 'האח הגדול' או 'המירוץ למיליון' היה לי מקום יותר יציב על המפה".
"קיבלתי 15 דקות של תהילה ולא ידעתי לנצל אותן. לא ידעתי לתרגם את ההצלחה לכסף וניצלו אותי. כשהצטלמתי לפרסומת קיבלתי את מה שקיבלתי, שמחתי וקניתי לי מכונית. אני כבר לא רוכבת ברחובות באר־שבע על גמל. אחר כך גיליתי שאחרים עשו ממנה מיליונים"
את מתחרטת על הפריצה דרך המטבח?
"מה פתאום. הבישול היה הדרך שלי לפרוץ בלי שום עזרה. אמא שלי, שחיה מהיד לפה ואף פעם לא התלוננה, לימדה אותי שמכל דבר אפשר להכין אוכל. נגיד, לא היה לה בשר טחון כי הוא היה מאוד יקר, אז היא לקחה גרונות של הודו, טחנה וטיגנה לנו קציצות. מעדן. בוקר אחד הדלקתי טלוויזיה וראיתי הודעה, 'אם יש לך אוכל טעים שהשכנים והחברים אוהבים'. חמש דקות אחרי ששלחתי את הפרטים שלי צילצלה אליי המלהקת של 'מאסטר שף' והזמינה אותי לאודישן. כמה התרגשתי. בתקופה ההיא, האוכל הביתי היה בתחתית של התחתית, במסעדות הגישו צלחת מרובעת של מטר על מטר עם זית באמצע ועלה".
מה עשית?
"הגעתי לתל-אביב, ראיתי תור ארוך של בשלנים, שכל אחד מהם הגיע עם צידניות שמהן הוציאו צלחות מפוארות. אני באתי עם הצלחות הכי פשוטות. כשקראו בשם שלי סידרתי את הצלחות יפה-יפה, פתחתי את הדלת ואמרתי לבחור, 'תקשיב רגע, כפרה עליך, אני באתי מהאקונומיקה במטבח, זה מה שאני יודעת לעשות'. הוא צחק. פתאום שמעתי אותו אומר באוזנייה, 'עזוב אוכל, יש לנו דמות'. 50 בשלנים הלכו הביתה, אמרו להם, 'תשובות בעוד חודש', והבחור לחש לי באוזן, 'העורך רוצה לראות אותך'. עליתי לקומה השלישית, הגעתי לאבי יפה, והתחלנו לדבר. הוא שאל אותי מה זה בומבה וסיפרתי לו שפעם עשיתי הצגות ילדים והייתי מאוד שמנה, אז הם קראו לי בומבה. דיברתי מהלב. הוא הוציא דף ואמר, 'בדרך כלל אנחנו לא עושים את זה, אני מחתים אותך על חוזה'".
"היו לי רגשי נחיתות איומים. ביטחון עצמי לא קונים במכולת, והתרגלתי להוריד לעצמי. גם מיכל אנסקי הורידה לי, היא לא ידעה איך לאכול אותי וירדה עליי עם הכורכום והשמן. כשהביטחון שלי התחזק עניתי לה, 'היה לך טעים? השמן מתאדה'"
עד לאודישן ההיסטורי חייה היו אפרוריים למדי. "כל חיי עבדתי. התחלתי עם חוג דרמה בגני ילדים, אחר כך ניהלתי מרכז יום לקשיש באופקים, ואחרי שמונה שנים הציעו לי לעבור לדיור מוגן בבאר-שבע ולעבוד כאם בית. סיפרתי לבלה, אחת הדיירות, שאולי אבשל בטלוויזיה והיא אמרה, 'אצלנו ברוסיה, מי שמבשל צריך סינר יפה ופרח יפה', ותפרה לי פרח וסינר אדומים. באתי איתם לאודישן ואבי אמר לי, 'כמה את יפה, אבל אם תתקבלי את לא מביאה את הפרח'. אולי הוא חשב שזה ילדותי. שבוע אחרי זה בלה שאלה, 'איזה צבע שמלה שלך?' וכשאמרתי ירוק, היא תפרה לי סינר ופרח ירוקים. כשבישרתי לבלה שעברתי, היא שאלה, 'נו, איזה צבע לובשת מחר?' ככה, משבוע לשבוע, הפרח תפס את המדינה.
"עד היום אני לא יודעת איך הגעתי לגמר. ביטחון עצמי לא קונים במכולת והתרגלתי להוריד לעצמי. גם מיכל אנסקי הורידה לי, היא לא ידעה איך לאכול אותי וירדה עליי עם הכורכום והשמן. כשהביטחון שלי התחזק עניתי לה, 'היה לך טעים? השמן מתאדה'. חיים כהן היה המרגיע הלאומי שלי".
גם היום ווקנין עדיין נושאת בגאון את הכינוי 'בומבה', "מפני שזה חלק מהמותג". לעומת זאת, את פרח הבד המוגזם בשיער אין לכם מה לחפש. "בגיל 61, כשאני אמא לשלושה וסבתא לשניים, אני רוצה להראות שיש בי עוד צדדים. אחותי הזהירה אותי, 'ברגע שתורידי את הפרח הכל ייגמר', וזה מה שקרה. הגעתי לתוכנית שמאוד רצתה אותי והעורך אמר לי, 'סמדי, יכול להיות שאת מקסימה, אבל אני לא יכול לקחת אותך בלי הפרח'. על המקום קיבלתי חום. הוא ראה רק את הקישוט החיצוני, הוא לא ראה את סמדי ואת מה שבתוכי. אמרתי לו, 'תודה, אבל אני לא מעוניינת' ויצאתי משם בראש מורם. אני בטוחה שהשיא שלי עוד לפניי. חכי ותראי".
מה יהיה השיא שלך?
"לבשל אוכל מרוקאי בבתים פרטיים או בחברת הייטק, ולהגיש את הארוחה המלכותית במופע סטנד-אפ שבו אספר על החיים שלי, שבמציאות רחוקים מלהיות מצחיקים. יש לי סיפורים מהממים, ואני מתה שמישהו יעלה אותי לבמה. הסיפור שלי ייתן השראה להמון נשים שנשארות בבית בגלל שהן פוחדות מהמילה קריירה. זה החלום שלי ואני מאמינה שאגשים אותו. איך אומר צדי צרפתי? כבר הרבה שנים אני 'ליד'. עכשיו הזמן שלי לצאת".
ב'בואו לאכול איתי' היא תארח בביתה לארוחת חג כשרה ופרועה אנשי קולינריה, ובהם הסופר ומבקר המסעדות ניסן שור ("יש לו ילד בלי חתונה, חשבתי שזה קצת מוזר") ויוצר התוכן גל זהבי. "כמעט התעלפתי כשהוא נכנס אצלי בדלת. הוא כוכב! יש לו איזה חצי מיליון עוקבים ולי יש רק 25 אלף. הלוואי שאהיה כמוהו". ווקנין, כרגיל, תהיה שם על תקן המאמא החמה והחייכנית, אבל האורחים שלה יתהו כמה מכל זה אמיתי - שאלה לגיטימית כלפי מי שחלמה להיות המיני-מי של ציפי שביט.
"בבית הספר הייתי מלכת הכיתה, לא בגלל שהייתי הבלונדינית עם העיניים הכחולות, אלא בגלל שגרמתי לכולם להיקרע מצחוק. ברוב תמימותי פינטזתי על להקה צבאית, אבל לפני 40 שנה לא היו בלהקות הצבאיות חיילים מאופקים, דימונה או שדרות. כולם היו מתל-אביב או מחיפה. היום אני מדברת על זה בגאווה כדי לעודד את אלה שגרים בפריפריה, אבל בזמן אמת היו לי רגשי נחיתות איומים. מאז, תודה לאל, הפריפריה התהפכה ומוציאה את התלמידים הכי מבריקים, לא בגלל שהם יותר חכמים, אלא בגלל שהחיים הפכו אותם ליותר מפולפלים".
ניסית להגשים את חלום הבמה?
"הצחקת. אמא הביאה שישה ילדים והחיים שלה היו קשים. אבא לא התעניין בנו, לא הרגשנו בנוכחותו בבית, ואמא, שהיא אחת למיליון, גידלה אותנו בעשר אצבעות ודאגה לתת לנו אוכל טוב, אבל מעבר לזה לא היה שום דבר. באופקים לא היה תיאטרון, וגם לא חוג דרמה שיכול לפתח כישרון. לפני חצי שנה הייתי ממש קרובה למימוש החלום הגדול. אבי יפה, שהוא גם שחקן, לקח אותי לציפי מייזלר, שהיא המפיקה של ציפי שביט, אלילת ילדותי. התחלנו לחשוב איך ומה, אבי כתב לי את הפאנצ'ים ואמרתי לעצמי, 'זה סוף-סוף קורה', אבל לפני ארבעה חודשים בנו של אבי, נועם, נהרג בתאונת דרכים וזה נעצר".
אז מה את עושה עכשיו?
"מאז 7 באוקטובר אין עבודה, אבל ברוך השם, אנחנו לא רעבים ללחם. אני תמיד אומרת, יש לי כסף כדי לעשות שבת עם הילדים, לקנות מתנה לנכדים, לעשות ציפורניים, לצבוע שורש, לנסוע ברכבת לתל-אביב - מי צריך יותר מזה?"
