כשנטע חזן (39) יצאה מתחנת המשטרה ברבאט ועלתה על מונית, האדם הראשון שהיא התקשרה אליו היה אביה, יוסף. ״אבא, כתוב בתעודת הזהות החדשה שלי שנולדתי באלקודס, פלסטין״, אמרה חזן. אביה, שעלה ארצה ממרוקו בגיל ארבע, צחק: ״אין שום בעיה, זה תואם את הדעות הפוליטיות שלך״.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
נהג המונית המרוקאי, מצידו, חיכה לשעת כושר וברגע שהסתיימה השיחה בין האב לבתו התחיל להסביר לנטע שישראל לא קיימת, וגם הראה לה איך אוהדי קבוצות כדורגל בקזבלנקה מניפים דגלי פלסטין ושרים Free Palestine. ״באותו רגע לא היה אכפת לי מכלום", נזכרת חזן. "חשבתי לעצמי: ׳אתה לא תוכל להרוס לי את הרגע הזה. הגשמתי חלום, אני אזרחית מרוקו׳״.
חזן היא חלק מתנועה שקטה, לא מאורגנת ומגוונת להפליא של עשרות צעירים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, דור שני לעולים ממרוקו, שהעתיקו את מרכז חייהם מישראל למדינת מוצאם. מדובר באנשי עסקים, שחקנים, קומיקאים ואקדמאים, מכל הרקעים הסוציו-אקונומיים ומרחבי הקשת הפוליטית. הם היגרו למרוקו לצמיתות או חיים על קו ישראל-מרוקו.
״תמיד ידעתי שאני צריכה לטוס למרוקו יום אחד. זה שלי – זו התרבות שלי, השפה שלי, המנהגים שלי. איך ייתכן שעוד לא הייתי במרוקו?״ מספרת חזן. אחרי תואר שני בניהול סכסוכים ופעילות ענפה בארגוני שלום ישראלים-פלסטינים, ארזה את עצמה וטסה לטיול שורשים במרוקו ב-2016. כשהגיעה לפאס - התאהבה. ״מצאתי את הבית שאבא שלי גדל בו. לאחר מכן הגעתי למרוקו עם אבא שלי, עם אחותי, עם אמא שלי ואז עברתי עד הקורונה״.
עם תחילת המגפה נאלצה לחזור ארצה, מסרה את כל תכולת דירתה ברבאט והתחילה לחשוב איך היא חוזרת שוב למרוקו. בינתיים אמה חלתה והחלימה, נולד לה בן והיא רק מחכה לשוב לרבאט. ״אני עובדת על דרכון מרוקאי לבן שלי וזה מורכב, כי אני אם יחידנית והם לא ממש מבינים איך נולד ילד בלי אבא״, צוחקת חזן. ״אבל אנחנו נחזור, אין לי ספק״.
טפטופי ההגירה מישראל למרוקו החלו מספר שנים לפני הסכמי אברהם, שנכנסו לתוקף בדצמבר 2020. ב-2018 הגיע איתם גם גל של עבריינים ישראלים וסרבני גט שהבינו שיש פרצה בחוק, שתאפשר להם להתחמק ממאסר מכוח מוצאם המרוקאי.
״מבחינת המרוקאים זה לא משנה אם אתה יהודי או מוסלמי – אתה קודם כל מרוקאי״, מסבירה חן אלמליח (41), שהיגרה למרוקו לפני כשנתיים ונתקלה בקשיים בהוצאת אזרחות. ״לפני הסכמי אברהם ישראלים ממוצא מרוקאי היו יכולים להתאזרח במרוקו מתוקף היותם צאצאים של עולים ממרוקו. אז הסמכות הייתה בידי בתי הדין הרבניים בכל עיר, שחתמו על מסמכים בעברית שהוכיחו שהם נצר למשפחה מרוקאית. ברגע שנתפסה רשת עבריינים, החמירו את האכיפה והיה צריך גם אישור של בית משפט, מה שסירבל את התהליך. כשנחתמו הסכמי אברהם העבריינים האלה הוסגרו לישראל או נשארו במעצר במרוקו״.
כמו חזן, גם אלמליח לא ויתרה על הדרכון המרוקאי. היא עבדה קשה והשתמשה בכל האמצעים שעמדו לרשותה כדי להשיג את הדרכון הנכסף. ״עובדת היותי מרוקאית אף פעם לא חלפה מעל ראשי״, צוחקת אלמליח במרירות. ״הפרויקט הזדוני של עיירות הפיתוח הצליח לייצר איזו צורת חיים אלטרנטיבית, ואנשים בתוך העיירות האלה הצליחו לשמר את הזהות שלהם ללא הפרעה וללא אינטגרציה. אז היה אפשר להמשיך לחיות את השפה שלך עם הקהילה שלך, ואת התרבות שלך.
"בגלל המציאות העגומה בעיירות הפיתוח, שאתה תלוי המון בממסד, אתה בורח לזיכרון הטוב מהעבר. ובאמת מרוקו תמיד הייתה סביבי במובן הזה, שגם הסיפורים ששמעתי עליה היו חיוביים. אנשים דיברו על זה שהם הגיעו ארצה ורצו לחזור למרוקו״.
המסע של אלמליח למרוקו היה כתוב בכוכבים. אחרי שנשלחה לסקר את סצינת הפופ המרוקאית מטעם מגזין, היא ידעה שעוד תשוב. ״אחד הדברים שהיו לי ברורים כבר אז, ברגע שעזבתי את מרוקו בפעם הראשונה, זה שמרוקו היא כאן ועכשיו. היא בהווה, רלוונטית לחיים שלי. לא לוס-אנג׳לס שבזמנו גרתי בה, ברלין או פריז או ווטאבר״, מספרת אלמליח. ״זה היה סוג של 'מרד' בניסיון למחוק את מרוקו מהזהות של הישראלים המרוקאים״.
אלמליח החלה להשתקע במרוקו - ואז הגיע 7 באוקטובר. ״אני חושבת שכל אדם שהיה מחוץ לישראל באותם ימים חשש והיה חרד למשפחה שלו ולאנשים שנמצאים בישראל בזמן הזה״, היא משחזרת. ״בתקופה הזו לא משנה איפה אתה בחו״ל – אם זה באירופה, בארצות-הברית או בצפון אפריקה, כמוני. כל בעל אזרחות ישראלית חשב באותם רגעים, אוקיי, מה הולך לקרות?״
בנקודה הזו אלמליח עוצרת ומהרהרת. ״היו כמה ימים ראשונים של התכנסות כזו פנימה. כמובן שכל החברים והחברות שלי המרוקאים, ולא רק אלה שהיו סביבי בקזבלנקה, גם כאלו שחיים בצרפת ובכל מקום בעולם, יצרו איתי קשר ושאלו אם המשפחה שלי בסדר. אלה שהיו לידי גם אמרו לי שיהיה בסדר״.
בשל נסיבות אישיות, אלמליח ובתה עזבו את קזבלנקה באופן זמני ושבו ארצה. בינתיים אלמליח ממשיכה לעבוד על האזרחות המרוקאית שלהן. ״באופי שלי אני לא בן אדם שמצליח לקבוע בית בשום מקום בעולם, אבל משהו במרוקו אחר. בריח, בצבעים, בשפה, בניגון, בכל״, היא מסבירה. ״היא טבועה לך בדי-אן-איי״.
משפחתה של חן, כמו משפחותיהם של רבים מהמהגרים החדשים למרוקו, עזבה בזמנו חיי קהילה מגובשים ותוססים עבור החלום הציוני. טרם העלייה ההמונית מהמגרב, ב-1948, חיו במרוקו כ-270 אלף יהודים. הקהילה התכווצה לממדים מזעריים. נכון להיום, לפי גורמים בקהילה היהודית, במרוקו חיים רק אלפים בודדים של יהודים, שהולכים ומתמעטים בעקבות פטירה של האוכלוסייה המבוגרת והגירה של האוכלוסייה הצעירה לצרפת ולקנדה. מיעוט מסוים מהגר לישראל. מאז 2019 עלו ממרוקו לישראל 225 יהודים.
ד״ר יונה אלפסי (36), אנתרופולוג של המזרח התיכון, עלה ארצה מפאס לפני כעשור במסגרת תוכנית ״מסע״, והציב לעצמו כמטרה לשמר את התרבות המרוקאית בישראל.
״כשהגעתי לארץ היו שואלים אותי מאיפה אני וכשהייתי אומר שממרוקו, היו עונים לי: ׳כולנו ממרוקו, מאיפה אתה בארץ?׳ וכשהסברתי להם שעליתי ממרוקו היו מתלהבים ומארחים אותי והיה להם חשוב לדעת אם האירוח שלהם הוא כמו במרוקו״, מתאר ד״ר אלפסי. ״ההתלהבות שלהם מהתרבות המרוקאית סיקרנה וריגשה אותי, האופן שבו התרבות הזו שומרה והתעצבה בישראל. היו מזמינים אותי לשבּת והשירים היו במרוקאית. זה גרם לי להבין שיש פה צמא להכיר לעומק את תרבות המוצא והמסורת היהודית-מרוקאית״.
אחרי שד״ר אלפסי סיים את לימודי התואר השלישי שלו, הוא פתח קורסים ללימודי מרוקאית בזום בתקופת הקורונה. הביקוש היה מעל המצופה. מאות תלמידים נרשמו מרחבי הארץ, מכל הגילים – בין אם מבוגרים שעלו כצעירים ורצו לתרגל את השפה, או דור שני ושלישי שחשו פספוס שלא השכילו ללמוד את השפה מהמבוגרים שהלכו לעולמם.
״בתחילת הקורס אני שואל: ׳למה באתם ללמוד מרוקאית?'. הייתה מישהי שהתשובה שלה נכנסה לי ללב״, הוא מספר. ״היא אמרה לי: ׳באתי לבקש סליחה׳. לא הכרתי אותה, אז הופתעתי ושאלתי: ׳למה את צריכה לבקש ממני סליחה׳? היא חידדה ואמרה: ׳באתי לבקש סליחה מההורים שלי שהתביישתי במוצא שלי, שסירבתי שידברו איתי מרוקאית ברחוב׳. כולנו בכינו״.
בין המרצים האורחים בקורס הדריג'ה (הניב המרוקאי המודרני) של ד״ר אלפסי משתתף השחקן יאיר פורטל (46), שחי על הקו יקנעם-מרקש. אתם בטח מכירים אותו יותר כשהוא מחופש – כרב חנניה קורקוס מהסדרות והסרטים של האחים אסייג, או כללה זוהרה, הסבתא המצחיקה ביותר באינסטגרם.
״ב-20 השנים האלה שאני נוסע למרוקו, גם כשחקן וגם כמדריך טיולי וי-איי-פי, יש תחושה שמשותפת להרבה אנשים שמגיעים לשם, שהזמן עצר מלכת, סנכרון בין הישן לחדש, משהו מטורף״, מספר פורטל. ״הרוגע, השקט שואב אותך״. פורטל אף הקים מסעדת פלאפל כשרה במרקש, שתיירים יהודים מכל העולם אוהבים לפקוד, אפילו שהוא בעצמו לא כל כך אוהב פלאפל.
את הישראלים שירדו למרוקו אי-אפשר לאפיין בצורה חותכת, חוץ מזה שרובם ממוצא מרוקאי. דתיים, חילונים, מסורתיים, יחידים, חד-הוריים ומשפחות מרובות ילדים. הם מתגוררים ברחבי המדינה, ואין להם חיי קהילה משותפים שמאחדים ביניהם. כולם כמובן מכירים את כולם, שמועה שעוברת מפה לאוזן כמיטב המסורת היהודית.
למרות האהבה העצומה למרוקו ולתושביה, כל המרואיינים מספרים שנתקלו בעוינות מסוימת כשגילו שהם ישראלים, והמצב אף החריף אחרי 7 באוקטובר. פיני פרץ (47), קומיקאי ישראלי שירד למרוקו לפני שנתיים וחי במרקש, מגיע פעם-פעמיים בשנה לארץ לבקר את הילדים שלו. הוא מספר שחרף ההצלחה המטורפת שלו במרוקו עם יותר מ-120 מיליון צפיות לסרטונים הקומיים שלו ברשת, יש קומיקאים פרו-פלסטינים שמסרבים לשתף איתו פעולה. אחרי אחת ההופעות אף תלו לו דגל פלסטין על האוטו. ״חשוב לי לומר שלמרות הכל אני מרגיש פה בטוח, אני דובר מרוקאית ויודע לענות למי שצריך״, קובע פרץ.
הביקורת נגד ישראל במרוקו החריפה אחרי הפרסומים לפיהם צה״ל תקף בית חולים ברצועה בתחילת מלחמת חרבות ברזל, ולובתה על ידי מפלגת האחים המוסלמים שעד לא מזמן שלטה בפרלמנט המרוקאי. נגד הקולות האלה נשמעים גם קולות אחרים, שמגיעים מבית המלוכה ומאנשי דת מקומיים, שקוראים לדו-קיום בין יהודים למוסלמים.
"כשההסתה בפרלמנט נגד ישראל ויהודים החריפה, פנו אליי אימאמים וכמרים קתוליים ופרוטסטנטים לקיים תפילה משותפת עם היהודים בבית כנסת עתיק ששיפצנו בטנג׳יר״, משתף קובי יפרח (43), ממייסדי תנועת כולנא לשימור התרבות היהודית במרוקו שחי על הקו בין מרקש לדימונה. ״כשהמלחמה תיגמר אני מקווה לחזור עם אשתי והילדים למרוקו, לצמיתות״.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.07.25
