"אני נמצא על חוף עם פיח. יש עשן בכל מקום. דגי ענק מתים מונחים על החוף. כשאני מתקרב, אני רואה שהם עשויים ממתכת ויש על גבם גרפיטי. יש ריח נורא באוויר. אני מנסה לעזוב את המקום, אבל אני לא יכול. המים בים אפורים ומסריחים. אני לבד לחלוטין"
"אם דייג אוהב דגים, הפסיכואנליטיקאי אוהב חלומות", אומרת הפסיכואנליטיקאית ד"ר הילית אראל-ברודסקי. גם חלומות על דגים. וכאלה היו רבים, רבים להפתיע, אחרי 7 באוקטובר. דגים שוחים במים עכורים, דגים מחוץ למים. כנראה אין צורך בהכשרה פסיכואנליטית כדי לקשר בין הדג האילם לבין תחושת חוסר האונים שלנו, הישראלים, מאז המתקפה ההיא ועד היום. "אולי זה ביטוי לחלק בתוכנו שמרגיש חסר אונים ובלי קול", מציעה אראל-ברודסקי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
לא רק דגים כיכבו בחלומות שלנו לאחר המתקפה ההיא: גם גורי חיות, תינוקות. יצורים חסרי אונים, חסרי קול. "אני בהריסות", תיאר מישהו, "מנסה להציל בעלי חיים תינוקות ואין לי מספיק מקום וידיים לאסוף את כל בעלי החיים התינוקות – גור חתולים, אפרוח, גורי כלבים. אני מנסה לשים אותם בכיסים שלי ואני מפחד שהם ייפלו". אולי זהו החשש המצמית מפני מה שיקרה לדור הבא, למי שתלויים בנו כדי לשרוד. "מה שקרה עורר אצל כולם את החרדות הקיומיות הכי קשות - על הילדים, הצאצאים", מציעה אראל-ברודסקי.
עוד לפני שידענו לדבר על כך במילים, עוד לפני הפוסטים ברשתות החברתיות, לפני הספרים והסרטים וחשבונות הנפש - החלומות שלנו היו הראשונים להגיב לטראומה הקולקטיבית. "החלום מספר דברים שהחולם עוד לא יודע לומר", אומרת אראל-ברודסקי, העומדת בראש התוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת בר-אילן. "פרויד כינה את החלומות 'דרך המלך אל הלא-נודע', הוא הניח שהמשאלות והקונפליקטים שלנו באים לידי ביטוי בחלום, שעוזר לנו לעבד ולעכל אותם".
הנחת היסוד הנושנה של פרויד היא שהובילה אותה ואת עמיתתה, פרופ' אורית טאובמן בן-ארי, לפנות אל הציבור הרחב ולבקש שיתארו את חלומותיהם מאז אותו היום. "חלומות הם בדרך כלל תופעה מאוד פרטית, אבל כיוון שכולנו נמצאים בתוך טראומה קולקטיבית, היה לנו ברור שתופעת החלומות מאוד תושפע ממה שקרה", היא אומרת.
בתוך זמן קצר מולאו 203 שאלונים. גברים ונשים, רווקים ונשואים, מקצתם נפגעו באופן ישיר ממאורעות 7 באוקטובר ורבים אחרים שלא, שיתפו את חלומותיהם באופן שאפשר לנתח ולהכליל במחקר, שעתיד לראות אור כמאמר בקרוב. "היענות מאוד מרשימה, כאילו אנשים באמת רצו אוזן קשבת".
ואולי עצם מילוי השאלון והשיתוף בחלום היה מעשה כמעט תרפויטי. החלומות שזרמו אליהם דחוסים במשמעות, עמוסים בפרטים. יש בהם בכי ופחד, וגם אהבה ורכות. סיפורים על אהבה וחושך, על בדידות וגם על רעות שנישאת בלי מילים. "הבת שלי מתקשרת ונפרדת מאיתנו עם מילים של אהבה", סיפרה אחת החולמות, שדווקא לא הייתה במעגל הראשון של נפגעי המלחמה, "ברקע אנחנו שומעים את קולות הבכי שלה ואת הפצצות נופלות, ואני מנסה להרגיע אותה, אבל היא מאוד לחוצה מהמצב, השיחה מתנתקת ואני מתעורר בפאניקה".
החלומות, אומרת אראל-ברודסקי, מאפשרים לנו ללמוד משהו על הלך הרוח הקולקטיבי בשבועות שאחרי 7 באוקטובר. "אם להיות פואטית לרגע, אולי הייתה כאן חלימה קבוצתית, חברתית, כדי לעכל מה שקרה. כשקוראים אותם בזה אחר זה, הנשימה נעתקת. לעיתים עד כדי מחנק. החלומות היו כל כך קשים. לקח לי המון זמן לקרוא אותם, לחזור אליהם".
החלומות, הסביר לנו פרויד, הם ניסיון של הנפש לנוע בין התמודדות עם הטראומה לבין ניסיון שלא להציף אותה יתר על המידה. "בחלום יש מהלך של הסוואה, של עידון", היא אומרת, אלא שהחלומות שהלכו ונערמו על השולחן של החוקרות אינם מעודנים במיוחד. ההפך הוא הנכון. "אפשר לומר שהנפש של המון אזרחים עלתה על גדותיה".
הרגשתן גם שיש רצון עז לשתף.
"במובן מסוים הצענו למשתתפים איזושהי אוזן קשבת, עדות. אחד ממאפייני הטראומה הוא חוסר יכולת של האדם לספר את הסיפור שלו. האירוע כל כך כבד על הנפש, שהיא לא מצליחה להקיף את כולו והסיפור נותר מחורר. כאן, כל העם הזה עבד שעות נוספות כדי לעכל את המראות, את הקולות, את התמונות. את השבר בתחושת המוגנות שקרסה לנו כל כך חזק".
"בחלום, חברה שבנה נהרג אחראית על בית יתומים, ואני ובעלי עובדים במשמרות כדי לעזור לה לטפל ביתומים שם, וזה מאוד, מאוד קשה לטפל בכל אחד שם, והיתומים נמצאים בסכנה מתמדת. החברה שלנו שבורה ממות בנה, ולכן לא מתפקדת. אלו חלומות קשים עבורי מבחינת העוצמה שלהם כי אני מתעוררת מהם בוכה וחנוקה"
הרעיון שלפיו החלומות הם מעין צוהר להלך הרוח הקולקטיבי בעת משבר מסתובב בינינו כבר עשרות שנים. בשנות ה-30, לאחר עליית הנאצים לשלטון ולפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, תיעדה העיתונאית היהודייה שרלוט ברדט עשרות חלומות של אזרחי גרמניה. מהחלומות, שפורסמו רק שנים מאוחר יותר, כשברדט עצמה כבר חיה בארצות-הברית, מצטיירת ההשפעה העמוקה של השלטון הטוטליטרי על הנפש, על גבולות המחשבה ועל תרחישי האימה - עוד לפני שאלה הפכו לחזון נפרץ במציאות. מחקר אחר, משנות ה-90, בחן חלומות של משוחררי מלחמת וייטנאם, וזיהה כיצד המלחמה ממשיכה לרדוף את סיוטיהם לילה אחר לילה. גם תקופת הקורונה - עוד אירוע קולקטיבי רב-עוצמה - הייתה עבור חוקרים כר לחקר החלומות והמצוקה הנשקפת מהם.
מחקרן של אראל-ברודסקי וטאובמן בן-ארי מצטרף למחקרים נוספים שנערכו על חלומות בעקבות 7 באוקטובר. למשל, מחקרה של ד"ר שני פיצ'ו, חברת סגל במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון, שהחלה לתעד חלומות ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה.
מה גרם לך להתחיל לחקור את הנושא בשלב כל כך מוקדם של ההלם?
"המון אנשים סיפרו על חלומות נורא קשים שיש להם בתקופה הזאת, כמעט העתק מדויק של זוועות אירועי 7 באוקטובר. וכשאני לא מבינה משהו, אני חוקרת אותו".
כ-240 ישראלים וישראליות נענו לקריאתה לשתף בחלומותיהם מאותם הימים. אף שהמשתתפים לא התבקשו לשתף דווקא בחלומות על המלחמה, אלא בכל חלום שהוא, החלומות דומים מאוד זה לזה. "זה נדיר", אומרת פיצ'ו, "הרי חלום זה הדבר הכי אישי שיש, דבר כל כך סובייקטיבי".
ד"ר שני פיצ'ומהאלבום הפרטיאך בימים שאחרי המלחמה הסובייקטיבי הפך לקולקטיבי. החלומות עסקו באופן עקבי במלחמה, והדמיון ביניהם מובהק. "חלמתי שהלילה העולם עומד להיחרב", תיארה אחת המשתתפות, "אני עם אבא, וטרקטורים מתקרבים אלינו במטרה להרוג אותנו ולהחריב את העולם. אין לנו לאן לברוח, אנחנו לכודים בחדר קטן מאוד בעליית גג. אני לא יודעת מה לחשוב עד הרגע שבו אני מתה. זה בלתי נסבל עבורי – המודעות והפחד מהמוות הקרב, ההבנה שכולנו עומדים למות".
את החלומות שנאספו במחקרה, פיצ'ו ניתחה מנקודת המבט של "תיאוריית ניהול האימה".
מה הכוונה?
"כבני אדם - בשונה מבעלי החיים - יש לנו היכולת להכיר בהיותנו בני תמותה ולהרהר במוות שלנו. זוהי מחשבה המעוררת אימה - אימת מוות. 'ניהול האימה' הוא הניסיון האנושי להרהר במוות באופן מבוקר, כמה שפחות מאיים. לבנות מנגוני הגנה שמאפשרים להרחיק את מחשבות המוות. אנחנו מסבירים לעצמנו למה המוות שלנו לא קרוב. למה הכל יהיה בסדר. למשל, מספרים לעצמנו שאם רק נהיה בבית, אם רק ננעל את הדלת, נהיה בטוחים".
כל המנגנונים שהתערערו ב-7 באוקטובר.
"היו הרבה חלומות על פריצה לבית, על אסון שקורה ברחובות המוכרים. התפיסה הבסיסית שלפיה הסביבה הקרובה היא המקום הבטוח, נפגעה".
ד"ר שני פיצ'ו: "אנחנו מספרים לעצמנו שאם רק נהיה בבית, אם רק ננעל את הדלת, נהיה בטוחים. אחרי 7 באוקטובר היו הרבה חלומות על פריצה לבית, על אסון שקורה ברחובות המוכרים. התפיסה הבסיסית שלפיה הסביבה הקרובה היא המקום הבטוח, נפגעה"
החלומות היו תלויי מקום מגורים?
"מישהו שגר במרכז, אולי היה יכול לומר לעצמו 'זה קורה שם, אצלנו עוד בטוח'. אבל ראינו חלומות כאלה בלי קשר למקום המגורים של אנשים".
החדירה אל המרחב הפרטי והבטוח באה לידי ביטוי גם בחלומות על חדירה למה שפיצ'ו מכנה "מרחבים נפשיים תמימים". "חלמתי שטרוריסטים פרצו לעמוד האינסטגרם שאני מנהלת והעלו בו סרטי אימה", סיפרה אחת המשתתפות, יוצרת תוכן לילדים לפרנסתה, "העמוד מיועד לילדים, ובחלום שלי הטרוריסטים פירסמו בו סרטונים שמתעדים את הזוועות של 7 באוקטובר, שבהם ילדים אחרים נרצחים או נחטפים... זה כאילו שהם פוצצו את הבועה".
"נחטפתי על ידי אנשים והתברר לי שגנבו לי את התיק. התקשרתי למשטרה בבכי והתחננתי לעזרה. הם אמרו לי שאני לא הגעתי למקום הנכון, אבל אני עדיין התעקשתי לספר את הסיפור שלי"
החלומות שאספו אראל-ברודסקי וטאובמן בן-ארי גדושים לא רק בכלבים, חתולים וגורים - אלא גם באשמה. "הלכתי לישון במיטה שלי", תיארה מישהי, "התעוררתי וראיתי שליד המיטה יש המון כלובים ממתכת מלאים בבעלי חיים - פצועים, רעבים, על סף מוות. לא הבנתי איך יכולתי לזנוח אותם במשך כל הימים הללו, ואיך יכולתי לעצום את עיניי כשהם היו לידי במצב כל כך רע". בחלום אחר אין מראות אימה, גם לא הריסות או הפגזות. רק חתול משוטט שזקוק לעזרה. אבל חוסר האונים בחלום מוחשי עד כאב. "אני לא יכול לעזור לו", תיאר החולם, "אני בוכה".
השאלה איפה היה הצבא, היכן הייתה המדינה, ממשיכה להדהד מרגע פרוץ המתקפה ועד היום. בחלומות שלנו היא לבשה צורה של אמבולנסים שמסרבים להגיע, שוטרים שלא רוצים לשמוע, קושי להשמיע קול. ובעיקר - אטימות, אדישות, היעדר אוזן קשבת.
ד"ר הילית אראל-ברודסקיצילום: מהאלבום הפרטיההיעדר הזה, מסבירה אראל-ברודסקי, הוא יותר מאי-נעימות חולפת; הוא חלק בלתי נפרד מהטראומה ומהקושי להשתקם. באופן לא מפתיע, אחת התיאוריות הבולטות על חשיבותה של העדות ככלי להחלמה גובשה בעקבות השואה. הייתה זו שושנה פלמן, חוקרת הספרות והשואה, שהיטיבה לתאר את "המאבק לשחרור העדות" של הניצולים. רק שחרור שכזה, הסבירה פלמן, יאפשר לפרוק את הטראומה. אפשר לתאר זאת כמעין משולש: הקול שמספר את הסיפור, האוזן שמאזינה לו, וביניהם הסיפור, העדות. "אם אחד מהקודקודים הללו חסר, הטראומה לא מצליחה להיות מעוכלת", אומרת אראל-ברודסקי.
החיפוש אחר עד, אדם שנוכחותו תתקף את שקרה, בולט מאוד בחלומות. ויש לכך סיבה: "זה אחד ההבדלים בין מי שנמצא בסיכון לפתח פוסט-טראומה, לבין מי שהסיכויים שלו פחותים", אומרת אראל-ברודסקי. למשל, מי שעברה פגיעה מינית בילדותה והוריה הציעו לה אוזן קשבת והבנה, היא מי שזכתה לעדות לדבריה. "זה לא מפחית מהחוויה הקשה, אבל העדות עוזרת לילדה לשמור על סדר העולם הבריא - זה שבו הורים שומרים על הילדים שלהם. לעומת זאת, אם ההורים של הילדה הזאת יגידו לה שהיא מדמיינת, החוויה שלה את עצמה תקרוס".
ואיך זה בא לידי ביטוי בחלומות?
"בחלומות חיפוש אחר עדות הוא חיפוש אחר אוזן קשבת, חיפוש אחר מישהו שיגיד - אני לא לבד בעולם. אני יכול להתנחם".
אלא שבחלומות לעיתים קרובות מתברר שאין מי שיקשיב, וגרוע מכך - אין מי שיאמין. "חלמתי שהשארתי את הכלב שלי באוטו לרגע ויצאתי מהאוטו לחבק את בן דוד שלי שחזר להילחם בעזה", סיפר מישהו על החלום שלו, "כשחזרתי לאוטו רגע אחר כך, האוטו לא היה שם, הוא התקלקל, והכלב שלי לא היה שם. התקשרתי למשטרה, והם אמרו שהם אלה שלקחו את הכלב ופירקו את האוטו כי הכלב היה באוטו. התווכחתי איתם: מה זאת אומרת? אני הייתי שם, זה היה רק לרגע. ולא היה בכלל עם מי לדבר שם".
וכמובן, ישנם החלומות על העזרה המבוששת לבוא. כמעט שאין צורך להרחיב על הסיבות לכך. "אבא שלי חוטף התקף לב במהלך מפגש משפחתי בבית", תיאר אחד החולמים, "אנחנו כולנו בפאניקה ומנסים לנהל את המצב אבל לא יודעים מה לעשות. אנחנו מנסים להתקשר ל-101 ומשתגעים מזה שהאמבולנס שנמצא שתי דקות מהבית לא מגיע".
אחד החולמים: "אבא שלי חוטף התקף לב במהלך מפגש משפחתי. כולנו בפאניקה ולא יודעים מה לעשות. מנסים להתקשר ל-101 ומשתגעים מזה שהאמבולנס שנמצא שתי דקות מהבית לא מגיע
בחלומות שלנו אנחנו אומרים לעיתים מה שאי-אפשר לומר בקול. לפעמים כי קשה מדי לומר, לפעמים פשוט אין כתובת מסוימת. "אני במקום פתוח ורואה את בני החייל", תיארה מישהי, "חיילים סביבו יושבים ובני עומד כי הוא רואה מחבל ויוצא להרוג אותו כי הוא צלף. המחבל יורה בו ואני רואה שהוא מתמוטט ומתרסק על הכביש. אני לא מבינה למה אף אחד מהאנשים שישבו שם לא יורה על המחבל. אני קמה וצורחת ומכה את החיילים תוך כדי שאני שואלת למה".
לא מעט טראומות ישנות עשו את דרכן אל החלומות של אחרי 7 באוקטובר. השואה, למשל, הייתה מוטיב בולט וחוזר. "אני דור שלישי של ניצולי אושוויץ", ציין אחד החולמים, ואחר כך תיאר את האסון שנגלה לעיניו במילה: "שואה". "השואה היא נרטיב, היא סיפור שאנחנו כבר מכירים - על התחלה, אמצע וסוף", מסבירה אראל-ברודסקי, "בהתמודדות עם דבר כל כך מציף, כל כך חסר פשר וצורה, הנפש הולכת לדימויים מוכרים, לטראומות קודמות - כי עבורם יש לנו מילים".
וכך, בחלומות מסוימים, נשזרו אלה באלה הסיפורים המצמיתים על הטבח עם סיפורים נושנים על השואה. "אני מתחבא מחוטפים בארון קטן", תיאר מישהו, ואי-אפשר שלא לחשוב על סיפורם של ילדי משפחת עידן שהסתתרו שעות ארוכות בארון בחדר הילדים, "אני בזמן השואה והגרמנים רוצים לתפוס אותי, ובמהלך החלום אלו גרמנים המדברים ערבית ומחפשים אותי ורוצים לחטוף אותי. אני יודע בחלום שאני חולם, ועדיין מרגיש פחד נורא וחנק גם כשאני מתעורר. אני לא יכול להפסיק לחשוב על החטופים".
גם זיכרונות טראומטיים ממלחמות קודמות עלו. "חזרתי לאזורים שהייתי בהם כחייל, בלבנון. היו צעקות בערבית", סיפר אחד החולמים. וחולם אחר, שלחם במלחמת יום הכיפורים, תיאר: "אני יורה ויורה מסביב ללא שליטה עם אותה תחושת ייאוש. אני שומע את חייל הקשר צועק לי - תפסיק. תפסיק".
"אני רצה על החוף עם תינוק ביד. אני פוגשת חברה מבית הספר. אני אומרת לה שנרוץ יחד. החוויה היא של פחד, אבל הפגישה עם החברה מפחיתה את הפחד. אני מתעוררת באמצע הריצה אל הלא-נודע. זה היה קשור לדאגה שלי לגבי הבנים שלי, שאני כבר לא יכולה לשמור עליהם כפי ששמרתי עליהם כשהיו תינוקות. חשבתי שאני לא יודעת היכן הבן שלי כשהוא כעת בצבא והלא-נודע כל כך קשה. החברה רצה איתי"
"אני הייתי בן אדם של חלומות שם, בשבי", תיאר אלמוג מאיר ג'אן מול המצלמה של אילנה דיין ב"עובדה", זמן קצר אחרי שחולץ במבצע ארנון ההרואי, "כל לילה הייתי זוכר לפחות שלושה חלומות". בחלום האחד שבחר לשתף מול המצלמה, סיפר: "הייתי מתחת לבית של סבא וסבתא שלי, עם מזוודה, ואני מחכה מתחת לבית שלהם. הייתי עם שלומי (החטוף שלומי זיו - ש"ק) בחלום. אמרתי לו - טוב, יאללה, אני עולה הביתה. כאילו זה הכי פשוט בעולם. ואני פותח את הדלת, וסבתא שלי פותחת לי את הדלת. ואנחנו מתחילים לבכות. סבא מאחוריה, אבא שלי שם. וכולם שם. והם אומרים לי - כמה טוב שבאת. כמה חיכינו לך".
כמו בחלומו של אלמוג מאיר ג'אן, גם בחלומות שנאספו ביצבצו בין האימה, חוסר האונים והיעדר האוזן הקשבת מוטיבים כמו חברות אמיצה, קרובי משפחה או דמויות מן העבר שנוכחות ומנחמות ברגעי האימה. החוקרות קוראות לזה "האובייקט הפנימי כעד". "היה מנעד מאוד רחב בחלומות", אומרת אראל-ברודסקי, "בין חוסר אונים קולוסאלי, שאתה צועק ולא מגיעים אליך או מעוותים מה שאמרת, לבין מצבים של אובייקט פנימי טוב - אנשים חלמו על סבא וסבתא שלהם, על הורה שנפטר. על אנשים טובים שהגיעו לנחם ולהרגיע. היה בזה משהו מדהים, כמה שבועות אחרי האירוע הכי קשה שקרה לנו במדינת ישראל, היו בחלומות המון קולות של כוח וחוסן. יש בזה משהו מפיח תקווה".
"נכנסתי לחדר שלי ושתי דודות שלי היו שם, וגם סבתי שנפטרה", סיפר מישהו, "ישבתי לבד בספרייה ואז חבר בא (שכרגע נמצא במילואים בעזה), והתרגשתי מאוד לפגוש אותו, בכיתי לו וסיפרתי לו עד כמה קשה היה לי והרגשתי הקלה שהוא הגיע". הבכי שמעורר המפגש הוא מוטיב חוזר בחלומות הללו.
לא רק נחמה נמצאה בחלומות, אלא גם כוח ורצון לפעול. "היו גם חלומות שבהם אנשים דווקא הרגישו שיש להם קול, יש להם כוח לא לעמוד מנגד", אראל-ברודסקי אומרת. למשל, חלום שבו החולם עומד להיכנס לעזה עם הלוחמים. "שאלתי את עצמי אם אני מפחד למות, ואני הרגשתי שלא, ובאותו הזמן סיקרן אותי לדעת איך זה מרגיש למות. אמרתי לעצמי שאני לא אמות בעזה. שם החלום מסתיים. האומץ שהרגשתי היה משהו חדש ושונה מכל מה שהרגשתי עד כה. חלמתי שאני פעיל ומצליח להגן על עצמי בצורה פעילה".
ד"ר הילית אראל–ברודסקי: "היה מנעד מאוד רחב בחלומות בין חוסר אונים קולוסאלי, שאתה צועק ולא מגיעים אליך או מעוותים מה שאמרת, לבין מצבים שאנשים חלמו על סבא וסבתא שלהם, על הורה שנפטר. אנשים טובים שהגיעו לנחם ולהרגיע"
לעיתים היכולת לעזור מוגבלת. ובכל זאת, אראל-ברודסקי בוחרת לשייך גם את החלום הבא לקבוצת החלומות שמבטאים כוח ויכולת לעזור לאחרים: "חלמתי שנשמה של תינוק קוראת לי 'בוא אליי' ואני מאוד פחדתי והתעוררתי. אחרי שחזרתי לישון, החלום חזר, וראיתי את אותו תינוק קורא לי שוב. שאלתי לאן ללכת והוא לא ענה. אבל הוא אמר לי שהשם שלו הוא משה והוא נמצא בחדר צבוע ירוק. אמרתי פרק תהילים שזכרתי, ואמרתי לו שאם הוא חי זה יעזור למצוא אותו ואם הוא נרצח אז זה לעילוי נשמתו".
"החולמת בעצם הופכת להיות עדה", מסבירה אראל-ברודסקי, "היא הופכת להיות האוזן הקשבת, זו שמספרת את הסיפור עבור התינוק". זהו מעשה של חסד. "היא אומרת - לא ניתן לך לעבור את זה לבד. נהיה שם בשבילך. אני אהיה העדה שלך, אני אעזור לך לעבור לעולם הבא או לחזור אלינו לחיים. אתה אצלי בראש ובלב".
מבט דומה מספק גם החלום הבא. חלום שבזמן שנחלם, עוד אי-אפשר היה לדעת כמה משמעות טעונה במראה המתואר בו: "חלמתי שהלכתי על שביל עשוי עץ דק לאורך נהר גדול. המים שקטים, רגועים, אין גלים", תיארה מישהי, "ובמים, ליד הדק, עומדות כמה סירות צרות ומסודרות ויפות, כמו קיאקים. באחת מהן יושבים שני ילדים עם שיער אדום, ללא תנועה. שקטים ויפים. מישהו ממהר אליי ואומר לי להמשיך ללכת ולא להסתכל. אני לא מסיטה את מבטי מהם, אני מתעוררת עם תחושת הקלה שהם חיים ובריאים, אבל גם פחד שהמשמעות היא אולי ההפך".
"החולמת לא מסיטה את המבט", מחדדת אראל-ברודסקי, "וזה לב ליבו של הדבר. בחלומות רואים קריסה, חוסר אונים בלתי נסבל, ומצד שני, גם איזה ניסיון להיות אוזן קשבת כלפי מי שקרו לו דברים נוראים". ואולי מתוך החלומות הללו, שנחלמו זמן כה קצר אחרי האסון, אפשר לשאוב גם נחמה. אפילו תקווה. "אפשר למצוא בהם ניסיונות לשיקום, לאיחוי. הרוח האנושית מרהיבה ביכולת שלה להשתקם".
