"את יודעת מה המתנה האחרונה שאמא שלי קנתה לי ליום הולדת? טיפול בקטמין", אומר השף טום אביב. קטמין, למי שלא מכיר, הוא חומר הרדמה שבעשור האחרון הפך מסם מסיבות לטיפול ניסיוני בדיכאון עמיד. אבל בעולם הלא-קונבנציונלי של משפחת אביב הוא גם דרך לגיטימית להגיד "אני אוהבת אותך".
כתבות נוספות רק למנויים:
"זה טיפול בהזרקה, חוקי לגמרי בפלורידה", הוא מסביר. "היא קנתה לי חבילה של שישה סשנים, אבל אחרי השלישי לא הצלחתי להמשיך. זה פירק אותי, כל טיפול כזה שאב ממני בערך שלושה ימים מהחיים. כאילו הנשמה שלך עוזבת את הגוף. זה גמר אותי".
אותך ואת מת'יו פרי.
(מזועזע) "זה לא הקטמין הזה! זו לא גרסת הרחוב, שגם אותה עשיתי בעבר. זאת גרסת הישיבה על ספה ומדברים לפני. הכל מאוד מסודר".
זה שינה בך משהו?
"מאוד. זה עזר לי להתעצבן פחות, לקחת דברים פחות ברצינות. פשוט היה לי מאוד קשה פיזית להכיל את זה".
כשזה נעשה בפיקוח, זה אמור להיות טיפול יעיל נגד דיכאון מז'ורי. אולי אמא שלך חשבה שאתה בדיכאון?
"אני לא רוצה להגיד שאני סובל מדיכאון קיצוני, אבל אני לא בן אדם מאוד שמח. אני חושב שהיא ראתה אותי באיזשהו משבר זהות, חיפשה פתרון מהיר ועטפה את זה באריזת מתנה. כאילו, אם שנה קודם היא קנתה לי טרולי של לואי ויטון ‑ אז השנה היא ניסתה לקנות לי אושר".
אביב (37) לא מדבר עם אמא שלו כבר שנה. אחרי שהורשע בתקיפה - אירוע מכונן שלטענתו מחלק את חייו ללפני ואחרי - עזב את ישראל למיאמי, שם מנהלים הוריו, המסעדנים מיכל ועשי אביב, מתחם בילויים. שנתיים הוביל שם את מסעדת "ברנז'ה" ואירח את כל המי ומיק, כולל פלוני בשם יאיר נתניהו ("לא היה בינינו שום קשר, גם לא שלום-שלום"), אבל גם שם מצא את עצמו במלחמה, כשנכנס לעימות עם אמו ובן זוגה, דוד לחמי, הצעיר ממנה ב-18 שנה ‑ שהסלים עד למעמד שליפת העצם. של עצמו. "אני קיבלתי את דוד נהדר. אבל היום, אחרי הסיבוב שעברתי איתו בתור שותף, הוא בחיים לא יהיה חלק מהחיים שלי".
מה קרה?
"היא בחרה בצד שלו. אני מעריץ את אמא שלי. היא בן אדם חזק, אבל היא לא הייתה אמא מאוד-מאוד טובה. היא אדם די קר. עדיין, היא תמיד אמרה: כשתצטרכו, אני תמיד אהיה שם בשבילכם. ובפעם הזאת זה לא קרה. ואני אומר, למה, אמא? למה? והשורשים הנרקיסיסטיים שלה עונים לי: יש לך אובססיה עם דוד. זה הכל אצלך".
זה נכון?
"לא. הרגשתי שהיא מנסה לחבל לי, כי זה מה שהוא רצה. כשהגעתי לארצות-הברית הם רצו שאתלבש כמו שהם יגידו, שאסתפר כמו שהם יגידו, שאדבר כמו שהם יגידו. כשלא הסכמתי הם שלפו עליי את קלף ה'בארץ התנהגת כמו שרצית ותראה לאן זה הביא אותך. אף אחד לא רוצה לשמוע ממך'. הייתה שם איזושהי שתלטנות. בגלל זה גם לא הגעתי ללוויה של סבתא שלי".
אתה כועס עליו, עליה?
"אני כועס רק על עצמי. אני אוהב את אמא שלי אהבת נפש, אני אהרוג בשבילה. אבל היא איכזבה אותי וייקח זמן עד שאצליח לשחרר את זה".
כמה זמן? לא דיברתם שנה.
"מצד אחד, מבחינתי, האיש הזה הוא פרסונה נון-גרטה. בסדר. אבל גם לא הייתי רוצה שאמא שלי תהיה לבד. אז במקום מסוים אני מוכן להקריב את הקשר שלנו בשביל שאמא שלי תהיה מאושרת".
אולי הטיפולים באמת עבדו.
"בתכלס, לא מוריאל, לא ההורים שלי ולא סבא וסבתא שלי, אף אחד מהם לא באמת משך אותי למעלה מהנפילות שלי. בסופו של דבר, אני הצלתי את עצמי".
אל החתונה שהוא מתכנן עם הארוסה מוריאל לוי (30), הוא אומר שאמא שלו חייבת להגיע. בעצם, יותר נכון לומר שאת החתונה מתכננת לוי. אביב רק צריך להגיע ולהתנהג בהתאם. הוא מצידו מוכן להתחייב כרגע בעיקר על תכנון התפריט.
יחסית למי שהצהיר בעבר שלעולם לא יתמסד, הוא מתנהג יפה בינתיים. ובמקרה של אביב, אדם שלא התפרסם בזכות הליכות ונימוסים אירופיים, זה בהחלט חידוש, שלא לומר מיצוב מחדש. בקיץ 2025 אביב משיק את עצמו במהדורה בוגרת. כשמדי פעם מזנק מהבקבוק הילד הבלגניסט ‑ הוא דוחף את השד חזרה פנימה.
גבר חד מאוד. אינטליגנטי. רגיש. שנהג שנים לכסות על זה בפרובוקציות ובמאלחשי תודעה. ואגו, הרבה אגו. "אני בן אדם חושב", הוא יורה. "אבל תמיד כשנפגשים איתי אומרים לי: וואו. אף אחד לא מכיר את טום אביב".
למה?
"הרובד שכולם מדברים עליו זה 'הבבון'. כאילו המקועקע שהרביץ לבן אדם ונעצר ועושה בלגנים ותמיד יש סביבו איזושהי פרשייה שמלווה בהרבה טסטוסטרון. ואז מגלים שיש על מה לדבר איתי, שמדובר בעצם בבן אדם נחמד".
והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. מאז שזכה בריאליטי "מאסטר שף", עבד קשה לתחזק תדמית פרועה לשמצה. הילד הרע של המסעדנות הישראלית. רוקסטאר. כנצר למקימי מסעדת פיקאסו, מקדש ניינטיז תל-אביבי, המסעדנות תמיד הייתה חלק מהדנ"א שלו. אבל לא פחות מזה גם סמים, נשים, פסטה ברוטב לימונעמבה וים של אלכוהול. שליטה בכעסים, לעומת זאת, קצת פחות.
"תמיד כשנפגשים איתי אומרים לי וואו, אף אחד לא מכיר את טום אביב. הרובד שכולם מדברים עליו זה 'הבבון'. כאילו המקועקע שהרביץ לבן אדם ונעצר ועושה בלגנים ותמיד יש סביבו איזו פרשייה שמלווה בהרבה טסטוסטרון. ואז מגלים שיש על מה לדבר איתי, שמדובר בעצם בבן אדם נחמד"
אביב הביט בבבואה של עצמו כפי שסוקרה במדורי הרכילות, והתאהב. לדבריו זה גם מה שהוביל לתקרית הקשה: בדצמבר 2021 נעצר אחרי שתקף את יעקב דגו. אביב שמע שדגו הכה את כלבו מחוץ למסעדה שלו, וצלל לאירוע. הוא הורשע בתקיפה ובאיומים ונגזרו עליו שלושה חודשי מאסר על תנאי ותשלום קנס ופיצוי לדגו ‑ שנקבע כי לא הרביץ כלל לכלבו ‑ לא לפני שעבר שיימינג ציבורי והואשם באלימות ובגזענות (דגו הוא ממוצא אתיופי, מה שהפך את הסיטואציה לנפיצה אפילו יותר).
בעקבות הפרשה עזב את הארץ מובס, פתח את מסעדת ברנז'ה במיאמי ואת מסעדת מילק אנד האני בקזבלנקה. את חלקו בקוקו במבינו מכר לשותפיו, שמיצו את האגרסיות של השף. גם עכשיו אביב לוקח אחריות מלאה על האלימות שהפעיל, אבל מכחיש כל אלמנט של גזענות. "הייתי שתוי, הייתי חסר שליטה, הייתי הרבה דברים - אבל לא גזען. הבנתי שבן אדם התעלל בכלב שלו. אני רואה אותו, מוריד לו הוק ימני עם כל הכעס שלי ובכלל לא שם לב שהוא מדבר עם שוטרים באותו רגע".
זה עדיין מחריד.
"אני לא שמתי לב שהיו שם שוטרים, את חושבת שראיתי איזה צבע עור היה לו? זה לא עניין אותי. אני כועס על עצמי, כי איבדתי שליטה. כי אלימות היא לא הפתרון אף פעם. הייתה לי בעיה נוראית של שליטה בכעסים. אני זוכר רק שהייתי חייב להיכנס לסיטואציה".
לא פחות מדאיג שהיית שתוי. הודית בעבר שיש לך בעיית התמכרות לסמים ולאלכוהול.
"קודם כל כן, נפלתי, ולצערי זו לא הייתה המעידה הראשונה, זאת המעידה הראשונה ששמעו עליה. אבל האירוע ההוא היה קו פרשת המים. אחריו הפכתי להיות אדם שמתרחקים ממנו".
אפשר להבין.
"התנצלתי. שילמתי את המחיר. את יודעת מה הכי חשוב לי להגיד? שלא לקחתי לו את הכלב. אנשים עדיין כותבים לי, תחזיר את הכלב! אני לא יכול להחזיר משהו שלא לקחתי".
טיטי איינאו שהייתה מאוד קרובה אליך יצאה נגדך אז. נעלבת?
"התאכזבתי. אמרתי לה שהייתה לי בעיה עם בן אדם, בלי קשר לצבע שלו. היא צילצלה אליי רק אחרי שהתברר שתקפתי אתיופי. גם היא לא חפה מפרופיילינג".
הוא חזר אחרי שנתיים של גלות מרצון, אבל ישראל של אחרי 7 באוקטובר כבר לא הייתה המקום שעזב עם הזנב בין הרגליים. "מצאתי מדינה בטראומה", הוא אומר. "עדיין כעסתי על מה שחטפתי פה, אבל גיליתי מקום כל כך מוכה, שהכעס הפך לרחמים. הרגשתי שאני מרחם על המדינה שלי. וזה שבר אותי".
והיום, איך היא נראית לך?
"כמה מפחיד זה לדבר על עמדות ומחשבות במדינה הזאת, נכון? כאילו, כמה אני יכול לגזור את דיני אם אני אגיד את הדבר הלא-נכון? אבל אני לא מפחד. אני ימני בדעותיי, בסדר?"
בסדר גמור.
"אגב, אפשר להיות ימני ולהגיד 'תחזירו את החטופים'. זה ממש לא סותר. זה הדבר הכי הזוי בעיניי, איך זה נהיה עניין של שמאל וימין. אני חושב שמה שהופך אותנו למדינה שאנחנו, זה דווקא הצורך האובססיבי הזה להחזיר את החטופים".
למי תצביע בבחירות הבאות?
“לכל מקום שלא יהיה בו קיצון. לא לסמוטריץ’, שאומר שהחטופים הם לא בראש סדר העדיפויות, ולא ליאיר גולן שאומר שאנחנו הורגים תינוקות בעזה כתחביב”.
את המתכון הפרטי שלו להתאוששות מאסון מצא בשוק הכרמל, לא רחוק משכונת ילדותו. אחרי החוויה המצלקת במיאמי ("מקום שהוא פייק אחד גדול, הכל שם פלסטי ופלסטיקה ‑ מהעגבנייה עד החיוך של היחצן שלך, שאומר לך שאתה הכי טוב בעולם"), אביב בכלל לא תיכנן לפתוח מסעדה בארץ, או בכלל. טברנה דל מאר, מסעדת דגים כשרה, היא ילד האהבה הלא-מתוכנן מהביקור בארץ, שהפך לשהיית קבע. למוד ניסיון, אין לו הפעם שותפים. רק הוא וההון העצמי שלו. התוצאה מתאימה לרוח התקופה. מסעדה פשוטה, נגישה קולינרית וכלכלית, עם טעמים ברורים ולא מתחכמים.
פתיחת מסעדה בישראל היא אקט אובדני גם בימים רגילים, אבל אחרי שנות המגפה ויותר משנה וחצי של מלחמה צריך להיות אדם מאמין בשביל לקפוץ ראש למים הרדודים האלו. אביב בדיוק גילה מחדש את התפילין, אבל יצטרך הרבה יותר מזה בשביל לנצח את המשוואה.
"אחרי שעזבתי את מיאמי הייתי במשבר זהות, כי הרגשתי שאני שונא את מה שאני עושה. ופתאום מצאתי את הלוקיישן הזה שהוא הילדות שלי, ואמרתי, או, הנה. אני אחזיר עטרה ליושנה, פה אני חוזר".
זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשת שאתה שונא את המקצוע
"לא. בקוקו במבינו אני זוכר שאם הייתי מעז לצאת מוקדם, להגיע מאוחר או אוי ואבוי לקחת יום חופש, קיבלתי טלפונים מלקוחות, שמה, אתה לא פה? ואני מתחיל להלקות את עצמי איך העזתי לא להגיע. עכשיו, נשמה, האוכל הוא אותו אוכל, כאילו אין באמת הבדל. זה נשמע יומרני, אבל כאילו חוץ מזה שלא קיבלת את הסלפי, אז אני לא יודע מה חסר לך בעובדה שאני לא נמצא שם. זה היה החלק שממש שנאתי בעבודה. אמרתי לעצמי, רגע, אני עבד שקשור בשלשלאות למקום. היו לי שם תקופות שממש הרגשתי קוף מחמד של הקהל. כל מיני שולחנות של בחורות שאומרות לך, בוא לרקוד איתנו, תסובב אותה, תעשה ככה וככה".
השף אנתוני בורדיין כבר אמר ששפים הם סוג של זונות, של בדרנים.
"כן, לכן אני מפלרטט גם עם דברים אחרים: למשל להיות מאמן אישי".
"אני זוכר שבקוקו במבינו, אם הייתי מעז לצאת מוקדם או לקחת יום חופש ‑ קיבלתי טלפונים מלקוחות, שמה, אתה לא פה? עכשיו נשמה, האוכל אותו אוכל, רק לא קיבלת סלפי. היו תקופות שממש הרגשתי קוף מחמד. שולחנות של בחורות שאומרות לך בוא לרקוד איתנו, תסובב אותה, תעשה ככה וככה"
בחודשים הראשונים לחזרתו בחר לא להתראיין, תחביב מרכזי שלו בשנים קודמות. אבל קשה לאלף נמר. הלב של אביב רוצה מה שהוא רוצה, וזה את אהבת הקהל. התוצאה: בשבוע שעבר אי-אפשר היה להתחמק ממנו. אביב חזר לייצר תכנים על בסיס יומי: בשבוע אחד נפרד מבת זוגו, קבע תאריך לחתונה. בין לבין היה במוקד שמועות – שקריות לגמרי, אגב - על אלימות כלפיה. "אתה אומר על זה, בואנה איזה אבסורד. שאני צריך לפתוח סטורי, להגיד, חבר'ס, זה לא אני".
איך אתה מסביר את זה שאתה לא רוצה את הדרמה אבל הדרמה רודפת אחריך?
"אני אגיד לך את האמת, לפני איקס זמן, כשהייתי בשיא וכל הזמן בכותרות ושני אייטמים ביום ומורן אטיאס ועדן פינס ונראה פה ונראה שם, באמת חשבתי שזה מביא לי עבודה. חשבתי שאני חי מזה. חשבתי שצריך ללכת להשקות. כשחזרתי הפסקתי עם כל זה. התרחקתי לגמרי, ופתאום זה מגיע בכל מקרה".
מה המסקנה?
"תמיד הייתה לי התיאוריה הזאת שאני מעניין רק כל עוד אני רווק. זאת אומרת, ביום שלא אהיה רווק אני אאבד את מי שאני".
נו.
"ולא. אני מרגיש שזה הסיבוב השני שלי בחיים האלה. בחיים לא היה לי כזה דבר, זאת אומרת התעניינות כזאת. אני אומר, אולי באיזשהו מקום אנשים עם סוג של חמלה או פרופורציה אומרים רגע, רגע, רגע, עשינו קנסל לבן אדם שבסופו של דבר אולי זה לא הגיע לו".
אבל סיכמנו שהגיע לך.
"הגיע לי, אבל לא ככה. זה לא פרופורציונלי. אני אף פעם לא הרמתי יד על אישה או על ילד. אנחנו רואים מה שקורה פה בארץ, תקיפות מיניות ודברים נוראיים. ואני רואה קולגה שלי, שכותב עליי ש'מה אתם מנרמלים אותו'".
נעלבת?
(מתחמם) "מה זה מנרמלים? מה אני, תרבות האונס?! מה זה לנרמל? מה לא נורמלי בי?"
תגיד אתה.
"בואי נגיד שאם אני מזיק, אני מזיק רק לעצמי".
אביב ולוי גרים בכיף במגדל תל-אביבי, יחד עם האדונית האמיתית של הבית, טוני, בולדוגית חירשת וטובת מזג. לוי משמשת גם כמנהלת האירוח והסושיאל בטברנה דל מאר, "זו לא שותפות כמו אצל ההורים שלי, היא עובדת אצלי. וזה לא פשוט", מודה אביב. השבוע אף עשתה את הפלגת הבתולים שלה בהשקה בתשלום, אירוע שמשעשע את הארוס שלה. "אבל זה מסקרן אותה ואני מבין את זה", הוא אומר.
הם הכירו לפני שבע שנים. לוי, בחורה עם סבלנות של פקיר הודי, חיכתה שיתבגר. מדי פעם בדקה דופק רק כדי לגלות שהוא עסוק מדי בלהוסיף עוד גולגולת לחגורה. "אני התחלתי איתו ואני נלחמתי עליו וטסתי אחריו פעמיים וזה בא גם לרעתי. בסוף זרקתי אותו. הבנתי שלא ייצא לי ממנו כלום אחרי שנים שנלחמתי עליו", היא מסכמת לקח לחיים של כל אישה ובת. "בסופו של דבר את רודפת, רודפת, רודפת וזה לא עובד. זה בורח. את משחררת? הוא בא".
3 צפייה בגלריה
טום וארוסתו מוריאל לוי. "את רודפת, רודפת, רודפת וזה לא עובד. את משחרתת? הוא בא"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
טום?
"היה איזה שלב שהיא התחילה לדבר יותר מדי על מתי אתה מציע לי? ואז אמרתי, כל פעם שתגידי אז אני מאריך את זה בעוד ארבעה ימים".
לוי: "בסופו של דבר מה שצריך לקרות קורה, לא?"
טום: "מוריאל, זה הראיון שלי!"
תגיד, למה להתחתן?
"כי בסופו של דבר יש בזוגיות הבנות שצריך להגיע אליהן, ואני לא יכול להיות תקוע בראיית העולם שלי. אני מאמין שבסופו של דבר יש לך פרטנרית שמצפה למשהו, ואם זה לא פוגע בך או מוריד מהערכים שלך, למה לא?"
הבנתי.
"זאת אומרת, לא היה לי משהו נגד נישואים, פשוט לא היה לי אף פעם משהו בעד".
בקיצור, היא ציפתה למשהו, ואתה היית סבבה עם זה?
"אני אוהב לראות את בת הזוג שלי שמחה. אני גם אוהב לחשוב על עצמי כבן זוג טוב, למרות שאף פעם לא חשבתי שאני בן זוג טוב. גם אחרי שהצעתי לה נישואים וחזרנו לארץ, היה פה חודש של חרדה שלא הצלחתי לנשום. ובסוף רבים על שטויות כמו שמיכת פוך וזה הגיע לרמה שהיא נסעה להורים שלה לשבוע, וכבר יצא ברכילות שנפרדנו".
מה זה עשה לך?
"שמונה שנים אחורה הייתי מתפרק. אבל אני מגיע הביתה והיא פה, אז אני מחייך במסעדה ומתפרק פה והיא חווה אותי. היא רואה אותי".
רשימת האקסיות המפוארת שלו כוללת שמות כמו מורן אטיאס, גל גברעם וטיטי איינאו. העיניים שלו ראו הכל, כולל סקס בשירותי מטוסים ("לא נוח ומלחיץ") ושוגר מאמא ברזילאית שפרסה עליו חסות כשהיה בן 25 ("מצאתי את עצמי אזוק למיטה בצעיפי הרמס").
הסדרה "הטבח", שאביב מככב בה בתפקיד משנה כשף צעיר ושחצן, הנציחה את ההיסטוריה הרחוקה, שבה טבח היה סלבריטי שף. אחד שמאכיל את הסועדים בסשימי וקלמרי צרוב, ובוקע מהמטבח רק כדי לקטוף מעריצה לשירותים.
אביב, בהרבה מובנים, הוא זנב דרקון לאבולוציה ההיא. מקועקע, פרובוקטיבי, מייצר שערוריות ושולט בפס החם ואתרי הרכילות במקביל. אבל באקלים הספרטני הנוכחי, שמוקיע נהנתנות ודקדנטיות, השרביט כבר עבר לאינפלואנסרים ברשתות החברתיות. הקהל אמר את דברו, והוא רוצה כרגע אנשים נחמדים ומתכונים לפשטידה. "אולי באמת הייתי הצאצא האחרון לתור הזהב של השפים", מהרהר אביב. "יכול להיות להיות שזה יחזור, והלוואי. אבל בואי, בינינו? החברה הצעירים האלה שיכולים להיתפס כאדג’ים - אלה שיכולים להיות איזו פרסונה - נמצאים באינסטגרם ועושים אירועים פרטיים, הם כבר לא פותחים מסעדות. בשביל מה להם כל הבלגן הזה?"
אפרופו "הטבח", איך אתה מנהל את ההתמכרויות שלך היום, הולך לפגישות של NA ו-AA?
"אני עושה את מה שעשיתי תמיד, פשוט ביותר קיצוני. זה לא NA ולא AA, זה TA, זה 'טום אביב אנונימוס'. פשוט יוצר לעצמי חוקים ומגבלות שמשאירים אותי, נקרא לזה, שפוי. וזה כולל מקלחות קרות ואימונים. אני חייב להגיד שזה לא תמיד עובד, יש גם נפילות והתקפי חרדה, ותמיד יש לי קלונקס בארון, אני נופל וקם וממשיך. אין דרך אחרת".
"אולי באמת הייתי הצאצא האחרון לתור הזהב של השפים. אבל בינינו? החברה הצעירים האלה שיכולים להיתפס כאדג’ים, כבר לא פותחים מסעדות. בשביל מה להם כל הבלגן הזה?"
מסַפר סיפורים מעולה, וכאלה יש לו הרבה. למשל על איך הבריח ממרוקו את כספו, אחרי שמכר את חלקו במסעדה בקזבלנקה. "במרוקו מאוד קשה להוציא כסף לחשבון מחוץ למדינה", הוא מסביר. "במיוחד משקיעים זרים, ואחרי 7 באוקטובר היה ברור לי ולשותפים שלי שזה נגמר".
מה עושים?
"אתה אמור כאילו לקחת כסף מזומן עליך. טסתי לקזבלנקה, הלכתי לראות את המסעדה מרחוק עם כובע, שלא יראו שזה אני. מאוד פחדתי, זה היה חם אז, כל נושא הישראלים ומדינות ערב".
מה עשית?
"אני מושך קודם כל את רוב הכסף שאני יכול באשראי, ואת כל השאר אני משכנע אותם להוציא לי במטבע מקומי. עשרות אלפי דולרים. לא לקחתי מזוודות, כי אני חכם. בכל זאת, במרוקו ישדדו אותי בשביל הרבה פחות. יצאתי עם שתי שקיות זבל בידיים, לבוש הכי גרוע שלי. ואני הולך לצ'יינג' שמישהי שקשורה לאבא שלי אמרה אפשר לסמוך עליו. הוא מתחיל לספור ואומר תקשיב, אין לי פה מספיק דולרים, תן לי שעה וחצי ותחזור לפה".
מה עשית?
"באותו רגע אני סומך עליו, כי אין לי יותר מדי ברירות. מה אני אעשה עם כסף מרוקאי פה? זה למונופול. אחרי שעה וחצי אני מגיע, מקבל את הדולרים ונוסע לשדה תעופה. יש לי טרולי ותיק צד ואני טס בביזנס. זאת אומרת, אני מעלה את שניהם איתי למטוס. עכשיו, במרוקו מותר להוציא עד עשרת אלפים דולר. אז אמרתי, אני שם 9,000 ועוד סכום עליי בחגורת בטן".
אשכרה סצנה מתוך "נרקוס" או "אקספרס של חצות".
"מגיע לשדה, עושה צ'ק-אין, ואז הביטחון עוצר אותי, אומר לי, תקשיב, הטיסה מפוצצת, אתה צריך לשלוח מזוודה. אני מסתכל על שתי המזוודות. הוא אומר, מה אתה שולח? בהחלטה של רגע אני שולח את הטרולי עם רוב הכסף. עכשיו, זה מפחיד כי הם פותחים את המזוודות לפעמים".
נו.
"איך שאני עובר את הביטחון, המכס אומרים לי, בוא לפה. ואנחנו אחרי 7 באוקטובר. אני מוציא דרכון ישראלי. ואז המוכסת שואלת, מה יש לך בתיק, תפתח. היא פותחת, רואה דולרים. אני אומר לה זה 9,000 דולר. והיא מתחילה לספור".
וואי.
"סופרת, סופרת, סופרת. ואני עם חגורת כסף עליי. ומתחיל להזיע. בסוף היא אומרת, אוקיי, עכשיו חיפוש. באותו רגע כבר דמיינתי שזהו. פתאום מגיע בן אדם אחר, אומר לה סמירה, תגיעי בבקשה. אמרתי לו, היא בדקה בתיק שלי והכל בסדר. הסתכל עליי ואמר, טוב, סע".
מזל מלמעלה.
"שם הרגשתי מה זה השגחה מרוקאית".
בחדר האמבטיה הנזירי בדירה נמצאת רק פינצטה. מי שציפה לקרמים מיוחסים צפוי להתאכזב. בעל הבית ישר מקבל עליה אחריות. "לפעמים אני נובר בעצמי עם הפינצטה", הוא מודה. בכלל, הוא מנהל יחסים מורכבים עם כאב. "יש משהו בכאב הפיזי שמשחרר אותך. אני זוכר שעשיתי טקס אינדיאני באמזונס, שבו ממש מרעילים אותך עם ריר של קרפדה והחום עולה לך ואתה מתנפח ועובר תחושה של כמעט מוות. ומהתחושה הזאת, של כמעט מוות, אתה מתחדד".
זה איזה עונש שאתה נותן לעצמך?
"יכול להיות שזו הלקאה עצמית, כי כאילו ללכת ולהרעיל את עצמך זה לא דבר שהוא הגיוני. (מהרהר) אני לא הראשון שאומר את זה, אבל כמה צרות יש לך עכשיו בראש? אם רופא יגיד שיש לך סרטן, יש לך רק צרה אחת. כאב פיזי תמיד משחרר אותך מהבעיות בראש".
ומרגשות.
"כשהייתי בטיפול בפעם הראשונה, בגיל 21, אחרי שנשבר לי הלב ונכנסתי לחגיגה של קוקאין ואמפיטמינים, הפסיכיאטר שלי אמר לי: אתה יודע, יש לי מטופל בן 40, גר במגדל לבד ולא מוצא בת זוג. ואחת הסיבות שהוא ככה, זה כי הוא הפסיק להרגיש. הוא לא מרגיש כלום! ואני יושב שם, ויודע שהמסר שלו זה שטוב להרגיש, אבל בעצם, כל מה שאני רוצה זה להיות ההוא. במגדל השן. גבוה, רחוק מרגשות".
כי להרגיש זה מפחיד?
"בגיל 30 זה הגיע לרמה שעשיתי מניפולציה על נוירולוג כדי לקבל ליתיום (כדור פסיכיאטרי) כי קראתי שמי שלוקח אותו לא מרגיש כלום. בעצם כל מכלול הרגשות מסתכם אצלי כיום או בכעס אם זה שלילי או במשהו שאני לא יודע להסביר, אולי סיפוק רגעי. זה השניים, זה המנעד שלי, זה סוג של אוטיזם רגשי".
ומתי זה השתנה? מתי החלטת שבא לך להרגיש משהו באמת?
"עדיין לא החלטתי. לא במאה אחוז. אני נורא מפחד מזה כרגע".
