פיטר רוט: "כשאתה צעיר אתה לא רואה למרחקים ארוכים. הייתי בן 17 כשהכרתי את שחר ויהלי, ולא חשבתי בכלל קדימה. חשבתי איך אני עובר את הצבא, איך אני מכיר בנות מתל-אביב ולא רק מחולון, כל מיני דברים כאלה. אז מחשבות על 30 שנה קדימה?"
שחר אבן צור: "זאת לא מחשבה שעלתה, לא חשבנו על זה בצורה הזו. אני תמיד האמנתי בקאסט הזה, אנחנו חובקים פה סיפור שהוא סיפור חיים. אבא שלי ואבא של פיטר ניגנו יחד 15 שנה לפני שנולדנו. יהלי ואני ביחד מכיתה ב', מגיל שבע וחצי עד היום".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"פצעים ונשיקות" חוגג 30 שנה. אתם צובטים את עצמכם? תוהים איך שיר שכתבתם בגיל 17 שורד את מבחן הזמן?
רוט: "זה קורה לי המון, במיוחד כשאני רואה בקהל ילדות בגיל של הבת שלי. אבל בכלל, הרבה פעמים אני מסתכל על החברים ואני אסיר תודה שזה מה שאני עושה לפרנסתי – מנגן עם החברים שלי שירים שניגנו אותם לפני 30 שנה. בפרספקטיבה של שנים, זה כן משהו שעולה כל הזמן, העניין של איזה בר-מזל אני. זה מחזיר אותי לתקופה שהייתי בן 15 שלומד גיטרה וחולם להופיע ולהיות בלהקה".
ספי אפרתי: "זה המקצוע הטוב בעולם. לקח לי שנים להגיע למסקנה הזו, כי זה נראה כמו משהו שאף פעם לא מפרנס. גדלתי במשפחה שאצלה מוזיקאי זה לא מקצוע, והיום אני מביט על החברים ומודה על ההזדמנות שנפלה בחלקי להיות חלק מהדבר הזה. כל הזמן הלכתי לעבוד בעבודות אחרות, כדי שיהיה לי מקצוע אמיתי, ומה שהיה הכי יציב לאורך כל השנים זו המוזיקה".
יהלי סובול: "במוניקה יש לנו איזו אהבה לרוח שטות, לדביליות המסוימת של הרוקנרול, שיש בה משהו מאוד עמוק. אני חושב שהקהל שלנו מרגיש שאנחנו קצת דבילים ואוהב את זה. מצד אחד, השירים כתובים מתוך מקום של לרצות להגיד משהו אמיתי; מצד שני, בהופעה יש המון פאן. אנחנו גם נהנים להופיע, וגם נהנים לשחק ולהשתעשע. אני חושב ששעשוע זה חלק חשוב במה שאנחנו עושים בלהקה. אני חושב גם שבגלל זה הילדים באים, כי הם לא מרגישים עכשיו שאנחנו אומרים להם 'אנחנו הכוהנים שיספרו לכם את הדברים'".
הם לא מרגישים שהם עומדים מול להקה של בני 50?
סובול: "ואם כן, אלה בני 50 קצת דבילים, אז זה בסדר".
אפרתי: "יכול להיות שאנחנו מעצבים מחדש את הגיל הזה".
יש בקהל ילדים בגיל של המתבגרים שלכם.
רוט: "אני שמח מזה. כשהיינו צעירים התבאסנו שהילדים האלה באים להופעות, רצינו שיבוא קהל קצת יותר בוגר, שמבין את הטקסטים".
רוט: "כשהיינו צעירים התבאסנו שהילדים האלה באים להופעות. רצינו שיבוא קהל יותר בוגר, שמבין את הטקסטים. היום אני שמח מזה, למרות שעדיין צובט את עצמי כשאני רואה בקהל ילדות בגיל של הבת שלי"
אבן צור: "הטקסטים בהתחלה היו בוגרים לגילנו, יהלי הקדים את זמנו בטקסטים. בזכות זה אנחנו שורדים עד היום. הטקסטים האלה זה כאילו זכית בפיס ומחלקים לך את הפרס ל-30 שנה".
סובול: "אני חייב להגיד מילה גם על הקהל המבוגר, שלא פחות מרגש לראות אותו בהופעות. אני יודע מה זה כשאני רואה אמן שאהבתי בגיל 20, לעמוד בהופעה שלו ולשיר את השירים. כשמוריסי היה באמפי שוני עכשיו, באתי לראות אותו עם הבת שלי. היא חוותה את מוריסי בפעם הראשונה ואני חזרתי לגיל 16. נורא כיף לראות את זה בהופעות שלנו" (ההופעות הבאות - ב-10.5 באמפי קיסריה, ב-5.6 במיני ישראל וב-27.6 בבארבי).
אבן צור: "הפלא הגדול זה שבאמת יש את כולם. יש המון אנשים בגיל שלנו, רק מאחור".
סובול: "בתחילת הדרך, הדבר האחרון שעניין אותנו זה מה התפקיד של המוזיקה בעולם. תפקידה של המוזיקה היה להביא לנו את מה שהעולם יכול להציע לנו. אתה רוצה לנגן ולקבל מזה כל מה שאתה יכול. עם הזמן אתה מבין שאתה ממלא איזשהו תפקיד, וזו תחושה טובה, כי הנרקיסיזם של להיות כוכב לא באמת עושה אותך שמח בשום צורה ואופן לאורך זמן. מהר מאוד אתה מגלה שזה לא מחזיק, וכשאתה מגלה שאתה יכול לעזור לאנשים עם המוזיקה זה נותן תחושה טובה, זה ממלא".
מה התפקיד של המוזיקה בעת הזו?
אבן צור: "מוזיקה היא נחמה לנפש, במיוחד בתקופה כזו, שיש בה כל כך הרבה צער וסבל".
אפרתי: "אני לא הייתי שורד את התקופה בלי מוזיקה. אחת הפריבילגיות של לעסוק במוזיקה בישראל היא להיות אחד מהאנשים שמטפלים ברגש הקולקטיבי".
היגון שהכה במדינה בא לידי ביטוי בהופעות? בקהל?
אפרתי: "הפוך. המוזיקה מאפשרת לך לתת גז על הרגע ולדמוע, להוציא את זה, או שהיא מאפשרת לך לחשוב על דברים אחרים. יותר מחצי מהאנשים הלכו בתקופה הנוראית הזאת לתפילות ולדת, אבל כל מי שלא – הלך לשירים. עומר ונקרט החזיק את עצמו בשבי עם שיר של ישראל ברייט, שגיא דקל חן צילם את עצמו שר מיד אחרי שהשתחרר".
אבן צור: "יש הופעות שאתה פתאום אומר, 'איך ייתכן שכולם שמחים עכשיו ביחד? הרי בחוץ הכל טרללת'. ואז אתה מבין שיש קצב חיים שהוא דבר בלתי נשלט, רצון של כל יצור חי לחיות. לכן, המוזיקה נותנת לך יד, מאפשרת לך להמשיך גם ברגעים הכי קשים. היה סיפור שריסק אותנו, על שחר שילוני, חייל שנפצע בטנק בעזה. הוא שכב בחוץ, והמ"פ שלו אמר לו לשיר משהו כדי שלא יאבד את ההכרה. הוא הסתכל על השמיים, התחיל לרדת גשם והוא שר את 'גשם חזק' בקשר, הטנק השני שר איתו בקשר, כולם שרים ביחד בטירוף, כולל הפרמדיקית שרצה אליו. זו סיטואציה פשוט פסיכית, אנשים שרים את 'גשם חזק' באמצע עזה, כשיש פצוע. הלכנו לבקר אותו אחר כך, בחור נפלא. זאת דוגמה לכוח של המוזיקה, רק המציאות שלנו יכולה להמציא את הדבר הפסיכי הזה".
אבן צור: "אין יותר רוקנרול מזה ששרדנו, ויש מחיר ללשרוד. אתה חייב לשנות את עצמך, אתה לא יכול לשתות כל לילה. קראי לזה בורגנות, אבל כדי לשרוד אתה חייב לטפל בעצמך, וכדי לטפל בעצמך אתה חייב להקיף אותך בתנאים טובים. כדי לרוץ את המרתון שאנחנו רצים אתה חייב להסתכל כל הזמן פנימה ולצדדים ולראות שכולם בסדר, כל השאר זה ג'אנק פוד. אנשים שבאמת שרדו אלה אנשים שעשו מהפך גם ברמת ההסתכלות שלהם על החיים, וגם ברמת ההסתכלות שלהם על בריאות".
סובול: "ראיתי היום כותרת שמילאה אותי בשמחה ובחדווה. ראיתי את גרייס סליק, הסולנית של ג'פרסון איירפליין בת ה-85, שאמרה 'לאורך שנות ה-80 הייתי פיכחת, זו הייתה טעות’".
אבן צור: "אני לא שותה, הפסקתי הכל. הייתי חבית, שתיתי המון. אפשר להגיד שהייתה לי בעיית שתייה. אבל עשיתי קאט, הכרתי את שלי אשתי, והתחלתי לשים ברקס".
סובול: "המוטו שלי זה הכל במתינות, כולל המתינות. גם במתינות לא צריך להיות קיצוני".
אבן צור: "אני שיניתי את החיים לגמרי. לפני 13 שנים עזבתי את תל-אביב, להרצליה. הקפה שלי בבוקר זה עם מנכ"לים, אף אחד לא עובד על תקליט באזור שלי, שזה נפלא, אף אחד לא כתב שיר אתמול או יכתוב שיר מחר. זה מפרה אותי, נותן לי שקט תעשייתי. בתל-אביב כולם מוציאים סינגל וכותבים תסריט, וכשיצאתי מהעיר פתאום הרגשתי 'וואו, כמה אוויר'. אתה מגלה שהצד הטוב ביותר שלך יכול פתאום לצאת, פתאום משהו השתחרר".
בורגנות.
"אין לי את הפריבילגיה להיות בורגני, כי אני לא מספיק עשיר בשביל להיות בורגני, אבל כן לקחתי בחשבון שכדי לשרוד צריך לשנות את אורח החיים".
אז אין קוק בצהריים?
"אין קוק בכלל, לא רק בצהריים".
סובול: "נורא חשוב לא להיכנע לרודנות של הפוליטיקה על החיים שלנו. לא כל אמנות תפקידה להיות פוליטית או א-פוליטית. יש התנגשות לפעמים בין אמנות לבין כל מיני דברים בחיים, בהם הפוליטיקה. בסופו של דבר, אמן צריך לבטא את החוויה שלו, את נקודת המבט שלו. לפעמים יש משהו להגיד על פוליטיקה, לפעמים יש משהו להגיד על שמלה. לצמצם את תפקיד האמן ללהיות מעין פקיד בפרקליטות זה לא מגניב בעיניי. מצד שני, לפחד ולהיות מחושב זה בטח ובטח לא תפקידו של אמן. אמן לא צריך להיות מחושב, וכשאמנים מתחילים להיות מחושבים זה נהיה פשוט נורא משעמם".
אבן צור: "שיר שנוגע באנשים זה לא שיר שנכתב בהזמנה, זה שיר שאדם כתב כדי להציל את עצמו, ואולי זה גם מציל מישהו אחר באיזה רגע. החובה שלנו היא להיות נוכחים, זה בכלל לא פוליטי"
אבן צור: "האמן שאתה מדבר עליו כמעט ונכחד, בוא נודה".
סובול: "אבל לשאר הדברים אני לא באמת קורא אמנות. אפשר לקרוא לזה ככה מבחינת הטייטל, אבל ברגע שנורא מחושבים זה כבר משהו אחר".
אבן צור: "שיר שנוגע באנשים זה לא שיר שנכתב בהזמנה, זה שיר שאדם כתב כדי להציל את עצמו, ואולי זה גם מציל מישהו באיזשהו רגע. התפקיד שלנו הוא פשוט להיות נוכחים. אם קוראים לנגן בהלוויה – לאסוף את עצמנו ולעמוד שם ברגע הזה, אם חיילים מזמינים אותנו לבוא – אז אנחנו נבוא. לפני שאני אמן אני אזרח, בן אדם. יש פה עניין הומני. אם מישהו רוצה שתשיר את השיר שכתבת בהלוויה – אז עשינו את זה. עשינו את זה עם איתי שוהם וזה היה מרסק. החובה שלנו היא להיות נוכחים, זה בכלל לא פוליטי".
אפרתי: "רוקנרול בשבילי זה הבסיס לאקטיביזם. אנחנו מורדים תמיד בממסד, ולכן זה נראה לי הדבר הכי טבעי. עיסוק בפוליטיקה זה הרבה ראש בקיר ומאבקים, אבל אני רואה איזה כוחות פועלים כאן ולא רואה איך אפשר להפסיד"
אפרתי: "הרוקנרול בשבילי זה הבסיס לאקטיביזם, זה הרוקנרול שגדלתי עליו. אנחנו מורדים תמיד בממסד, ולכן זה נראה לי הדבר הכי טבעי. אני מודה שב-2020, כשהתחלתי להיות פעיל פוליטית, הסתכלתי מסביב שאני פחות או יותר המוזיקאי היחיד שעשה צעד כזה, זה קצת הפתיע אותי. בינואר 2023 הצלחתי לאגד את המוזיקאים בפעם הראשונה לדעתי בתולדות המדינה. לא בלי עזרתם הקריאייטיבית של יהלי, שחר, חמי רודנר, דן תורן ז"ל ואחרים. בתקופה הזאת מוזיקאים בישראל הפסיקו לפחד והתחילו לדבר. השיא לדעתי היה כששלמה ארצי סירב לפרס ישראל. זה היה באותו ערב של ליל גלנט, ולדעתי שלמה סייע להצית את הלילה ההוא".
עד כמה אתה אופטימי?
"אופטימי באופן דתי ואדוק. בחיים יש תמיד תנועת מטוטלת. אני לא יודע איפה אנחנו נמצאים, אבל אנחנו בטוח לפני התנועה מעלה. יכול להיות שיש עוד טיפה למטה, אבל אחר כך עולים".
העיסוק בפוליטיקה לא מייאש?
"זה הרבה ראש בקיר ומאבקים, אבל אני רואה איזה כוחות יש כאן שפועלים מרצון מאוד נקי שיהיה טוב לכולם. עם כל האנשים שפועלים מהרגש הטהור הזה, אני לא רואה איך אפשר להפסיד".
רוט: "להקה דורשת עבודה כמו כל מערכת יחסים אחרת, וסחתיין עלינו. עברנו את נקודת האל-חזור. אני באמת לא רואה שום סיטואציה שיכולה לפרק את החיבור שיש בין האנשים פה".
אבן צור: "זו מערכת יחסים לכל דבר, רק מרובעת".
אפרתי: "להקה היא מיצג מוזיאוני בימינו. יש שני סוגים של להקות – אחד זה שיש בן אדם שמכתיב את הטון והאחרים סביבו מתחלפים; השני, הנדיר יותר, זה שבו חברי הלהקה נותנים מקום האחד לשני. זה לא בחינם ובלי שאף אחד משלם מחיר, ובכל זאת, כשזה עובד ומתוגמל, אני חושב שזה נס".
סובול: "עצם הקיום של הלהקה, וזה שהיא עושה דברים חדשים מדי פעם, זאת כבר יצירת האמנות שלך. יש לזה ערך לא פחות מאשר לאלבום או לשיר כזה או אחר. עצם זה שאתה מצליח לשים מודל של ארבעה חברים, קואופרטיב, שוויוני מכל הבחינות. אנחנו כמו קיבוץ שלא הופרט".
אבן צור: "קיבוץ, אבל שנתן לחבריו לצאת לרעות בשדות זרים".
ספי, איך היה להיכנס להרכב המגובש לפני 16 שנה?
אפרתי: "כיף גדול, ובמקביל גם אתגר מאוד גדול. זו להקה כל כך מגובשת, והם כבר היו אחרי גיבוש בניו-יורק, פירוק, תקומה ושלושה אלבומים אגדיים".
והתקבלת ישר?
סובול: "בקיבוץ כמו בקיבוץ".
אפרתי: "צריך לעבוד בשדות קודם, להראות שאתה יודע לקצור, שאתה יודע מתי העונה".
הלכתם פעם מכות?
רוט: "בניו-יורק היינו קרובים לזה".
סובול: "ואז הלהקה התפרקה באמת. זו אולי התקופה הכי חשובה בחיים של הלהקה. הגענו לניו-יורק בתור להקה מאוד מצליחה מהארץ, שהיה לה תקליט זהב בדרך לפלטינה. עזבנו הכל והתחלנו מאפס עם שירים חדשים באנגלית, היו שם מאות להקות. אלה היו השנה וחצי הכי אינטנסיביות מבחינת עבודה בלהקה, וזה נתן לנו בסיס טוב לכל השנים אחר כך. מצד שני, כשאת מסתכלת על מבחן התוצאה, התקופה הזאת הסתיימה בכישלון, כי התפרקנו. היינו לא רחוקים מלחתום בחברת תקליטים אמריקאית, כבר הגענו למועדונים היותר שווים – ואז התפרקנו והתפזרנו לשלוש יבשות שונות, והאלבום הזה מעולם לא יצא. יושב עליי שהיו שם שירים טובים, שבזמן אמת עבדו, והם לא יצאו החוצה".
רוט: "זה באמת היה כביכול כישלון, כמו לפרק נישואים".
סובול: "אם יש משהו שמפחיד אותי, ברמה שאחווה אותו ככישלון בלהקה, זה להתאבן. כי העולם רוצה שננגן רק את השירים הישנים, והערך העצמי של הלהקה בא מהמקום הזה שאנחנו כן מצליחים להיפגש אחת לכמה שנים ולעשות משהו חדש בשבילנו. האלבום האחרון שלנו, 'לילה חדש', זה אולי לא האלבום הכי מצליח של מוניקה סקס, למרות שיש שם שירים שהצליחו לחצוב את דרכם לתוך ההופעה, אבל זה באמת מה שממלא אותנו בתחושה של הצלחה".
סובול: "אם יש משהו שמפחיד אותי, ברמה שאחווה אותו ככישלון בלהקה, זה להתאבן. כי העולם רוצה שננגן רק את השירים הישנים, והערך העצמי של הלהקה בא מהמקום הזה שאנחנו כן מצליחים אחת לכמה שנים לעשות משהו חדש"
ובמקביל, כל אחד יוצר לבד.
סובול: "יוצא לי להיות בעשייה של אלבום פעם בשלוש-ארבע שנים. פעם אחת עם מוניקה, פעם אחת לבד, מעין ריצ'רץ' כזה. השיטה שלי היא לעזוב את הכתיבה לתקופה. אני יכול לעבור שנה-שנתיים בלי לכתוב כלום, ואז לחזור לזה כי אני מרגיש צורך לחזור. מצד אחד, זה תמיד מלווה בהרבה חרדה. מצד שני, כשאני נכנס לזה, זו תקופה אינטנסיבית שאני כותב בה חבילה של שירים, ואז אני מרגיש שיש להם איזה צבע טיפה אחר. אני לא מהכותבים האלה שכותבים כל יום. אבא שלי, יהושע סובול, כותב כל יום ב-50 השנים האחרונות".
אבן צור: "יושבים כאן ארבעה גברים יחסית רגישים מאוד, כותבים, יוצרים, אבל זה כלום מהאנושות וממה שקורה סביבנו. גברים זה דרעק".
סובול: "אפשר להיות הרבה יותר רכים. רוך וגבריות זה לא מנוגד".
אפרתי: "אני חושב על הילדים שהיו 'אלפא' בהרצליה פיתוח, שם גדלתי. אני אומר לעצמי 'וואלה, שיחקתי אותה'. בגילי, מרגיש לי יותר נכון איך שאני עם הרוך".
סובול: "מצד שני, אני חייב להגיד שיש דברים בגבריות הישנה שאני מאוד אוהב. אני חושב שצריך קצת תחרותיות ורצון לנצח, וקצת את הקשיחות הזאת, שכבר אסור להראות אותה כמעט. גבריות, בסוף, מושפעת ממי שהיה אבא שלך, מי ששם לך את הקווים לדמותך מעצם היותו".
אפרתי: "בדרך כלל אתה שדרוג של אבא שלך, כי אתה בא גם עם האקסטרה מהאמא".
אילו אבות אתם?
רוט: "לא נראה לי שאני יכול להעיד על זה, כי מי שיקבע אלה הילדים. אני עושה את הכי טוב שאני יכול. בגדול, אני נהג מונית – מסיע את הילד לחוגים, מחזיר אותו מהכדורגל, לוקח את הילדה לפגישה עם החברה, חוזר. אני בעיקר נוהג".
אבן צור: "זכיתי לאבא שפשוט לימד אותי מה זה להיות אבא, אני האבא שאבא שלי ז"ל היה. אגב, לפני שהתחתנו והבאנו ילדים הייתה לי מטפורה מאוד ברורה על מה זה ילדים. ילדים זה כמו להיות על הכביש, בנהיגה כל הזמן. בשנייה ששירה הגיעה לעולם אני על ההגה, וכל הזמן נוהג. ההבנה הזאת תרמה לי להשתדל להיות הנהג הכי טוב שאני יכול להיות".
ויש לך הופעה לילדים.
אבן צור: "נכון, 'אגדה חיה'. זה התחיל כשמאור, הבן האמצעי שלי, הציג בגן את משפחת החתולים וביקש ממני לכתוב שיר על חתולים. אשתי עשתה את התואר השני שלה בזואולוגיה, אז עשיתי איתה תחקיר וכתבתי שיר מגניב, שעבר לנו מעולה בנסיעות וגם ניגנתי אותו בגן של מאור. כתבתי מייל למנכ"ל מוזיאון הטבע עם רעיון לכתוב שירים על חיות פחות מוכרות, והוא ענה לי Let's Rock. השיר הראשון שכתבתי היה על קוצן זהוב. להגיד לך שהייתה לי מחשבה שמשהו מזה יהפוך לאמיתי בעולם? לא. בסוף הקורונה שאלו אותי מהמוזיאון מתי אפשר לעשות הופעה, אז הקמתי הרכב וזה נסק".
איך זה להופיע מול זאטוטים?
"אני לא רואה בעיניים, זה מופע רוק. אין לי שני מודים, ומסתבר שהמוד שלי עובד גם עם ילדים. זה מגנט לאנשים ממש טובים. אני מרגיש שמצאתי פה מעין אאוטלט, שבו אני כותב אותי בלי שאף אחד יידע. הפרויקט הזה הוא לא לילדים, הוא מתוך הילד שבי. יש הבדל".
לפעמים יש תחושה לאמנים שלהופיע לילדים זה שנמוך.
"אני בא לעשות שינוי בעולם הילדים. אנחנו נותנים פה פאקינג הופעה, וככה אני חושב שצריך להיות. כל מה שמתיילד, בעיניי, כבר אין לו מקום. ילדים גדלים פה מהר, הם יותר מוכנים, באים הרבה יותר אפויים לכל, ואין שום צורך לרדת אליהם. הם צריכים לעלות אליך וליהנות כמה שניתן מהדבר הזה".
רוט: "לארח ולהתארח זה דבר מאוד שגרתי במציאות המוזיקלית הישראלית. כלהקה פעילה, היו לנו לא מעט שיתופי פעולה עם אמנים אחרים. בפעם האחרונה התארחנו אצל דני סנדרסון, וכבר בחדר החזרות החיוך לא ירד לנו מהפנים, היה שם קסם שהילך עלינו. כל אחד חזר לרגע אחר בחיים, שבו שיר של דני פגש אותו. חזרנו להיות ילדים".
סובול: "הספר הראשון שלמדתי לנגן איתו גיטרה היה הספר של סנדרסון, עם האקורדים של כוורת וגזוז שהייתי צריך לשבור את הראש והאצבעות כדי להבין. את הגיטרה שאני מנגן עליה למעלה מ-20 שנה קניתי כי ראיתי אצל דני כזו. עד היום אני מנגן עליה".
דני סנדרסון. "'אבינו מלכנו' של הרבה מוזיקאים"צילום: יובל חןאפרתי: "סנדרסון הוא לדעתי 'אבינו מלכנו' של הרבה מאוד מוזיקאים ישראלים. מה שהוא עשה בשירים שלו עם השפה העברית, זה פנומנלי. ארבעתנו נולדנו לישראל של סנדרסון".
אבן צור: "זה היה אחד הרגעים המרגשים שלנו כלהקה, ובכלל. לשמוע את רשימת השירים שמתחילה ב'תשע בכיכר', ממשיכה עם 'רוני' ואז לעלות לשיר ולנגן איתו ועם הלהקה את 'מכה אפורה' ו'גשם חזק'. זה רגע שכולנו נזכור, ואולי הוא גם יקרה שוב".
ואם עסקינן באבות המייסדים של המוזיקה הישראלית, פיטר, אתה עבדת עם אריק איינשטיין ז"ל.
רוט: "אין יום שאני לא חושב על אריק איינשטיין. מאז שהתחלתי להתעסק במוזיקה, בגיל די מוקדם, יצא לי לעבוד עם מיטב אמני ארצנו, ואריק תמיד היה האמן שהכי חלמתי לעבוד איתו. זה לא קרה סתם שהגעתי לעבוד איתו, עבדתי בזה. אחרי מסע שכנועים, המזכירה של יזהר אשדות הזמינה אותי לנגן באחת ההקלטות של האלבום החדש של אריק. התרגשתי למות, נכנסתי ואריק ישב שם עם חולצה אדומה ומעליה חולצת בית ספר של פעם, בצבע תכלת. הוא נתן לי הרגשה שנכנס גיטריסט מדהים לחדר. ניסיתי נורא להרשים אותו, אז ציטטתי לו מ'עיניים גדולות', מ'מציצים', מ'כבלים'. ממש ניסיתי לחזר אחריו.
"היה סשן נהדר, ריחפתי כל הדרך לדירת החדר וחצי שלי בכרם התימנים. בגלל שאריק לא הופיע מ-1981, הוא היה מקליט אלבום ובתוך חצי שנה משתעמם בבית. אז פתאום הוא התקשר, שזה היה הלם מטורף, אמר שהוא עושה אלבום עם ברי סחרוף ושאל אם אני רוצה להיות חלק. הרגשתי שמערכת היחסים עולה רמה. ואז חוזר חלילה, יצא האלבום ב-2003 ואחרי חצי שנה או שנה הוא התקשר אליי ואמר, 'בוא נעשה אלבום שנינו, רק אתה ואני. נקליט אצלך בבית'. אמרתי לו, 'איך נקליט אצלי בבית? אני גר בדירת חדר וחצי, אין לי אולפן, אין לי מכשור'. הוא אמר, 'תקשיב, בוא נסדר לך את הראש. אני אבוא אליך הביתה, תעשה לי כוס קפה, תעשה לי שחור'.
"הדפוס הזה חזר על עצמו לאורך כל החיים שלו. הוא היה האיש הכי צנוע שהכרתי בחיי, הוא מודל בשבילי לדרך ארץ ולזה שכל מה שבאמת משנה זו העשייה והמוזיקה. בבית שלו לא היה אף סממן של הצלחה או תקליטי זהב, דירה צנועה של שניים וחצי חדרים. הוא היה הבן אדם הכי יפה שהכרתי, גם כשהיה מבוגר. הכי יפה, גם פנימית וגם חיצונית. אני לא מכיר עוד אמן ישראלי שהוציא חמישה אלבומים שהם שירי אהבת הארץ. מבחינתי, הוא האמן הכי ענק אי פעם. אריק הוא באמת האיש הכי מדהים שהכרתי בחיי".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.04.25
