כמה עמים יצאו ממקומות מקוללים, שבהם "נשמו לפי חוקי טבע אחרים" כהגדרתו הצורבת של ק' צטניק, שבהם נדרשו אנשים גם להיאבק האחד בשני כדי לשרוד, ובכל זאת לא נקלעו ביום שאחרי למלחמת אחים שהייתה מסיימת את כיליונם? מעטים. במרבית המקרים, היום שאחרי החורבן הוקדש לחיסול חשבונות פנימי, בין מי ששיתף פעולה עם מבקשי רעת עמו לבין קורבנותיו, בין מי שבגד באחיו לבין מי ששמר להם אמונים גם בתנאים הנוראיים ביותר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
במובן מסוים, חיסול חשבונות כזה התחולל גם במדינת ישראל הצעירה. אנשיה ביקשו לנקום באותם יהודים ששיתפו פעולה עם הצורר הנאצי בעיקר בתפקידי ניהול ושיטור כמו חברי יודנראטים, אנשי המשטרה היהודית, ובמחנות - ראשי בלוקים, קאפואים וכו'. על רקע זה נחקק ב-1950 החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. חוק זה למעשה נועד לטפל בעיקר במשתפי הפעולה היהודים משום שהיה ברור, כפי שהודו המחוקקים עצמם כעשור לפני משפט אייכמן, ש"הנאצים לא יבואו הנה כל כך מהר".
3 צפייה בגלריה
בית המשפט במחנה העקורים פרנוואלד. "בלב רועד דרכה כף רגלי על סף אולם בית הדין היהודי הראשון", כתב התובע ד"ר אורנשטיין | צילום: באדיבות יד ושם
רוב מוחלט של חברי הכנסת ביקש לבוא חשבון דווקא עם בני עמם, אפילו אלה שלא בחרו בתפקידם אלא נאנסו לבצעו. כך למשל התבטא ח"כ ישראל בר-יהודה: "כל חבר יודנראט שישב שם... הוא פושע, הוא עוזר הנאצים... אם כי הוא עשה זאת מתוך הרגש הבהמי המיוחד שיש לכל אדם, לשמור על חייו... אולי ישנן נסיבות מקילות, אבל אין לשחרר מאחריות פלילית". אפילו יו"ר היודנראט בגטו ורשה, אדם צ'רניאקוב — ששלח יד בנפשו עוד בגטו ורשה ב-1942 כשלא יכול היה לשתף עוד פעולה עם האקציות של הנאצים ונתפס בקרב השורדים כדמות הרואית — לא זכה להקלה. ח"כ בר-יהודה אמר ש"אם לא היה מאבד את עצמו לדעת, היה צריך לעמוד למשפט על עזרה לשליחת עשרות אלפי יהודים להשמדה!"
רק בודדים מבין אלה שלקחו חלק בדיון העזו ללמד זכות על ה"בוגדים". הכנסת גם הרשתה לעצמה לסטות בו מעקרונות היסוד של המשפט הפלילי: למשל בתחולתו הרטרואקטיבית על מעשים שנעשו בשטחים שלמדינה אין ריבונות עליהם או בקביעה שלא נדרשת עמידה בדיני הראיות הרגילים. הכל הוכשר לטובת העברת המסר ליהודים לא לשתף פעולה אם חלילה השואה תתגעש עלינו שוב. כ-40 משפטים נגד יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה נערכו בעקבות חקיקת החוק. במקרה אחד (הקאפו יחזקאל אינגסטר) אף נגזר גזר דין מוות שבסוף הומתק לעשר שנות מאסר.
על רקע זה, ובפתח יום השואה והגבורה שיחול בשבוע הבא, ראוי להכיר את הסיפור המדהים על האופן שבו שורדי השואה עצמם שפטו את משתפי הפעולה שבהם, עוד באירופה. זה קרה בתום המלחמה כשהם מקובצים בלית ברירה יחד במה שכונה "מחנות העקורים". ד"ר רבקה ברוט, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, חשפה במחקריה החלוציים כיצד אותם "שברי אדם כנועים שבורים ומנוצחים", כפי שתיאר פרימו לוי, הקימו יש מאין מערכת משפט מפעימה כשלצידם אין דבר: לא חוק רשמי, לא כוח אכיפה ואפילו לא לגיטימציה בינלאומית לפעול כך. המערכת הזו ניהלה מאות משפטים בכמאה מחנות עקורים שהיו ממוקמים באזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה, אליו נהרו ניצולים יהודים מכל רחבי אירופה ההרוסה.
"זאת אכן תופעה שאפשר להתגאות בה", אומרת ברוט, מחברת הספר "באזור האפור - הקאפו היהודי במשפט", שעומלת כעת על ספרה השני שיעסוק באותה מערכת המשפט במחנות העקורים. "אם כי אין לשכוח שכל מדינות אירופה העמידו לדין משתפי פעולה".
3 צפייה בגלריה
זיהוי ומעצר קאפו באחד ממחנות העקורים. "לא הסגירו לאמריקאים. האתוס היה שלא מוסרים יהודים לשלטונות" | צילום: באדיבות יד ושם
אבל הן בניגוד לעקורים היהודים היו מדינות, לא?
"נכון וזה מה שהופך את התופעה למרתקת גם מבחינה היסטורית וגם מבחינה משפטית. לראות איך קבוצה של אנשים שעברו תהליך נורא של דה-הומניזציה, השפלות, עינויים ולבסוף השמדה, ובנוסף לכך היו חסרי הגנה מדינתית, הקימו מערכת משפטית, מנוסחת להפליא ומתפקדת. זה מה שהלהיב אותי: הרעיון שקהילה בלי עבר ובלי עתיד מסרבת להתפלש בחורבנה ותחת זאת בונה את עצמה מחדש כשהמשפט הוא חלק מאותו שיקום".
איך המערכת הזו מתגבשת?
"ראשית, חשוב לדעת שעקורים היו לא רק יהודים, אלא גם פולנים, אוקראינים ובני לאומים אחרים. מדובר באנשים שנמצאו על אדמת גרמניה בתום המלחמה והוגדרו על ידי הצבא האמריקאי כמי שאיבדו את בתיהם במלחמה ולא יכלו לחזור אליהם. בהתחלה היהודים שוכנו יחד עם עקורים אחרים אבל בעקבות הרבה תקריות אלימות הפרידו אותם והקימו מחנות ליהודים בלבד. ההנהגה היהודית קבעה לעצמה מטרה כפולה: גם לשנות את מצב העקורים מקורבנות חסרי ישע לאנשים פעילים, אבל גם ליצור מחדש את תחושת ההשתייכות לקהילה שנהרסה לחלוטין בתקופת השואה.
"השורדים במחנות העקורים ראו את עצמם כחיל החלוץ של העם היהודי, כקבוצה הנבחרת בתוך העם הנבחר, כמי שעליהם הוטלה השליחות לקומם מחדש את הריסות העם היהודי כולל לקבוע מחדש את הגבולות החברתיים - מי שייך ומי לא ראוי להיות חלק מהעם. זה חלק מהעניין בהעמדה לדין של יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה".
ובמחנות האלה, אגב הניסיון לגבש מחדש את הקולקטיב היהודי, התרחשו המפגשים בין יהודים לבין מי שהגדירו את עצמם כקורבנותיהם.
"במרבית המקרים, המפגש הזה הוליד סערת רגשות עצומה, וגם אלימות. הנהגת המחנות רצתה לנסות למנוע את האלימות הזאת, וביקשה להעביר את הסוגיה המאוד מורכבת הזו מהשדה החברתי אל השדה המשפטי, מתוך הבנה שכדאי שהמשפט שנתפס כמערכת רציונלית יטפל באירועים האלה. כך קמו בכל מחנה ומחנה מחלקה משפטית, שהייתה אחראית על ארגון החיים המשפטיים במחנה ובית דין רגיל שעסק בתפקיד הקלאסי של אכיפת חוק וסדר במחנה, אך גם עסק בשיפוט החשודים בשיתוף פעולה. מעל לכל המחנות הייתה מערכת משפט מרכזית שכללה בין היתר בית דין מיוחד במינכן, 'בית דין לרהביליטציה' (לשיקום) שתפקידו היחיד היה שיפוט יהודים שנחשדו כמשתפי פעולה".
ד"ר רבקה ברוט: "ההליך עצמו התקיים בנוכחות קהל שלעיתים 'השתתף' במחיאות כפיים למשל כשהנאשם הורשע, או בצעקות על הנאשם. השופטים היו בני הקהילה, שנבחרו בבחירות דמוקרטיות שהתקיימו מדי שנה לכל התפקידים במחנות"
מה היה הדין המהותי? הרי אנו עם ללא מדינה כבר אלפיים שנה. חזרו למשפט העברי? להלכה?
"לא. המאפיין הראשון, המרכזי והמאוד מרתק של מערכת המשפט היה היותה מערכת חילונית ללא זיקה לדת ולהלכה יהודית. היו במחנות בתי דין רבניים שעסקו בעיקר בהתרת עגונות אבל מערכת המשפט עצמה הייתה חילונית וזה היה חידוש גדול. מאפיין חדשני נוסף הוא שמערכת המשפט הזו הייתה יצירה עצמאית של היהודים העקורים, להבדיל ממוסדות אחרים שבהם היו מעורבים שליחים ארץ-ישראלים, אנשי הסוכנות היהודית ואחרים. הדין המהותי וכללי סדר הדין נוסחו והופעלו על ידי הקהילה עצמה. מכאן גם ההתרגשות מעצם הקמת בית דין יהודי על אדמת גרמניה שבו יהודים יכולים להידיין בינם לבין עצמם בלי צורך להיזקק לערכאות זרות".
אפשר להבין את הכמעט-התעלות דתית של חלק מהנכנסים לאולם בית הדין.
"נכון. ד"ר שלמה אורנשטיין שהיה התובע בבית הדין במחנה לנדסברג כתב 'בלב רועד דרכה כף רגלי על סף אולם בית הדין היהודי הראשון באזור הכיבוש האמריקאי. בתחושת להט פנימי שלא ידעתי כמותה שנים רבות חברתי לשולחן השופטים שמנה שלושה שופטים יהודים'".
ובדין המהותי הזה נקבעו עבירות של שיתוף פעולה?
"גם זה מעניין. בכל התקנונים שעברתי עליהם לא הזכירו בכלל משתפי פעולה. תחושתי הייתה שזה היה ברור להם מאליו. כלומר, לא צריך בכלל לתת לזה סעיף".
איך בעצם התנהל הדיון המשפטי בתנאים הקשים ששררו במחנות?
"המשפטים לא היו משפטי שדה בסגנון טוביאנסקי. המערכת הייתה מאוד פורמליסטית: הוכן כתב אישום, הוזמנו עדים, התמנה הרכב שופטים, תובע וסנגור. כולם אנשים מהמחנה שבו התנהל ההליך. ההליך עצמו התקיים בנוכחות קהל שלעיתים 'השתתף' במחיאות כפיים למשל כשהנאשם הורשע, או בצעקות על הנאשם. השופטים היו בני הקהילה, שנבחרו בבחירות דמוקרטיות שהתקיימו מדי שנה לכל התפקידים במחנות. מרבית השופטים לא היו משפטנים או בעלי רקע משפטי, אך נקבע שראש ההרכב בכל בית דין חייב להיות משפטן".
אילו עונשים הם בכלל יכלו להשית?
"במחנות היו עונשי מאסר, קנסות כספיים וגם עונשים חברתיים - כמו הרחקה ממקום העבודה, שלילת זכויות (סיגריות), עבודות כפייה, גירוש מהמחנה".
היו גם מי שזוכו?
"בוודאי. זה עוד מאפיין של המשפט - הכל התנהל כאילו מדובר היה בבית דין במדינה מתוקנת. היו מקרים שאנשים זוכו, הכל לפי העדויות שנשמעו. וכך למעשה שם במחנות העקורים לומדים לראשונה על 'קאפו טוב' או שוטר טוב, מושג שלא נשמע בציבוריות היהודית".
זה מפעל מרשים שכלל מערכת חוקים, בתי דין, זכויות נאשמים ופרוצדורות מסודרות. אך מה שמדהים הוא העובדה כי היא התנהלה עם יכולת אכיפה מוגבלת, בטח כשמי שנאשם יכול בכל רגע נתון לקחת את הרגליים וללכת. "זה אכן קרה לפעמים", אומרת ברוט. "למשל בעניין הרברט יולס. בית הדין הכריז עליו כבוגד בעם היהודי וככזה הוא מסולק מהיהדות. זה היה העונש החמור ביותר והוא יוחד רק לאנשים הסאדיסטים והאכזריים ביותר. עכשיו, יולס כלל לא נכח במשפט שלו. הוא נמלט. זה לא שינה והקלון הוטל עליו. מאחר שבית הדין לרהביליטציה הוקם במועד מאוחר למדי - ב-1948 - הרי שיהודים כבר החלו בתהליך של הגירה מהמחנות, וכך נאשמים וגם עדים כבר עזבו את גרמניה. כדי להתגבר על כך דרשה ההנהגה היהודית מהסוכנות היהודית ומארגון הג'וינט שלא לסייע בהגירה לישראל או למקומות אחרים ליהודים שהיו מבוקשים".
בהקשר הזה עולה השאלה למה בעצם לא הסגירו אותם לבתי המשפט של הצבא האמריקאי? הרי להם הייתה גם סמכות וגם יכולת אכיפה. לא היה פשוט יותר "לנקות" את מחננו באמצעותם?
"ההסבר טמון לדעתי באתוס שאין מוסרים יהודים לשלטונות. התופעה של שיתוף פעולה נתפסה כעניין יהודי פנימי, שעל הקהילה לדון בה".
חשפת את קיום "בית הדין לרהביליטציה", ערכאה מרכזית שסמכותה הבלעדית הייתה שיפוט יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה. מדוע הוקם בית דין זה?
"במהלך 1946 גילה הצבא האמריקאי כי בתי הדין במחנות מטילים עונשי מאסר, מהלך שהיה אסור לפי חוקי הצבא. יש לדעת שעונש מאסר הוא בסמכותו הבלעדית של הריבון (כאן - הצבא האמריקאי). הצבא דרש לחדול מהטלת עונשי מאסר, מהלך שההנהגה היהודית התנגדה לו. בעקבות זאת היא החליטה להקים ערכאה משפטית מרכזית, 'בית הדין לרהביליטציה', שהייתה מוסמכת לדון בעבירה אחת בלבד, שיתוף פעולה. בית הדין החל לפעול במארס 1948 ועד 1950 נדונו בפניו כ-300 מקרים והעונשים שהוא הטיל כללו איסור לעסוק בפעילות ציבורית, הסגרה לצבא האמריקאי וכאמור הכרזה כבוגד בעם היהודי".
זה מתקשר לאופן שבו נוסחו שם כתבי אישום. המאשים היה "העם הנבחר", ולא היהודי שנפגע.
"נכון. זה גם דבר מרתק. זה לא הקאפו מול מי שהרביץ לו, זה העם הנבחר שבא חשבון עם מי שפגע בקולקטיב היהודי. שיתוף פעולה נתפס כעבירה לאומית המהווה פגיעה בקהילה ולא באדם מסוים. כך אפשר להסביר את ההגדרה של עבירת שיתוף פעולה בבית הדין המרכזי: 'מעשים מזיקים כלפי היהדות'".
כשקוראים את פסקי הדין במחנות העקורים ומשווים לאלה שניתנו בעשור הראשון במדינת ישראל ביחס למשתפי הפעולה, בולטת הסלחנות שהייתה שם. מתברר שדווקא השורדים המצולקים היו יותר אמפתיים למשתפי הפעולה מאשר שופטי ישראל.
"אני לא חושבת שמדובר בסלחנות, זאת הייתה הבנה יוצאת דופן של השופטים שם להתנהגות היהודים בשואה. ההבנה הזאת חסרה למרבית השופטים הישראלים. צריך לזכור שבישראל מדובר היה בתקופה של בניין האומה ובניית חברה חדשה, שבה נדרשו סיפורי גבורה והתנגדות. משתפי פעולה שנתפסו כבוגדים בעם היהודי לא התאימו להם לזה".
כשהוקמה מדינת ישראל, החלו מחנות העקורים להתרוקן והמשפטים התמעטו עד שנפסקו. מערכת המשפט הזו נעלמה כלא הייתה. במהלך הדיונים בכנסת לגבי חוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם היא לא נזכרת ולו במילה אחת. נדמה כאילו ישראל היא שהמציאה את משפט משתפי הפעולה ולא שורדי השואה באירופה. זה לא מקרי. מערכת המשפט בארץ ביקשה בעיקר נקמה בעוד שזו של העקורים זכרה היטב את אמרתו המדויקת של אוסקר ויילד - "רק יחידי סגולה מבקשים את הצדק. האנושות כולה משתוקקת לרחמים".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.25
