17 בנובמבר 1912
"תאריך בלתי נשכח, יום השנה השני לנישואיי. שוב דבר מוזר קרה: כמעט בדיוק בתאריך הזה נפסק הדין בנוגע לצעדי הגירושין. הם דורשים ממני לגור איתו עוד שלושה חודשים יחד, אך לעולם לא! לעולם לא... אך כדי להשקיט את מחשבותיי, מלבד עבודת היד המקצועית שלי, אני הרי חייבת לנקוט משהו נוסף... אוי, יש בי רצון כל כך חזק לברוח לשיקגו יחד עם סאלה ק!"
(מתוך יומנה הגנוז של שרה שנירר)
פייני סוקניק לא שוכחת את הכתף הקרה שהופנתה אליה בחדר המורות של בית הספר "בית יעקב" בחיפה שבו לימדה, כשנודע שהיא בעיצומו של תהליך גירושים ארוך וכואב. "חלק מהמורות בצוות טענו בפני ההנהלה שאני לא ראויה ללמד בבית ספר של 'בית יעקב' בגלל זה", היא משחזרת. הזיכרון הכואב עדיין חי בה, למרות שחלפו מאז כ-13 שנה. "זו הייתה חוויה של ניכור – הן הרי הכירו אותי, את האדם שאני".
המורות החרדיות שעבדו לצידה של סוקניק ביקשו, כביכול, לשמור על שמה הטוב של רשת בתי הספר החרדיים לבנות "בית יעקב", שהקימה שרה שנירר בקרקוב לפני כמאה שנה. הן שכחו, או לא ידעו, פרט שהוצנע מהביוגרפיה הרשמית של שנירר – היא עצמה הייתה גרושה. סוקניק עצמה ידעה על כך במעורפל, משברי מידע שהגיעו אליה בדרכים עקיפות, וכבר אז פיסת המידע הזאת לא נתנה לה מנוח. "איך יכול להיות שמשתמשים בשם של שנירר כדי להוקיע מישהי בתהליך גירושים, אם היא עצמה הייתה באותו המצב בדיוק?" היא תוהה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
סוקניק נשארה ללמד בבית יעקב עוד תקופה, מחוסר ברירה, כשרק מורות מעטות תומכות בה. מים רבים זרמו מאז, היא הספיקה להפוך לפעילה פמיניסטית-חרדית שמסייעת לנשים חרדיות בהליכי גירושים ובמקרים של אלימות במשפחה, וגם להינשא שנית. ועדיין, כל הזמן הזה המשיכה להדהד ברקע השאלה – מי הייתה בעצם שרה שנירר? האם דמות המופת של האישה הצדיקה שמכירה כל תלמידת "בית יעקב", משקפת באמת את מי שהייתה?
בעולם החרדי נכתבו לכבודה המנונים, ובספרות החרדית היא תוארה כצדיקה מוחלטת, כמעט לא אנושית. תופרת יהודייה שלקחה תחת חסותה נערות יהודיות כדי להעניק להן מקצוע, ובמקביל גם השכלה דתית, כתרופת-נגד להשכלה הכללית שהחלה לפרוח בקרב נערות יהודיות באותן השנים. מודל לחיקוי עבור מיליוני הנערות שחלפו תחת ידיה של מערכת החינוך החרדית.
"היחס אליה היה כאל אדמו"רית", מספר אדם שמכיר טוב את סיפורה של שנירר. "בסיפור חייה כפי שנכתב לציבור החרדי לא מופיעים החלקים היותר-קשים וסיפור הגירושים, מתוך מחשבה ש'לא כל דבר צריך לספר', בטח לא כשמדובר בדמות מופת. בחלוף השנים הפכה שנירר גם לסמל עבור פמיניסטיות חרדיות במאבקן על הזכות להיבחר לכנסת ובמאבקים נוספים. בעבורן, שנירר היא פורצת דרך שפעלה נגד המוסכמות בתקופתה. אלו ואלו הכירו עד היום רק חלקים מסוימים מאישיותה.
קצת יותר מ-90 שנה אחרי ששנירר נפטרה, נחשף יומן שכתבה והוחבא במשך עשרות שנים בבית אחת מתלמידותיה. היומן הזה שופך אור חדש על דמותה של האישה מקרקוב ששמה נישא בכל כיתה של "בית יעקב". זאת גם הזדמנות להציץ לנפשה של שנירר, ילידת 1833, עוד לפני שהפכה למודל ולסמל. לחזות בדמותה המורכבת, מלאת הלבטים. "עד היום לא ידענו כמעט דבר על החיים של שנירר לפני שהקימה את 'בית יעקב'", אומרת ההיסטוריונית פרופ' רחל מנקין, חוקרת יהדות גליציה. "עד עכשיו, כל מה שידענו על שרה שנירר מבוסס על מה שהיא כתבה ובחרה לפרסם".
מקור הידע העיקרי על חייה של שנירר הוא ספר שכינס את כתביה ביידיש, "דפים מחיי", שיצא בהמשך גם בעברית בשם "אם בישראל". שנירר מספרת שם על ילדותה, אבל באופן חלקי. "היא צינזרה דברים", אומרת מנקין. "צריך להבין שאת כתביה ביידיש היא כותבת אחרי שכבר הפכה לדמות ציבורית, עם מעמד בקהילה האורתודוקסית של 'אגודת ישראל', ולכן היא הייתה זהירה יותר במה שבחרה לפרסם על עצמה". זאת הסיבה, מסבירה מנקין, שהיומן הגנוז הוא תגלית חשובה. "כל פיסת מידע חדשה שעוזרת להבין את דמותה היא גילוי משמעותי".
1 בדצמבר 1910
"בקושי שבועיים אחרי החתונה שלי, וכבר התנפצו כל האשליות שהיו לי לגבי אושר בנישואין. האם באמת רק מי שיש לה פנים יפות וכסף יכולה לזכות בזה? האם אני באמת כה מכוערת שאינני מסוגלת לעורר בו שום רגש חם יותר? (...) לעת עתה, לא מסופקת מבחינה פיזית, לא רוחנית ולא חומרית. מחר אני הולכת לחתונה של בלצ'ה ל. אני תוהה איך יתמזל לה, כי באמת יש לה את כל התנאים לאושר – יפה, רצינית והוא עשיר מאוד. טוב, סקרנות של נשים"
את היומן הגנוז כתבה שנירר בסוף שנות ה-20 לחייה, לקראת אירוסיה ולאורך הליך הגירושים. שנירר הייתה כבר בת 27 כשהתארסה ולא הסתירה ביומנה את חוסר חיבתה לחתן המיועד, ואולי אפילו כלפי רעיון הנישואים עצמו. "כעת הם מטרידים אותי כל כך בשידוכים, שהייתי רוצה מאוד לשכוח קצת", כתבה ביומנה. כשנקבעה לה פגישה עם הארוס המיועד, תחושת הבטן של שנירר בישרה רעות. "במקום לשמוח שנותנים לי לדבר ולהכיר את הבחור לפני שאתארס איתו, ממלאת אותי הפגישה הזאת באיזשהו פחד מוזר (...) בשביל מה לי הפגישה? האם באמת יהיה לי האומץ להגיד 'לא מוצא חן בעיניי'?" בתקופה שבין האירוסים לחתונה, כתבה שנירר לא פעם על חששותיה. "והנה, זה קרה", כתבה מיד לאחר שהסכימה לשידוך. "בדיוק כפי שחזיתי, האדם הזה לא מצא חן בעיניי בשום אופן, ולא היה לי אומץ להגיד לא. האם באמת לעולם לא יהיה לי האומץ להגיד בקול את מה שאני חושבת?"
החששות לא הרפו משנירר גם עד ליל החתונה עצמה. "אוי, המחשבות האלה! אבל מי לא מכיר את המחשבות הממלאות את ראשה של נערה העומדת לפני קץ ימי רווקותה?" כתבה שנירר בנובמבר 1910, ערב חתונתה. "אני באמת לא יודעת! מתנהלת מלחמה קשה בנפשי... ועם זאת... לא! אין לי אומץ. הרי אצלנו עדיף להתגרש מאשר לבטל אירוסים. אוי, כמה שאני טיפשה! אבל די להיום".
זמן קצר אחרי החתונה כבר היה ברור לשנירר שזו הייתה טעות להינשא. היא שאבה נחמה מנוכחותן של חברותיה הקרובות ("לורקה ג. באה כמעט מדי יום ויושבת שעות אצלנו כרגיל, ואנו שוכחות לגמרי שכבר התחתנתי"), ובעיקר רצתה להשתחרר מהנישואים ולהקדיש את עצמה למפעל חייה – הענקת השכלה יהודית לנערות יהודיות אורתודוקסיות. "הרוח שלי דורשת חופש: לעבוד, להחזיר בתשובה, לפעול למען החברה... אבל האם אי פעם אעז לומר את דבריי בקול רם, אני עם הביישנות הנצחית שלי?"
שנירר גמלה בליבה להתגרש, אבל הלחץ שהופעל עליה מצד משפחתו של בעלה עיכב אותה. "כמעט שנה מגיעה לסופה מאז נישואיי, ואני רואה יותר ויותר כמה פחדנית אני", נזפה בעצמה ביומן. "לחשוב שביום שישי כבר הייתי החלטית לגמרי לסיים הכל, לעשות צעד חד-משמעי, והיום מילה אחת של חמותי, שאנחנו עוד יכולים לחכות, שוברת כבר את חולשתי, שוברת את התנגדותי, ואני שוב מוכנה להמשיך בחיים הטיפשיים האלה, חסרי התוכן, כדי רק לא לחשוב שלחמותי יהיה מזה צער". רק כעבור חודש העזה לארוז את חפציה ולחזור לבית ההורים. עד הגט עצמו חלפה עוד שנה שלמה.
סוקניק, שמכירה היטב את הקושי ואת הלחצים שעימם מתמודדות נשים חרדיות בהליכי גירושים, לא הייתה יכולה להזדהות יותר עם המילים של שנירר. "העובדה שב'בית יעקב', בתי הספר שהקימה שנירר, מתעדפים נשים נשואות ושופטים בחומרה כל כך נשים גרושות פשוט לא הסתדרה לי עם העובדה ששנירר עצמה התגרשה לפני שהתחילה את מפעל חייה.
"כשקראתי ביומנים שלה שהיא התלבטה לגבי נישואים, שהיא התחתנה בגלל הלחץ החברתי ושהייתה אומללה בנישואיה – הבנתי שמה שסיפרו לנו עד היום על שנירר גרם לי ולנשים אחרות לחוש בושה ואשמה", אומר סוקניק. "לכאורה, נסיבות חיינו הפכו אותנו ל'לא מתאימות' למוסדות החינוך בחברה החרדית – למרות שזאת הדרך שבה פסעה שנירר עצמה".
אפריל 1913
"האחרונה בחבורה שלנו, שתמיד טענה שתישאר רווקה זקנה, מתארסת; חולשה נשית טיפוסית"
סיפורו של היומן הגנוז מתחיל בדפיקה בדלת. האיש בעל החזות החרדית שנכנס למשרד התרגום של דרויוש דקירט בלודז' לא ידע הרבה על חבילת הדפים המצהיבה, הכתובה בכתב יד צפוף בפולנית. "הוא אמר, 'תגיד לי אם זה מעניין או סתם שטויות'", משחזר דקירט, פולני דובר עברית שבין השאר עובד כמתורגמן רשמי מטעם בית המשפט בפולין. דקירט עיין באסופת הדפים וידע מיד – הוא אוחז בידו בלא פחות מאוצר היסטורי. "היה ברור שזה יומן שכתבה אישה יהודייה בתחילת המאה ה-20. אישה שהיא מצד אחד מאוד צנועה ודתית, ומצד שני פתוחה לתרבות הפולנית החילונית. מיהי האישה? עדיין לא היה ידוע.
באותו הרגע האיש המזוקן החוויר וביקש לקחת את הדפים בחזרה. "הוא אמר לי, 'זה לא מתאים, זה לא טוב', תפס את היומן וברח ממני", מספר דקירט בשיחה עם "7 ימים". בחלוף כמה ימים הצליח לאתר את האיש ויצר איתו קשר. אז גם התברר מדוע האיש חשש כל כך מתוכן הדפים – בעלת היומן היא לא אחרת משרה שנירר, האישה שהקימה את בית הספר הראשון לבנות חרדיות בפולין. האישה ששמה הפך לאגדה בקרב מאות אלפי בוגרות בתי הספר של "בית יעקב". זאת שבתי הספר שהקימה הביאו לעולם את מהפכת ההשכלה לנשים חרדיות, אך גם סייעו לקבע את מעמדן של הנשים ב"חברת הלומדים" החרדית כמי שתפקידן לפרנס ולהקים משפחה, בזמן שבן הזוג לומד תורה.
5 צפייה בגלריה
העתק היומן של שרה שנירר. האם החורגת ביקשה מבנה להשמיד אותו
(צילום: הירשביין אדגר, באדיבות הספרייה הלאומית)
היומן המסתורי היה שמור אצל אמו החורגת של אותו אדם, שהייתה לה היכרות קרובה עם שנירר. את היומן המוקדם הזה, שנכתב בפולנית, שמרה שנירר אצלה. את הגרסה הרשמית של חייה, זו שהודפסה והופצה בבית הספר של "בית יעקב", כתבה מאוחר יותר ביידיש. היומן הפולני נותר בין חפציה, וכשנפטרה ב-1935 העתיקו אותו שתיים מתלמידותיה הקרובות. "כששנירר נפטרה התלמידות שלה 'פשטו' על הדירה ומצאו בין השאר את היומן", מספר אדם שמכיר מקרוב את סיפורו של היומן. "ממשיכת דרכה של שנירר, הרבנית יהודית גרינפלד, לא רצתה שהיומן יסתובב – מתוך מחשבה שמה שנכתב שם אישי ורגיש. אבל בסופו של דבר העותק התגלגל לישראל".
היומן כלל לא היה אמור לצאת מפתח הבית שבו נשמר לאורך קרוב ל-90 שנה. "אותה אם חורגת אמרה לבנה שהיא רוצה להשמיד את הדפים לפני מותה", מספר דקירט. הבן לא ידע מה תוכן הדפים, אך החליט להציל אותם. הוא העתיק אותם בגניבה במכונת צילום והחזיר אותם למקומם. כשנודע לו עד כמה נפיץ תוכן הדברים הוא ביקש למנוע את פרסומם, אך לאחר דין ודברים נעתר לבקשתו של דקירט שיניח לו לפרסם למטרות מחקר. לפני חודשים אחדים זה קרה – היומן הגנוז ראה אור בפולנית, בזכותם של דקירט ועמיתתו ד"ר יוהנה דגלר, חוקרת יהדות פולין, וכעת הוא מתפרסם לראשונה בתרגום לא רשמי לעברית.
14 באוקטובר 1910
"רק אתה, יומני, מאפשר לי כך לומר הכל, ואתה שותק, שותק בעקשנות. אך האידיאל שלי, אי שם עמוק בנפשי, הוא לעבוד אך ורק למען אחיותיי! אוי, אילו הייתי יכולה פעם לשכנע אותן מה זה אומר להיות יהודייה אמיתית, לא לעשות זאת עבור אמא או מתוך פחד מאבא, אלא אך ורק מתוך אהבה אחת גדולה לבורא עצמו"
כדי להבין את המהפכה שחוללה שרה שנירר בעולם היהודי, צריך לחזור לאירופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. באוסטרו-הונגריה, שגליציה הייתה חלק ממנה, חל חוק חינוך חובה בבתי הספר היסודיים. לימודי המשך, בגימנסיות הציבוריות, היו נגישים רק עבור נערים, משפחות שהיו מבוססות כלכלית שלחו את בנותיהן לגימנסיות פרטיות. גם נערות יהודיות נשלחו לא פעם למוסדות הללו, שבהם למדו מקצועות שונים ו"מקצועות נשיים" כמו תפירה ומלאכת יד. בבתי הספר הוקצו שעתיים בשבוע ללימודי דת, ובבתי ספר שלמדו בהם לפחות 80 תלמידים יהודיים הוקצו שעתיים בשבוע ללימודי יהדות. לימודים אלה התקיימו בשפה הפולנית ולא ממש זכו להכרה מצד משפחות חסידיות שראו במורי הדת הללו "אפיקורסים". נערות שהגיעו מבתים פחות אדוקים יצאו מבית הספר הפולני בלי יותר מדי קשר לדת היהודית.
"בהיותן מיעוט בבתי ספר שרוממו כל ביטוי של פולניות, לרבות האמונה הקתולית, ובהיעדר הבנה מפותחת של דתן, רבות מהנערות היהודיות התייחסו לדת היהודית באדישות ואפילו בבוז", מסבירה מנקין בספרה "בנות סוררות", המתאר את חיי הנערות היהודיות בגליציה של אותה תקופה. "הנערות היהודיות בגליציה חיו חיים כפולים – מכאן ניצב הבית האורתודוקסי המסורתי, ומכאן בית הספר הפולני, שער הכניסה לפעילויות חברתיות ותרבותיות מודרניות".
גם שנירר עצמה נשלחה בילדותה לבית ספר כזה. בשונה מרוב חברותיה, היא הגיעה מבית שחינך אותה לאדיקות דתית, שלא קהתה עם השנים. "כששאלו את הילדים שאלות בלימודי הדת, רבים לא ידעו להשיב. המורה הייתה משבחת אותי תמיד באומרה 'מדוע היא תמיד יודעת?'" כתבה שנירר בזיכרונות שפירסמה ביידיש. לפי מנקין, בבתי הספר הפולניים רק גברים למדו לימודי דת בשנים האלה, ונראה ששנירר, שבשלב הזה הייתה מודעת למעמדה הציבורי, שינתה את מינו של המורה כדי שלא ישתמע שלמדה מפיו של גבר.
שנירר זכתה להשכלה, אך גם הייתה מאמינה אדוקה וקפדנית. הצד הזה בא לידי ביטוי בביוגרפיות החרדיות של שנירר, וגם ביומן הגנוז. "היום כבר קיימתי את החובה הקדושה הראשונה של אישה יהודייה לפני החתונה", כתבה שנירר על הטבילה במקווה ערב חתונתה. אף שהגיעה לחתונה בלב כבד ולא שלם, על מצוות הטבילה היו לה רק מילים טובות. "כמה מחשבות נעלות מעוררות כל ההלכות והפרטים הקטנים הללו. כמה אהבה גדולה בוודאי יש לבורא כלפי היהודי, אם הוא מקדש אותו בכל צעד ושעל במצוותיו".
5 צפייה בגלריה
תלמידות בחינוך החרדי. "בית יעקב" הפך לשם נרדף לחינוך נערות חרדיות
(צילום: הירשביין אדגר, באדיבות הספרייה הלאומית)
המשך הסיפור ידוע. שנירר הוטרדה מכך שהנערות היהודיות לא זוכות להשכלה יהודית, בניגוד לבנים שנשלחו ל"חדר" המסורתי. מנקין מציינת כי אחד המקורות לדאגתה של שנירר הוא הנהייה של הנערות היהודיות אחר התרבות הפולנית, שבאה לידי ביטוי גם בהמרת דת, ובמקרים מסוימים גם לבריחה אל מנזרים קתוליים, כמפלט אחרון לפני נישואים כפויים.
בית הספר הראשון נפתח ב-1917 כמסגרת לימודים חלוצית בשעות אחר הצהריים, אחרי שעות לימודי החובה בבית הספר. האם זה היה מעשה פמיניסטי או דווקא אקט שמרני של מי שביקשה לגונן על בנות ישראל מפני השפעות חיצוניות? התשובה לכך מורכבת. "לפי דעתי, אין ביוזמה של שנירר אקט פמיניסטי", אומרת מנקין. "הפמיניזם הפולני באותן שנים התמקד בתביעה לשוויון של נשים בחקיקה, במשפחה, בכלכלה, במוסדות לימוד גבוהים ובזכות הבחירה. שנירר לא כותבת על אף אחד מהתחומים הללו וגם לא פועלת למענם. בקרקוב, עיר קתולית מאוד עם מנזרים כמעט בכל פינה, לימודי הדת הנוצרית לנשים לא נחשבו למעשה פמיניסטי".
סוקניק בוחרת לראות את הצד המהפכני שבזה. "היא כותבת ביומן שהחשיבות של לימוד התורה לנשים עומדת בפני עצמה – הן צריכות לדעת שהן נשים יהודיות, לא בגלל שהן צריכות לעזור לגבר. בכלל, היא כמעט שלא כותבת על גברים ביומן". מנגד, מעירה מנקין, שנירר התעניינה בעיקר בשמירת מצוות וצניעות בלבוש ופחות בלימוד תורה לבנות.
היוזמה של שנירר התרחבה בהדרגה גם למקומות נוספים, בחסות "אגודת ישראל", שהשקיעה את מיטב משאביה בעיקר בישיבות ובתלמודי תורה לבנים, ובכל זאת ניאותה להשקיע גם בפתיחה של 14 מסגרות לימוד נוספות לבנות. בהמשך גם הוקם סמינר למורות בקרקוב, וערב מלחמת העולם השנייה פעלו ברחבי פולין רבתי כ-300 מוסדות של "בית יעקב". כיום, זה כמעט מילה נרדפת לבית ספר חרדי לבנות.
20 באפריל 1913, 01:30 בלילה
"...ועכשיו לתוכן ההרצאות, שעניינו אותי מאוד, כי כבר מזמן רציתי להבין במה בעצם מדובר. המרצה התחיל מאריסטו ואפלטון, והסביר בזה אחר זה את כל הדוגמות של הפילוסופים האירופיים החשובים כמו דקארט, ג'ון, ברונו, ברקלי ועוד. היום הוא דיבר על שפינוזה, וולף ודיוויד יום. הוא חילק את הפילוסופיה לדוגמטית-אמפירית ולסקפטית. הוא הסביר את ה'מונאדות' של לייבניץ כיצורים מושלמים כשלעצמם, ועל רקע זה הציג את הפילוסופיה של לייבניץ בניגוד לזו של שפינוזה. בסופו של דבר הגעתי למסקנה, שהכי חשוב לו להגיע להכרת מהותו המדויקת של אלוהים, ובכל כוחי עצרתי בעצמי שלא לקפוץ לבמה ולצעוק 'טיפשים! מה אתם מחפשים? האם אינכם רואים בכל צעד את פלאי הבורא שלנו?"
אדיקותה הדתית של שנירר ידועה לכל תלמידת "בית יעקב", אבל מהיומן עולה גם צד נוסף שנעדר מסיפור חייה כפי שמסופר בחברה החרדית – קִרבה גדולה לספרות הפולנית החילונית ולהשכלה כללית בכלל. זאת ללא סתירה לאמונתה היוקדת ולמחויבות ההלכתית שלה. "במצבי היום, שבו מחשבות רודפות אותי כל היום, לצערי אין לאן ללכת כדי להזין את רוחי, את הרוח היהודית שלי", כתבה ביומנה זמן קצר לאחר גירושיה. "לכן הלכתי כמעט מדי יום להרצאות של קוך, בנושא 'השירה הדרמטית הגדולה בהקשר להתפתחות התיאטרון', נושא נהדר שהוצג בצורה מבריקה. הוא דיבר הרבה על שייקספיר וגתה, וכן בהרחבה על איבסן, הֶבֶּל, מולייר, סלובצקי, קרשינסקי, רידל ועוד".
"שנירר עצמה הלכה לתיאטרון, וזה לא צריך להפתיע כי זו הייתה פעילות מקובלת בקרב נשים אורתודוקסיות באותה התקופה", אומרת מנקין. "אבל בהמשך חייה היא בחרה להגביה את החומות ולהימנע מבילוי מסוג זה. את הקונפליקט שאיתו התמודדו הנערות של דורה, בין התרבות היהודית לפולנית, היא בחרה לפתור בדרך של סגירת האפשרויות".
הפעילות החרדיות של זמננו שואבות נחמה ותקווה מתיאורי התיאטרון וההשכלה הכללית שמופיעים ביומניה של שנירר. הן עצמן מכירות היטב את החשש מפני השכלה כללית רחבה, ואת הנטייה של "בית יעקב" להציג תמונה חלקית ומצונזרת של העולם שמחוץ לכותלי המוסד. אבל העובדה ששנירר בכל זאת תיעדה את ההיבט הזה של חייה, גם אם בחרה שלא לפרסם אותו, מעניקה בעיניהן מעין לגיטימציה לשלב בין העולמות גם היום.
"אנחנו צריכות את שרה שנירר האותנטית, זו שהייתה לה אינטראקציה עם העולם שמסביבה", אומרת טלי פרקש, מנהלת אגודת ידידי הממ"ח (בתי הספר הממלכתיים-חרדים), הפועלת להקמת בתי ספר חרדיים עם לימודי חול ברמה גבוהה. "אנחנו גדלנו במערכת חינוך של שחור ולבן, משהו מאוד דוגמטי", מוסיפה פרקש, בעצמה בוגרת מערכת החינוך של "בית יעקב". "אני חושבת שבדור שלנו אנחנו מבינות שאפשר לחנך למורכבות, לשילוב בין העולמות. אנחנו כבר מבינות שאפשר אחרת".
5 צפייה בגלריה
פייני סוקניק. "שנירר ההכוחה שאפשר לשלב שמירת מצוות עם פמיניזם"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
סוקניק, שכבר שנים מתחקה אחר דמותה של שנירר, היא ששמעה על צאתו לאור של היומן הפולני ומיהרה להביא זאת לידיעת חברותיה האקטיביסטיות החרדיות. מבחינתה, הגילויים החדשים על חייה של שנירר הם יותר מסיפור היסטורי, הם גושפנקה לפעילות שלה כפמיניסטית חרדית. "כשאת מדברת עם פמיניסטיות חילוניות הרבה פעמים את שומעת מהן הסתייגות, כי אם את לא מזדהה לגמרי עם כל הערכים שלהן, מה בעצם הופך אותך לפמיניסטית? ובתוך הקהילה שלך, החרדית, אומרים לך 'אם את פמיניסטית, מה הקשר שלך לחרדית?' היומנים של שנירר מראים מורכבות – שמירת מצוות אדוקה וגם פמיניזם".
מנקין, לצד חוקרות נוספות, מסתייגת כאמור מהגדרתה של שנירר כפמיניסטית. נראה שגם שנירר עצמה לא הייתה מזדהה עם המונח הזה. אבל בעיני סוקניק שנירר היא "פמיניסטית-חרדית", מושג שאם היה קיים אז, שנירר הייתה כנראה מזדהה איתו. העובדה היא ששנירר הייתה דמות מורכבת שניווטה בין תרבות כללית לאדיקות דתית, בין רצון לקיים את מצוות האל לבין עמידה בלתי מתפשרת על הגשמת חלומותיה האישיים. "עכשיו, כשהצדדים האלה באישיות של שנירר מתפרסמים, יש לי על מי להישען. לא רק שזה אפשרי לשלב שמירת מצוות עם פמיניזם, יש לי גם אילן גבוה להיתלות בו", אומרת סוקניק. "אני לא מוכנה שיגידו לי 'אין דבר כזה', יש – תראו לאן היא הגיעה ואיזו השפעה הייתה לה".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.05.25
